הקטע שלי בפרשת מקץ

 הגאונות של פתרון החלום

הרב זאבי קצלנבוגן

שני חלומות חולם פרעה בלילה אחד. שני חלומות מאד דומים, כאשר בין חלום אחד למשנהו הוא מתעורר. החלומות מטרידים את מנוחתו של פרעה. הוא פונה לכל חרטומיו ואין שם אפי' גאון אחד שמצליח לפתור לו את החלומות בצורה סבירה.

"והנה מן היאור עלת שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרעינה באחו. והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור רעות מראה ודקות בשר ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאור. ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאות וייקץ פרעה." (פרק מ"א פסוקים ב' – ד')

פתרון חלומות אינו המקצוע שלי, אבל מה כל כך מסובך בפתרון חלומותיו של פרעה. איך פרה נהיית שמנה, לא כי יש לה שפע? איך פרה נהיית רזה, לא כי מנעו ממנה את המנה היומית? כיצד שבלים נהיות בריאות וטובות, לא כי השנה היא גשומה ומבורכת? ומן הצד השני כאשר יש שנת בצורת גם אם כבר צומחות להן שבלים הן יוצאות שדופות. איפה הגאונות? מה קרה להם לכל חרטומי מצרים?

והנה מגיע לו יוסף. נער עברי שהתגלגל למצרים בדרך לא דרך. אחיו מכרו אותו, זו כמובן לא מחמאה גדולה מדי. הבחור הצעיר הזה תוך זמן קצר מאד הצליח להסתבך עם רשויות החוק במדינה זרה ומרצה את עונשו בבית הכלא המקומי. אז נכון, שיחק לו מזלו ובבית הכלא הוא מצליח לפתור חלומות של שני אנשים ומתברר שזה עובד. הוא מקבל צ'אנס והוא מובא לפני פרעה על מנת לפתור את חלומותיו. אך לרגע נדמה שיוסף שוכח את תפקידו, הוא שכח מהיכן הוא מגיע ומה התפקיד המוגדר שהוא קיבל – לפתור את החלומות.

"ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים... ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות... והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב... ולא תכרת הארץ ברעב." (פרק מ"א פסוקים ל"ג – ל"ו)

הוא לא התבלבל לרגע? דמיינו לעצמכם בחור צעיר וזר שמגיע מבית הכלא הלוקח לעצמו מעמד של יועץ בכיר למלך הגדול של האימפריה המצרית האדירה. זה לא מוזר קצת? אני חייב לציין גם את ענוותנותו הגדולה של פרעה שבמקום להעמיד את יוסף במקומו הוא פשוט מתרגש מן ההצעה. אבל גם כאן אני לא מבין את ההתפעלות הגדולה של פרעה מן ההצעה. לפתוח תוכנית חסכון, זו הגאונות?

פרות שמנות, פרות רזות, הרזות אוכלות את השמנות, אבל יש כאן שלב ביניים מאד משמעותי – "ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאור." ישנו שלב אותו חרטומי מצרים לא הצליחו להבין בשום פנים ואופן. שובע  זה ברור, רעב זה גם ברור, אבל כיצד יתכן שובע לצד רעב, כיצד יתכן רזות שעומדות ליד שמנות? את זה לא הבינו החרטומים ולכן הם הורידו מעל הפרק את אפשרות הפתרון של שבע שנות שובע ואחריהן שבע שנות רעב, משום שלא היתה להם דרך להסביר את שלב הביניים הזה. אבל ליוסף היו כלים משלו לפתור את החידה הזו.

"ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי... ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלוהים יענה את שלום פרעה." (פרק מ"א פסוקים ט"ו – ט"ז)

יוסף איש העליות והירידות. יוסף בנו האהוב של אביו שנמכר לעבד בידי אחיו, עבד שמגיע לעמדת מפתח עליונה בבית אדונו ונזרק לכלא, אסיר שהופך להיות עוזר מנכ"ל בבית הסוהר, יוסף שזוכר שכל סיטואציה בין גרועה ביותר ובין הטובה ביותר מגיעה ממקור אחד בלבד – מאלוקים, יש לו פתרון לחידה.

יוסף מבין שגם השובע וגם הרעב הם חלק מרקמת חיים אחת. רקמת חיים בה אתה תמיד נשאר מי שאתה ולא מאבד את שפיותך כאשר אתה בעמדה עליונה ולא נכנס לדיכאון כאשר אתה בעמדה נחותה. רקמת חיים שגם בשנות שובע אתה זוכר את אופציית הרעב וגם בשנות הרעב אתה זוכר ויודע להודות על שנות השובע ולא שבגלל הרעב שום דבר כבר אינו שווה, אפי' השובע שהיה. וזה בדיוק "ותעמדנה אצל הפרות" גם אלו וגם אלו רקמת חיים אחת.

יוסף לא הופך להיות יועצו של פרעה, הוא פשוט ממשיך בפתרון החלום וזה מה שמרשים את פרעה. מרשים אותו לראות אדם שאינו מאבד את הפרופורציות, אדם שמבין שהסיטואציות הן סך הכל מגרש אימונים שאלוקים יצר לנו ואדם כזה אכן ראוי להיות המשנה למלך.   

רק אדם שמבין את רקמת החיים העדינה הזו מסוגל בזמן שהזוגיות שלו מתנהלת על מי מנוחות להשקיע במחשבה איך לבנות אותה נכון כך שהיא תהיה יפה ויציבה גם בזמני לחץ,  לנצל את הזמנים השלווים ללמוד תורה כך שהשדרה הרוחנית שלו תהיה מספיק יציבה גם כאשר יצא לפרנס את משפחתו, לפתח את הקשר היפה עם הקב"ה מתוך שלוה ולא להיזכר בו רק בזמני מצוקה, רק אדם כזה מתאים להיות מלך... 

