הבדאי (חלק ג')
הלל עזרא
עצרנו בשבוע שעבר באמצעו של תיאור חי מפיו של מוטה
בר מוחה שסיפר לנכדתו אודות הרפתקאותיו מליל הגשרים. על פי סיפורו של מוטה, הוא יצא
בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני, יחד עם קבוצת לוחמי פלמ"ח, לגשר בנות יעקב
בצפונה של הארץ. המטרה: פעילות חבלנית שתגרום לניתוק קווי האספקה של הבריטים,
ופעולת תגמול לאחר הודעתו של שר החוץ הבריטי על אי מתן אישורים לפליטים מגרמניה
הנאצית שניסו להיכנס בשערי הארץ. על הבולטים שבחבורה נמנו זוג בריונים ממוצא
סלאבי, 'גרישה' 'ואלכסנדר'. בחור מבריק במיוחד העונה לשם 'מיקי אוסישקין'. ברנש
ערמומי כנחש, 'אריק בן חור'. אסטרטג בצבא הכתר הבריטי, לשעבר, הקולונל בדימוס
'צביק'ה מוזס'. בחור אמיץ בצורה יוצאת דופן הנקרא בישראל מנדי שומאכ'ער. כשאת
החבורה הוביל בגאון עודד מסר שהופקד על ארגון המבצע והוצאתו לפועל. באמצע הלילה
התקרבה החבורה אל הגשר כאשר מטח יריות קידם את פניהם במעבה האפלה.
***
מוטה המשיך בסיפורו:
"הקבוצה נעצרה על אם הדרך. השתטחנו על העפר
התיחוח המרופד בנשורת עצי האיקליפטוס שצמחו על גדות הנהר וכרינו אוזן, ממתינים
לבאות. במשך עשר שניות לא נשמעה תזוזה כלשהי. אריה בן חור הוציא מתרמילו חבל פלצור
עבה ששימש במקורו ללכידת פרות בקיבוץ דגניה, והחל כורך אותו בעניבת לאסו. גריש'ה שלף
מבין השיחים חלוק נחל אדיר וזרק אותו בעוצמה על קיר בית המכס הישן שניצב, מט
לנפול, בסמוך. החלוק עף קשתית בשריקה כשבסוף המסלול הוא פוגע בגג האסבסט של המבנה
ומרסק אותו לחתיכות". ברקע נשמעו קללות בערבית. "העכברים רצים
למלכודת...", לחש מיקי וחיכך את כפות ידיו בציפייה. לאחר דקה נראתה צללית
שפופה, חמושה ברובה, מזדחלת לאיטה לאורך הקיר. לא עברה שניה ושריקת הפלצור ניסרה
את האוויר, החבל נכרך סביב הדמות, ובמשיכה אחת של אריה, השכיבה אותה על הרצפה. לא
נרשמה כל תזוזה, חשבנו שהמחבל הקטן שבר את המפרקת. גררנו אותו לכיוון השיחים
והפכנו אותו על גבו. לעינינו נגלה ערבי זקן בא בימים אשר פניו מוכתמות בדם, ידיו
מלוכלכות בבוץ והוא מקשקש ללא הרף בשפת אימו. מסתבר שהאשמאי חטף הלם ולכן נמנע מלהקים
זעקות. "שפנפנים פחדנים" סינן עודד בזעם כבוש "אין להם את האומץ
לזוז אפילו מטר מהמקום. שולחים לנו יצור שתאריך התפוגה שלו קרב ובא, ומצפים
למשהו..."
צביק'ה גלגל את התאריך תפוגה בברזנט עבה, קשר אותו
הדק היטב באחד החבלים שהיו בתרמילו ושלח אותו בבעיטה מרשימה אל הנהר. מנת פתיחה
הראויה להתכבד לדגיגי הנהר המורעבים. מיקי החל להזדחל לכיוון הנהר בחסות העלטה כדי
לראות איך בנויה מצבת המחבלים שחיכתה באזור הגשר. לאחר כחצי שעה הוא חזר כשעל פניו
מרוח חיוך מסתורי. "מה עוללת שם אצל הפלאחים?!" שאל אותו עודד בחשד.
מיקי הציץ בשעונו, קימט את מצחו לרגע והחל למנות באצבעותיו: "אחת... שתיים...
שלוש..." הוא לא הספיק להגיע לשבע כשפיצוץ אדיר פילח את דממת הלילה. להקת
ינשופים מנומנמת התעופפה לכל עבר בבהלה ויללת תן נשמעה ממרחק, מבוהלת. למפרע
התבררה החלטת הבריטים להפקיד על שמירת הגשר קבוצת בדואים מ"כפר חולתא"
הסמוך, כטעות קולוסאלית. מיקי מצא שם קבוצה של גברים בני ארבעים מפוחדים שהסתתרו
מאחורי השיחים ושיקשקו מפחד בשעה שהוא הגיע לשפת הגשר. הם אפילו ראו אותו מחמש את
הפצצה ומסובב את שעון העצר ולא העיזו לזוז ממקומם. התוצאות שכבו לפנינו בקרחת היער
שליד הגשר, שקטות מתמיד. דאגנו לחבורה העליזה לאריזה מתאימה ומשלוח מהיר במדרון
התלול היישר אל הנהר, מנה שנייה לציבור הדגים הצוהל.