תפיסת עתיד - אות חיים

חיים ולדר

בואו נחזיר רגע את ההתרחשויות לאחור, לחטיפת שלושת הנערים הי"ד, למעצר פעילי החמאס ולשני הסיכולים הממוקדים שביצעה ישראל.

הבה נתאר לעצמנו שהחמאס היה מתאפק ולא היה יורה רקטות על ישראל כתגובה, או שהיה נענה לבקשת הפסקת האש מצד ישראל. החמאס היה חוטף עוד סיכול או שניים, המדינאים בישראל היו חשים שלימדו את החמאס לקח, והארץ הייתה שקטה.

ואז...

בלילה אחד, מתוך השקט הפסטוראלי הזה, והשאננות שהייתה נוצרת ממנו, היו מגיחים אלפיים חמושי חמאס מתוך ארבעים המנהרות שנחפרו, חמישים מכל מנהרה, מחציתם היו מבצעים טבח בעשרים יישובים הקרובים לקו הגבול עם עזה ומחציתם היו משתלטים על כלי רכב ודוהרים אל מרכז הארץ (40 דקות נסיעה לכל היותר) כשבדרך יורים בכל רכב שהם פוגשים.

אלפיים לוחמים עמוסים בנשק וברימונים שמגיעים במפתיע לתוך אוכלוסייה צפופה חסרת הגנה עשויים היו לבצע בתוך יממה טבח של עשרות אלפי יהודים גברים נשים וטף, אליהם היו עשויים להצטרף לוחמי חיזבאללה מהצפון ופלשתינאים מהגדה ממש כמו הפוגרומים של פעם רח"ל!

תיאור זה אינו פרי הדמיון. מחקירות של פעילי חמאס שנעצרו עולה כי בערב ראש השנה תכנן החמאס את הפלישה הזו שהייתה כמובן מכריחה את הצבא להיכנס לעזה, אבל בנקודת פתיחה איומה ונוראה של אלפי הרוגים רח"ל, בעורף הישראלי.

מבצע 'צוק איתן' עוד עשוי להתגלות כאחד הניסים הגלויים שהתרחשו במדינת ישראל בשנים האחרונות.

כולנו נאמר בחנוכה הבעל"ט ב"הלל" "הללו את ד' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גמל עלינו חסדו..."

ידועה השאלה מילא יהללוהו וישבחו את הקב"ה כל הגויים, אך מדוע יעשו זאת בגלל החסד שהוא גומל איתנו?

והתשובה על כך היא שיש ניסים רבים שכלל אינם ידועים לנו. מזימות מתוחכמות להרוג ולטבוח יהודים רבים ככל האפשר שרובן אינן מצליחות, ואנו אפילו לא יודעים על קיומן.

על הניסים הללו, הגויים הם אלה שמודים לקב"ה, לעיתים אפילו במרמור מסוים, כפי שאמר השבוע איש חמאס בכיר לעיתון אמריקני נפוץ: "אנחנו שולחים להם טילים מתוחכמים ומכוונים אבל האלוקים שלהם מזיז את זה..."

אנו עדים ל"נס המנהרות" כשיתבררו הדברים אולי נבין עד כמה עלינו להודות.

סיבת הנס הזה ניסית אף היא. העדר "תפיסת עתיד" אצל הישמעאלים, וחוסר היכולת שלהם לדחות סיפוקים.

קחו את הנאצים כדוגמא: גם הם, בני עשיו, שנאו ועודם שונאים אותנו אולי אף יותר מבני ישמעאל, אך שנאתם נעשית בשליטה. ומכאן תוצאותיה האיומות.

לו היו מתפרצים ב-1933 ומתחילים לרצוח יהודים על ימין ועל שמאל בלי חשבון, הם היו מצליחים לרצוח כמה עשרות אלפי יהודים וכל השאר היו בורחים על נפשם.

אך הגרמנים  ש ל ט ו  על יצר השנאה שלהם. הם רצו את התוצאה הסופית ולכן ניתבו את יצר השנאה וההרג שלהם בצורה שכלית ומתוך תפיסת עתיד.

הם דחו את הסיפוקים המידיים האפלים שלהם לרציחת יהודים, בנו גטאות, מיספרו את היהודים, ערכו רשימות, כינוסים, הסעות, מחנות, סלקציות ועד לתאי הגזים, ממש כבשו כלפי חוץ את שנאתם והפגינו אדיבות כדי לאפשר לשנאה ולרצחנות להגיע למקסימום שלה.

כדי להסביר את התועלת של "תפיסת העתיד" על פני סיפוקים מידיים נספר כאן סיפור מרתק מאין כמותו על "האניגמה".

כידוע, הנאצים ניסו לכבוש את בריטניה בטקטיקה של "בליץ" מהאוויר. הרס טוטאלי על ידי הפצצה מאסיבית של שטחים על ידי אלפי מטוסים עד שהבריטים ייכנעו. הבריטים ספגו אבדות אבל לא נכנעו ומעבר לכך הם שלחו מטוסים להפציץ את ברלין.

כשראה היטלר כיצד בריטניה מחזיקה מעמד הוא החליט לרכז את כל המאמצים בעיר קובנטרי

להרוס אותה עד היסוד וכך להטיל אימה על האזרחים הבריטים כך שבריטניה תיכנע סוף סוף. (כפי שקרה מאוחר יותר ליפן אחרי הפצצה האטומית שהוטלה ע"י ארה"ב).

קובנטרי הייתה עיר בת רבע מיליון תושבים במערב בריטניה, היא לא הייתה מוגנת על ידי תותחי נ"מ ותושביה היו שאננים מפני שידעו שהגרמנים מתמקדים בלונדון הבירה. חיל האוויר הגרמני שמר על הכוונה להפציצה בסוד, בכדי שהבריטים לא יוכלו להזהיר את התושבים ולדאוג להגנתם.

למרות החשאיות הגרמנית, הידיעה על ההתקפה הרצחנית על קובנטרי הגיעה לצ'רצ'יל. וזה היה יכול להורות על פינוי התושבים והבאת תותחי נ"מ שיפילו את המטוסים הגרמניים.

אבל צ'רצ'יל בחר שלא לעשות זאת!!!

קובנטרי הופצצה ללא הפרעה. היא נהרסה כמעט כולה, 2000 הרוגים, 10,000 פצועים. עשרות אלפי אנשים איבדו את בתיהם בתוך יום!

מדוע צ'רצ'יל שתק? מדוע לא עשה דבר כדי למנוע את הטבח הנורא הזה?

צ'רצ'יל עשה זאת, בגלל הדבר הזה ששמו "תפיסת עתיד".

הכל בגלל חפץ קטן, בגודל מכונת כתיבה. למכונה הזו קראו "אניגמה".

מסתבר שמספר שבועות לפני כן הצליחו הבריטים לשים את ידיהם על ה"אניגמה" שהייתה הבסיס להעברת מסרים מוצפנים בצבא הגרמני. זו הייתה מכונה פרי פיתוח תקשורת גרמני שהצופן בה התחלף מדי כמה שעות וגם כאשר הצבאות שלחמו בגרמנים הצליחו לפענח מסר, כבר הוחלפו הצפנים. הדרך היחידה לצותת לתקשורת הצבאית הייתה להשיג מכונה כזו, מבלי שהגרמנים ידעו שזו נפלה בידי האויב...

הידיעה כי האניגמה נמצאת בידי הבריטים הייתה ידועה לאנשי יחידה סודית ולצ'רצ'יל עצמו. לכולם היה ברור שאם הגרמנים ידעו שמסריהם גלויים לאויב הם ימצאו דרך אחרת לתקשר.

עד כדי כך הייתה הסודיות חשובה.

ואז הגיעה הידיעה על החלטה להפציץ את קובנטרי שהתקבלה בהתייעצות מצומצמת של הצמרת הנאצית. היה ברור כי אם הגרמנים יראו שהבריטים יודעים על קובנטרי, הם יבינו שלבריטים יש את האניגמה.

לצ'רצ'יל הייתה דילמה איומה. אם הוא לא יעשה כלום, אלפי אזרחים יהרגו. אם הוא ינחה על פינוי אזרחים, הגרמנים יבינו שהאניגמה נפלה לידיים בריטיות ואז הם יתקשרו בדרכים אחרות  והדבר החשוב ביותר – הכנעת הגרמנים במלחמה הכוללת, תהיה קשה פי כמה. כי האפשרות לצותת לגרמנים הייתה כלי אסטרטגי שיחסוך חיי עשרות אלפי אנשים, להכריע את המלחמה ולהציל חיי עשרות מיליונים.  

אחרי ייסורי נפש רבים, ומאבק בין הלב (סיפוק מיידי) ובין הראש (תפיסת עתיד) החליט צ'רצ'יל שלא לשתף אף אחד בידיעה על הפצצת קובנטרי והיא אכן הופצצה.

חודשיים לאחר מכן, הייתה האניגמה, אחת הסיבות המרכזיות להכרעת הנאצים. כל התשדורות שלהם היו פתוחים בפני בעלות הברית וכך יכלו אלה לתכנן את הפלישה לנורמנדי.

ובפברואר 1945, לאחר פלישת בנות הברית כשגרמניה הנאצית קרסה, הגיעה שעת הנקמה.

במשך 3 ימים רצופים, הפציצו חילות האוויר של אמריקה ובריטניה את העיר דרזדן שבגרמניה.

מספר ההרוגים הגיע ליותר מ-90,000 ומספר הפצועים עלה על 100,000. העיר דרזדן חרבה לחלוטין !

כאשר פנה מישהו לצ'רצ'יל ושאל מדוע לקיים הפצצה על אזרחים - מאחר והמלחמה כבר הוכרעה - צ'רצ'יל לא השפיל מבט ולא התחמק אלא ענה במילה אחת: "קובנטרי".

כיום, כנראה לא במקרה, קובנטרי ודרדזן נמצאות בברית ערים תאומות…

והסיפור המיוחד הזה, משמש לי מזה שנים דוגמא וסמל, בשיחות שאני מקיים עם בני כיתות ח' לקראת יציאתם לעולם הישיבות על הנושא החשוב של "תפיסת העתיד" על פני "סיפוקים מידיים".

כפי שכולנו אומרים מדי שבוע בקבלת השבת ב"לכה דודי": "סוף מעשה במחשבה תחילה".

המרחק בין הראש לרגליים

חיים ולדר                                                   

המאבק בין המכבים ליוונים ולמתייוונים, תמיד מביא אותי אסוציאטיבית ל...כדורגל. כידוע חלק מהתרבות היונית הייתה משחקי כדור, מה שהופך את המושג "מכבי" בספורט למופרך במיוחד...

ההשתוללות האלימה והבלתי מרוסנת של אלפי אוהדי כדורגל ישראליים, נוכח התגרות פשוטה מצד אחד מאותם גאונים העוסקים במקצוע רב החשיבה הקרוי "כדורגלן", הזכירה לי טענה ששמעתי לא מזמן מצד אב שלא סגור על עצמו לגבי החינוך שהוא רוצה לתת לילד שלו. "אתה יכול להסביר לי מדוע בבית הספר של הבן שלי אוסרים לשחק בכדורגל? מה הבעיה בזה? ילד, כדור, משחק, מה כבר רוצים ממנו".

"תראה, אין לי כל כך מושג מה הייתה הסיבה שלהם לאסור משחקי כדור" אמרתי לאב, "אבל מה שיש לי, זה סיפור מרתק לספר לך".

כשהיינו ילדים הייתה תנועת נוער בשם "הנוער האגודתי" של צעירי אגודת ישראל.

היינו מסיימים את הלימודים בשתיים או בארבע, ומשש עד שמונה הייתה לנו פעילות בבית צא"י ברחוב "בית"ר" שכללה בנוסף לשיחה חינוכית וסיפור, גם משחקי שחמט, דמקה, וכדורגל.

כשאני כותב כדורגל אני מתכוון לחצר ברוחב מטר וחצי ובאורך שישה שבעה מטר, שבה היינו בעיקר בועטים זה בזה (מפאת חוסר מקום), נופלים קמים כדי לבעוט שוב.

לאחר מכן היינו מתכנסים לשיחה מאת האחראי הרב אברהם הוניגסברג או המדריך הרב אנשל פרידמן, והולכים הביתה שמחים ועייפים.

יום אחד הודיעו לנו על טיול בעכו.

נסענו לעכו, עשינו שיט בנמל ולאחר מכן הובלנו למפגש עם "סניף הנוער האגודתי בעכו".

מסתבר שהחניכים בעכו התכוננו היטב למפגש הזה, שכלל משחק כדורגל בין החיפאים לעכואים.

עוד לפני שזה התחיל היה ברור איך זה ייגמר. הם היו בגילאים שלנו, 10-12 אבל משום מה נראו כמו בני 17, כולם גבוהים מאיתנו, ונראים חזקים מאיתנו.

החברה האלה, העכואים, שלכולם קרו משום מה כהן, פשוט שלטו במשחק באופן מלא, מיקי כהן מסר לאבי כהן שמסר למשה כהן שמסר לדוד כהן שהכניס שער. אנחנו רצנו כל עוד רוחנו בנו ולא הצלחנו אפילו לנגוע בכדור נגיעה קלה.

חכו, זה עוד כלום, בשלב מסוים אחד מאיתנו הצליח  ל נ ג ו ע  בכדור, כלומר, זה לא שהוא עשה משהו בשביל זה, הוא פשוט עמד בין דני כהן לעמי כהן וחטף כדור פצצה בבטן, הוא התקפל, נפל והוחלף על ידי ילד חיפאי רזה חדש.

משלב זה כל מה שעשינו זה לרוץ ריצה מבוהלת  ל ה ת ח מ ק  מהכדור, שחלילה לא ניגע בו אנחנו, וכך כדררו להם יוסי כהן ודני כהן ורמי כהן, כל הדרך אל השער שלנו עד שהתוצאה המריאה לעשרים ושלוש- אפס.

כשאחד מאיתנו, דווקא מישהו שלא השתתף במשחק, חטף כדור תועה לראש, נפל והתעלף, המשחק הופסק, העכואים היו די זועמים שהרסו להם את ההצגה ואנחנו חירחרנו את דרכנו לחדר האוכל. מסתבר שפחד וריצה לא עושים טוב לדבר הזה ששמו נשימה, וזו צווחה את סבלה בקול.

לאחר האוכל הבריק ר' אנשל פרידמן "כעת תחרות שחמט" הוא הכריז תוך שהוא מנופף בלוח השחור לבן המוכר לנו כל כך.

"היי" צעקו לו העכואים "אתה מחזיק את הלוח הפוך" (הם התכוונו לשש-בש מן הסתם...).

בסוף נמצאו עשרה  ש ש מ ע ו  על שחמט, מתוכם ארבעה שאיכשהו ידעו גם את הכללים שלו במעורפל.

זה היה קצר ולעניין. ניצחנו. אמנם אף אחד לא חטף שום כדור בראש, אבל עשרת העכואים קיבלו בעת ובעונה אחת מט סנדלרים אכזרי.

משום מה זה לא נחשב בעינינו. נפרדנו מהם עם תחושה הפסד לא פשוטה. באוטובוס הרב הוניגסברג נשא נאום עידוד. הוא דיבר על כך שהרגלים נשארים תמיד על האדמה, אבל רק עם הראש אפשר להגיע לשמים. הוא ביקש מן הסתם לתת לנו תחושת גאווה, אבל קשה לומר ששכחנו את ההפסד המשפיל. 23-0 זה משהו שילדים לא ממהרים לשכוח.

לפני שנתיים, במפגש עם המשפחה המורחבת בפארק במרכז הארץ, ביקשו הילדים לשחק בכדור. משפחה ברחבה לידינו נדבה את הכדור והילדים שיחקו.

לפתע ניגש אלי אחד מבני המשפחה, אברך בן גילי, והציע שאולי המבוגרים יחלצו עצמות במשחק כדור.

אמרתי "בטח, למה לא" וכבר פסעתי עימו לכיוון בני משפחתי כדי לגייסם.

"מאיפה אתם" אני שואל. "אני מירושלים" הוא אומר.

"יפה" אני אומר, "באיזו ישיבה למדת?"

"אתה לא תכיר" הוא אומר, "זה ישיבה בצפון, אני במקור בעכו".

"עכו", אני חוזר אחריו בבעתה "מה השם שלך?" שאלתי על אף שקצת ידעתי את התשובה.

כשהוא ענה, היה ברור לי שאם הייתי משבט לוי הייתי מוכן ליטול ידיו מבוקר עד ערב. אבל בכדור, לא אשחק איתו אפילו חיי תלויים בכך.

"אתה יודע מה", אני אומר לו "כרגע אני נזכר שהרגל שלי בזמן האחרון במצב לא משהו. יש לי רעיון, אולי נשחק שחמט אתה ואני...."

"שחמט אמרת"?

"כן, שחמט, יש איזה בעיה?"

"אמממ, לא, כלומר, בסדר, אם זה מה שאתה רוצה, נשחק שחמט".

התיישבנו על הדשא והתחלנו לשחק.

הלכתי על "מט סנדלרים", אבל הוא לא נתן לי. כנראה למד משהו מהילדות. ניסיתי תרגילים אחרים, הבחור שיחק בונקר, הגן היטב על חייליו. הצלחתי לקחת לו שני חיילים, והוא אחד שלי, לקחתי לו צריח והוא הוריד לי פרש, מהר מאד הבנתי שקל זה לא הולך להיות.

כאן החל משחק מורט עצבים, הפעלנו זה על זה מארבים ותכסיסים, ולבסוף הוא עשה שח-מלכה, ומיד לאחר מכן הצליח לנצח אותי.

שח-מט!

"כהן", אני אומר לו לאחר לחיצת יד, "מעכו נכון?"

"כן, במקור מעכו"

"והשחמט מאיפה"? אני שואל.

"הו, זה סיפור מעניין" הוא אומר. "לפני איזה שלושים וכמה שנים הגיעה קבוצה של ילדים מחיפה, עשינו מולם טורניר שחמט והילדים הקטנים האלה פשוט הביסו אותנו  100-0.

"אחרי שהם הלכו דיבר איתנו הרב מאיר כץ (ז"ל, נפטר לאחרונה ח.ו.) והסביר לנו שאם אנחנו רוצים באמת להצליח בחיים עלינו לחשוב דרך הראש ולא דרך הרגליים. הוא הזכיר לנו שניצחנו אותם בכדורגל אך שאל מה בדיוק יצא לנו מזה. "היהודים אף פעם לא היו מובילים מבחינה גופנית אבל הראש היהודי הוא זה שמנהל את העולם. אז כדאי שתעזבו את הרגליים כמה שיותר מהר ופשוט תתקדמו לכיוון של הראש".

"לא כולם הקשיבו לו אבל אני כן", סיפר כהן, היה לנו איזה רוסי אלוף שחמט שהיה שונא אותנו כי תמיד הכדור שלנו היה פוגע בשולחן השחמט שלו. ניגשתי אליו בחשש וביקשתי שילמד אותי. הוא חשד קצת אבל הסכים – והתוצאה הייתה שמהרגליים עברתי לראש. התחלתי ללמוד טוב. נכנסתי לישיבה וכיום אני אברך יום שלם. זה הסיפור שלי".

"אתה לא תאמין" אמרתי לו, "אני הייתי אחד מהילדים הרזים הללו מחיפה ולא תאמין אנחנו חזרנו בתחושה של תבוסה נוראה, לא העלנו על דעתנו שגם אתם יצאתם ככה".

התחלנו להעלות זיכרונות מהמפגש ההוא, הוא התעניין בילד שחטף בראש, ואני אמרתי לו כי הוא ההוכחה שלכל כדור יש כתובת, הוא לא שיחק כי לא רצה לחטוף, אבל חטף כי שלימזלים לעולם לא מתחלפים.

צחקנו ואז החמאתי לו "אבל בסופו של דבר יש לך יתרון. אתה טוב בשני התחומים גם יחד".

ומה הוא אומר לי אם לא כך:

"כאן טעית ידידי. זה שהייתי מכור לכדורגל זה לא יתרון כי אם חיסרון. אתה הרווחת שלא ידעת כלום, אני נאבקתי קשות להוציא את הכדורגל מהראש, ותקופות ארוכות, בימי הנעורים, נפלתי שוב מהראש לרגליים וסיכנתי הכל. רוב החברים שלי נפלו דרך הכדורגל לאדמה, ויש מהם שמתחתיה. את הילדים שלי אני מרחיק מזה כמה שאני יכול, לא אוסר, אבל לא עושה מזה עסק, כי אני יודע מה המחיר. אז אם מדברים על יתרון-  לכל מי שאין לו חיידק כדורגל יש יתרון עליי".

משפט הסיום שלו היה תשובתי  לאב המתוסכל:  "אולי אפשר להוציא בן אדם מכדורגל אבל קשה מאד להוציא את הכדורגל מהבנאדם".   

   

חנוכה שלי

נרות ושמחה ברובע

אהרן פסל

לפני כמה שנים, הישיבה העבירה לרובע היהודי קבוצת בחורים לצורך חיזוק ביהמ"ד "אוהל יצחק". הישיבה שיכנה אותנו בדירות. ערב אחד, בזמן הדלקת נרות החנוכה, יצאתי להדליק נרות, בדיוק עברה שם קבוצה של תיירים ישראלים שאינם שומרי תורה ומצוות, הם הגיעו לסיורי חנוכיות ואווירית פולקלור יהודי, שהמקום שיש ממנו הכי הרבה זה כמובן העיר העתיקה. כמובן שהמדריכה שלהם שראתה בחור חרדי, ממש חרדי עם כיפה וציצית כמו בספרים, והוא עומד להדליק נרות חנוכה, מיד שאלה אותי אם אפשר לצפות בי כשאני מדליק את הנרות. מובן שעניתי שאפשר ורצוי. מיד עליתי לקרוא לעוד כמה חברים שהיו בדירה, והדלקתי את הנרות ברוב עם והדרת מלך.

לאחר מכן, שרנו יחד עם הקבוצה את הפזמון הידוע "מעוז צור" והבית "יוונים נקבצו עלי" עם ריקוד והיה אווירה טובה עם הרבה שמחה. כשהקבוצה עזבה, ישבתי יחד עם הנרות וחשבתי לעצמי איזה כיף לשמח כמה יהודים טובים, וכמה חמימות יכולה להיות במצווה פשוטה כמו הדלקת נרות חנוכה, ועוד ברובע היהודי קרוב ל"דביר קדשו" של הקב"ה.

אז אם ככה זה במצוות שהם לכאורה "פשוטות" אז בטח שבמצוות שהם כתובות בתורה, שנאמרו מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו כיבוד אב ואם ושבת, יש מקום לשמוח.

יהי רצון שיתקיים בנו "חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה" כי באמת באמת "ארכה לנו הישועה ואין קץ ולימי הרעה..."

כנגד כל הסיכויים

הרב דניאל צ'סטר

עם ישראל וחג החנוכה – שני דברים שתמוהים בדיוק באותה נקודה, לשניהם אין כל הגיון, אך לשניהם יש גם את אותו סוד.

עם ישראל שורד תקופות קשות, גלויות חוזרות ונשנות, שעבודים שמרסקים את הגוף אך לא את הנשמה, רציחות ועינויים. בלי כל פרופורציה לגודלו. עם שההיגיון לא תקף לגביו. אך הוא גם העם שמתהדר בתואר "עם הנצח".

חג החנוכה, בפורמט קטן יותר, אך אולי דווקא לכן יותר קל להבחין בחוסר ההיגיון שבו. החשמונאים יוצאים למלחמה בצורה לא הגיונית לחלוטין, הן בכמות הן באיכות הלוחמים ובוודאי באיכות כלי המלחמה. הם רואים את כמויות החיילים מולם הם רואים את מכונות המלחמה שאין להם כל סיכוי כנגדם, אך הם בניגוד לכל הגיון יוצאים לקרב.

גם כשהחשמונאים החזירו לידם את בית המקדש, לא היה להם שמן להדליק לשמונה ימים, ובמקום לעשות פתילות דקות או כל רעיון אחר. בניגוד לכל היגיון, הם מדליקים כרגיל בלי לחשוב מה יהיה.

עם ישראל, אם נעמיק לרגע נראה כי הוא לא נקרא ע"ש ה'תוכל' שיעקב יכול היה למלאך. אלא דווקא ע"ש ה'שרית', ע"ש המאבק עם המלאך. התפקיד שלנו הוא להיאבק עם מי שמנסה אותנו. ההצלחה היא כלל לא תפקידנו. המאבק והניסיונות להתמודד הוא תפקידנו מאז יעקב אבינו עובר דרך החשמונאים וממשיך עד ימינו.

נעשה אנו את תפקידנו, ונראה כיצד חוקי הטבע ההגיוניים, מפנים את מקומם לנס האלוקי שפועל מעבר להיגיון.

באנו חושך לגרש                                                                    

הרב חנוך רוזנברג

אם ישאלו אותנו מי היה האדם הראשון שחגג את חנוכה, נחשוב מיד על מתתיהו בן יוחנן. האמת היא שהוא לא היה האדם הראשון. האדם הראשון היה לא פחות מ...אדם הראשון!

כך מספרת הגמרא במסכת עבודה זרה: כאשר ראה אדם הראשון [שנברא בתשרי] שהיום מתקצר והולך, חשב שהלילה יגדל ויגדל עד שהאור יפסיק לגמרי. הוא חשש, שבדרך הזאת מממש הקב"ה את העונש של המיתה שנגזרה על האדם. אם אין אור, אין צומח ואין חיים. העולם הולך ומחשיך. איזו הרגשה איומה! מה עשה אדם הראשון? ישב בתענית ובתפילה שמונה ימים, והופ! הנה, הלילה התחיל להתקצר! האור חוזר לשלוט בעולם! אדם הראשון הבין שלא מדובר בחושך גדול שמשתלט על העולם, אלא יש כאן מחזוריות, פחות אור ויותר חושך, ואחר כך יותר אור ופחות חושך. עמד אדם הראשון ועשה שמונה ימים של חג. חג האור!

מתי היום מתקצר והולך? מתי השיא של החושך? בחנוכה! השבוע של חנוכה הוא השבוע החשוך ביותר בשנה. ליתר דיוק, בכל שנה, ב-21 בדצמבר יש את הלילה הארוך ביותר, ושיא החושך הוא בסוף החודש שגם הירח מפסיק להאיר. אין לילה חשוך יותר וארוך יותר מהלילות האחרונים של חודש כסלו והלילות הראשונים של חודש טבת.

כמה ימים חגג אדם הראשון? שמונה. למה דווקא שמונה, זו שאלה מעניינת. אבל על פי הסיפור של הגמרא, כבר אדם הראשון חגג בימים אלו של חנוכה חג על התחדשות האור.

המכבים שקבעו חג בדיוק באותם ימים, הוסיפו תובנה חשובה לחג הזה. הסיפור של המכבים מתייחד בכך שהם לא ישבו בתענית כשיוון החשיכו את עיניהם של ישראל, אלא קמו כנגד כל הסיכויים ונלחמו בכל הכוח כנגד החושך. ומה הם עשו כשניצחו? "הדליקו נרות בחצרות קדשיך"!

המכבים לימדו אותנו איך מתנהגים בחושך. בלילות הארוכים ביותר והחשוכים ביותר הם תיקנו לנו להדליק נרות. לא להשלים עם החושך. להיפך, לגרש אותו, להילחם בו ולהפיץ את האור.

חושך – יכול להיות תיאור פיזיקלי, כמו החושך של הלילה, ויכול להיות תיאור רוחני, כמו החושך של יוון. אבל לכל אחד מאיתנו יש חושך לפעמים. חושך של דכדוך, חושך של חוסר סיפוק, חושך של כישלונות. מה עושים? כנגד כל הסיכויים – מדליקים את האור, נר קטן שמגרש חושך גדול ועמוק.

 אורות בהידור

יוסף סגל

חנוכה זה חג של הרבה אור. המשמעות הבסיסית של אור, היא היכולת לראות את האמת.

יש ענין מיוחד בחנוכה שלא מצינו כמותו במקומות אחרים, והוא העניין של ההידור. להלכה נקבע שצריך לקיים את המצווה בהידור רב. אין פה המקום להאריך בעניין. ונשאלת השאלה, מה מצינו בחנוכה שלא מצינו במקומות אחרים שההידור נקבע להלכה למעשה? אפשר לענות, שזה בגלל שכל הבסיס של להדליק את המנורה, וכל הנס קרה רק בגלל ההידור, שהלא 'טומאה הותרה בציבור' אז אם כן, לא היו בכלל צריכים שמן זית זך חתום, אבל בגלל שהשתדלו מעל לטבע, הקב"ה עשה נס מעל לטבע, וכמו שהידרו בעצם הנס כך גם כשזוכרים אותו, מהדרים.

חנוכה הוא זמן של אור ושמחה, שהלא כשרואים את האמת והקדושה, מסתבר שגם נשמח. אני חושב שכל אחד ואחד מאיתנו ובכלל בית ישראל, יכול למצוא את הנקודה של האור שלו פה בימים המיוחדים האלה של חנוכה, שהם בבחינת מעל לטבע, וכל אחד צריך למצוא את הנקודה הזאת ולהתחבר ככל האפשר לאבא שאוהב אותו כל כך הרבה ורק משפיע עלינו מלא סופגניות ושפע גדול. צריך להסתכל חמש דקות בנרות ולתת לנרות להסתכל עלינו, רק לחמש דקות שייכנסו לנו ללב, להתבודד ולהתקרב לאבא, ולתת אור לנשמה שלנו וכוח להמשיך קדימה, לחזק ולהתחזק.

מי ייתן וכל אחד מהאחים לדרך ימצא את החיבור המיוחד הזה, ושנזכה כולנו לניסים הפרטיים שלנו ולניסים שכל כלל ישראל צריך בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

הרב ירמיהו פריימן

למה יגידו ומה יאמרו, האמנם?

ישנה תופעה לא נעימה בקרב הציבור החרדי, אשר חלק מאורחות חיינו אנו עושים בשביל הפרוטוקול.  גם אם אנו לא מבינים, גם אם אנו חושבים אחרת, לא נעים לנו לשנות, או יותר גרוע עבור המחשבה של האנשים סביבנו, אנו מוכנים לשחק את המשחק.

אין צורך להכביר בטעם לפגם בלשון המעטה, על אדם שחי כך שנים ארוכות (במידה וזה לא התפוצץ לפני). על אחת כמה וכמה כשמדובר על קיום תרי"ג מצוות, אדם צריך לקיים אותם מתוך הבנה וטעם, ובעיקר למען שאיפותיו ולא למען דרישה החברתית הכללית.

אך מצאנו כמה מקומות בודדים שאדם צריך לקיים מצוה, אמנם מתוך הבנה וחיבה, אך למען החברה, אשר אנו בוחנים מה יגידו ומה יאמרו.

אחת מן המצוות היא מצות הדלקת נר חנוכה. אשר מובא בגמ' בשבת (דף כ"ג), שאם יש לאדם בית וחצר עם שני פתחים לשני כיוני החצר, מחויב הוא להדליק בשני הפתחים, משום החשש, שמא יגידו העוברים ושבים מצד אחד שאותו אדם לא הדליק נר חנוכה כי הם לא רואים את הצד השני.

הרי הוא קיים את המצווה בפתח ביתו, ומדוע נתחשב בדעתם של סתם אנשים שצועדים ברחוב, ונדרוש ממנו להדליק בעוד פתח רק משום מה יגידו ומה יאמרו?

אלא טעם הדבר, מהות המצווה של נר חנוכה, היא לפרסם את הנס, שע"י שאנו מדליקים נרות, אנו מזכירים את הנס עם פך השמן. ולכן אדם שלא היה באפשרותו להדליק נרות, אך ראה נרות חנוכה, מברך שעשה ניסים וכו', מכיוון שהתקיים הפרסום בראייתו.

ע"כ מובן מאוד מדוע חובה על כל בית שיאירו מתוכו נרות חנוכה, שיהיה ניכר לעין העוברים ושבים שבבית זה הדליקו נרות חנוכה. כי עד כמה שהמטרה היא פרסום, חובה עלינו להתחשב בדעתם של החברה סביבנו שיהא ברור להם שקיימנו את המצווה.   

בברכת חג חנוכה מאיר ומפורסם.

נקודת האור שלי

עזרא הררי רפול

כולם יודעים שחנוכה זה ניצחון של המעטים מול הרבים ומלחמת בני האור מול בני החושך. בעצם חנוכה זה הזמן של כל אחד למצוא נקודת אור אצלו בפנים.

אבל אצלנו במשפחה, לחנוכה יש משמעות הרבה יותר עמוקה ואישית. הסבא רבא שלי, הרב אברהם הררי רפול זצ"ל שהיה זקן רבני ארם צובא, היה נוהג לומר בתקופת חנוכה, "חנוכה בלי מים כחתן בלי יין, חנוכה עם מים ברכה משמים". אמרה זו נאמרת על ימי החנוכה שלא יורד בהם גשם. גשם ניתן לנו כברכה, וכשחנוכה מגיע בלי זה יש פחות ברכה בחנוכה.

תמיד בשעת הדלקת נרות לאורך הדורות במשפחת הררי רפול המשפט הזה היה באוויר, בטח בשנים שבהן ירד גשם בחנוכה, המשפט הזה הוסיף שמחה לחג החנוכה. אבל למרות שזו הייתה אמרה שתמיד ליוותה אותנו בחנוכה, אף פעם לא התעסקו אצלנו במשפחה יותר מדי עם אמרה זו.

בשנת תשנ"ב, השמיים לא נפתחו והגשם בושש מלבוא. בכ"ה בכסלו, נר ראשון של חנוכה, הסבא הגדול עלה השמימה, ובדרכו מעלה בסערה לגן העדן, נראה שפתח את ארובות השמיים שהמטירו סערת גשמי ברכה. באי הלוויה סיפרו שירדו גשמי ברכה, גשמים כאלו עזים שכולם נרטבו עד לשד עצומותיהם. זה היה כעין רמז לברכת חנוכה מסבא.

מאז, במשפחתי נשאר הרושם שחנוכה זה חג עם ברכה מיוחדת, ויום השנה לפטירתו מקבל מימד נוסף.

אני מאחל לכולנו שנמצא את נקודת האור שלנו לחנוכה ולכל השנה בכלל.

שלומי הלר

תמונת ניצחון

נרות החנוכה הם מעין תמונת ניצחון היסטורית. הסצנה הראשונה שעולה לי בראש כשאני חושב על החשמונאים, היא הקרב של המכבים, עומדים עם רומחים וקשתות בלבד, מול צבא אדיר עם רבבות חיילים ופילי מלחמה, שבסופו הוא חוזר עם הזנב מקופל בין הרגליים. אני חושב שזה היה נס, מאורע חד פעמי שלא יחזור.

בתקופת צוק איתן, גורמים מסוימים בימין השתוקקו לתמונת הניצחון, מה שגרם לאכזבה רבתי. הצורך בתמונת הניצחון נובע לעתים מאי סיפוק והצורך להוציא את העיניים ליריב, ויש תמונות ניצחון מסוג אחר, תמונת ניצחון מינורית זכורה לי מאחת ממערכות הבחירות האחרונות, כאשר מיעוט כלשהו הביע שיש לו בחירה משלו והוכיח שהוא קיים.

בסוף השבוע האחרון, קראתי ראיון עם שלמה ויזמן, בחור שבכל אירוע מסוקר תקשורתית הוא דואג להופיע עם טלית ותפילין ושק, אם תרצו, ה"לירן חולצה אפורה החרדי" שעושה את זה בעקבות ניסיון - כעין ניסיון יוסף הצדיק -  שנתקל בו במלון באירופה. זוהי הצורה שבה הוא מנציח את האמונה שלו. אריאל שרון אמר בעבר, שכל אדם צריך להחליט האם הוא חי בשביל ליהנות או כדי לנצח, ואני, אני רוצה לנצח. ובלי תמונה. 

  

הרב שלמה ריין

כל אחד מקבל את המגיע לו בלבד

הגמרא בסוטה דף ט. אומרת "שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנים לו, ומה שבידו נוטלין הימנו."

וכתב הרמב"ן בפרשת ויחי (מט, י) עה"פ "לא יסור שבט מיהודה - וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה, עברו על צוואת הזקן... וזה היה העונש של החשמונאים שמלכו בבית שני כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואעפ"כ נענשו עונש גדול... והגיע העונש בסוף למה שאמרו חז"ל (ב"ב ג:) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כולם בעוון הזה... שמלכו, ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי והיה העונש מדה כנגד מדה שהמשיל הקב"ה עליהם את עבדיהם והכריתום". ע"כ.

מדבריו נלמד שאדם לא יכול לחטוף ולקחת מה שאינו שלו ומה שלא יועד עבורו, ואפילו שבשעת המעשה יכלו בית חשמונאי לחשוב, ובצדק, שהמלוכה מגיעה להם בעקבות הניצחון המזהיר על מלכות יוון מדין 'המציל מן הארי ומן הדוב וכו', ואפילו שהיה נראה שהצליחו בלוקחם את המלכות וכמה דורות שהיו אצלם וטעו לחשוב שתישאר בידם, מ"מ בסוף כיון שהמלכות לא יועדה מלכתחילה עבורם נענשו והגיעו עד חרון אף כזה, שלא נשאר מבית חשמונאי שארית ופליטה, כמאמר הגמרא לעיל.

נלמד מכאן מידה מופלאה של הסתפקות, ושל הרצינות בה האדם צריך להתנהל בחייו האישיים בכל שלב, וגם כשהוא נמצא בצומת דרכים וביכולתו למנף את עצמו יבדוק היטב מה הנכון ומה הרצוי לנהוג, ובזה יינצל מקשיים ויגיע להצלחה אמתית ובר קיימא.