בשעה הבאה עבדנו קדחתנית מתחת לגשר. כרכנו את
החבלים סביב הקורות, שיבצנו את הפצצות במקומות המתאימים והתרחקנו. אני עצמי קשרתי
לקצה הגשר חבל ארוך טבול בבנזין וגררתי אותו יחד איתי עד שהתרחקנו כשלושים מטר
מהגשר. הצתנו את קצה החבל שנדלק במהירות והתחלנו לספור לאחור. לאחר כעשר שניות
הואר כל האזור באור יקרות ו-"בום" אדיר הרעיד את עצי האיקליפטוס שסביב
הגשר. הגשר עלה בסערה השמיימה וצנח בחזרה היישר אל לועו הפעור של הנהר שזרם מתחת.
השאר כבר היסטוריה. בשבת שבאה לאחר מכן, פשטו
דיוויזיות של חיילים בריטיים על מספר מוקדי כח אסטרטגיים של אנשי תנועת המרי העברי
ולקחו בשבי קבוצה מכובדת של פעילים ציוניים. אותה שבת שלימים נודעה כ"השבת
השחורה" גבתה שבויים רבים, ביניהם, ראש המוסד המיתולוגי איסר הראל, משה שרת
ודוד רמז. בהמשך, כתוצאה מחיכוכים בלתי פוסקים בהנהלת הארגון, התפצלו הכוחות כשאחד
מהם גם ארגן את פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים".
***
יסמין ישבה מול סבה בפה פעור והביטה בו בהערצה. כל
מילה הוקלטה, ועל פי התכנון, הייתה אמורה להישמע בכיתתה. מוטה, גם הוא, היה מרוצה
מעצמו לאחר שפרק את סחורתו בפניה של הנכדה האהובה. לפתע קפצה יסמין ממקומה:
"מה דעתך, סבא, שנארגן טיול כיתתי במסגרת המבצע ואתה תדריך אותנו ותציג בפני
התלמידים את כל מה שקרה שם במקום עצמו?!" מוטה חשב פעם ופעמיים, הרעיון נראה
לא רע בכלל, אם כיתה שלימה תוכל להתבשם ממעשיותיו המופלאות, זה עדיף כפליים. הוא
נתן את הסכמתו המיידית וציפה לשמוע את תגובת הנהלת בית הספר. הסכמת מנהלת בית הספר
לא איחרה להגיע, בתוספת בקשה של האחרונה לצרף גם את הכיתה המקבילה לטיול השורשים
הקסום. מוטה מצא את עצמו לאחר שבוע ימים, מוביל בגאווה קבוצת תלמידים קולנית
ונרגשת במעלה הנהר המוביל לגשר, כשהוא מצביע על מקומות אסטרטגיים בצד הדרך בתוספת
הסבר רלוונטי. לאחר סיור של כשעה וחצי, הגיעה קבוצת המטיילים אל הגשר ומוטה התיישב
על הגדה בעייפות.
לאחר כמה דקות הוא החל לשמוע ילדים הקוראים בשמו
מכיוון בית המכס הישן שניצב בסמוך. הוא הזדקף על מקומו והחל לפסוע לכיוון המבנה
הנטוש. בפנים הוא גילה אנדרטת ענק בצורת אריה כשעליה חרוטים שמות. הוא חיפש את שמו
בין החבורה ולהפתעתו לא מצא. גם אלכס וגריש'ה משום מה נעדרו מהרשימה, אפילו מיקי
אוסישקין. אחת המורות התקרבה אליו מאחור ושאלה: "אתה בטוח שהיית כאן, זה לא
היה בגשר אחר אולי...." מוטה חשב שהוא הוזה הוא החל להסתחרר כשברקע החל לשמוע
קריאות קצובות: "מוטה הבלפן, חושב שהוא בדרן, מוטה הבלפן, חושב
שהוא...." הוא הספיק לראות את פניה של יסמין, קרועות בחוסר אמון, לפני שהתעלף.
***
הבדאי מקיף את עצמו בסיפורים על גבי סיפורים כדי
להרשים את החברה שסביבו. הבעיה מתחילה כאשר בין הדברים מעורבים אמיתות למחצה
ושקרים פה ושם. העסק מתחיל להסתבך והוא מתחיל לשכוח מה היה באמת ומה לא. אך לפעמים
המצב נהיה גרוע פי כמה, הבדאי בונה סיפור שלם, בנוי לתלפיות, כאשר מבלי משים הוא
שוכח שהסיפור הומצא מליבו. התלהבות האנשים סביבו גורמת לו לפתח את הסיפור עוד
ועוד, לפרטי פרטים, כאשר בסופו של דבר הוא רואה בעיני רוחו את המעשייה, כאילו באמת
התרחשה במציאות. מה שלא באמת קרה. למעשה הוא מוצא את עצמו בבועה של שקר שלבסוף
מתפוצצת בפרצופו ללא רחמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה