הקטע שלי בפרשה - הרב זאבי קצלנבוגן

לשונות של גאולה

זה לא נעים להיות רחוק מן הבית כאשר אין לך כל דרך לחזור אליו.  להיות מנותק, בארץ זרה מבלי להבין את שפת המקום ואת התרבות. להיות רחוק מכל המוכר והחביב. זה פשוט לא נעים! אבל איך אומר המשפט, "תתעודד יכול להיות גרוע יותר..." יש מצבים יותר לא נעימים. יש מצבים שלא רק שאתה נמצא במקום זר ומנוכר אלא שאנשי המקום פשוט משתמשים בך נגד רצונך לתועלתם האישית. זה בהחלט גרוע יותר... אבל אם אנחנו כבר כאלה פסימיים, מה תגידו אם חוץ מכל זה הם לוקחים לך את הצ'קים ואת חבילות המזון שבני משפחתך הצליחו לשלוח לך בדואר? זו כבר ממש התעללות, נכון? אבל עדיין יכול להיות יותר גרוע, הם מסוגלים לשלול ממך צורת אדם, הם מסוגלים להתייחס אליך במקרה הטוב כאל מספר סידרתי...

לא התכוונתי לנאצים ימ"ש. התכוונתי למצרים, לאלו שרשמו את הפטנט בו השתמשו הנאצים יותר משלושת אלפי שנה מאוחר יותר. לאותו עם שלא רק שהיינו גרים וזרים בארצו, אלא הם עשו בנו שימוש לצרכיהם האישיים, לאותו עם ששלל מאיתנו צורת אדם בכלל. אבל לא רק למצרים התכוונתי, אלא למה שאנו מסוגלים לעשות לעיתים לעצמנו בלי כוונה.

"לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים..." (פרק ו' פסוקים ו' – ז')

בארבע לשונות של גאולה משתמש הבורא כאשר הוא מבשר את בשורת הגאולה לעם ישראל. והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. ארבעה ביטויים שכל אחד מהם מכוון כנגד דרגת קושי אחרת שיש בה בגלות.

והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים – היציאה היא מתחת. היציאה היא מן המקום הנמוך ביותר. היציאה היא מסבלות מצרים, מן התוכנית הזדונית של פרעה ואנשיו לשלול מאיתנו כל זכויות אנוש. מן ההתייחסות אלינו כמספר סידרתי ולא כאל בני אדם. פרעה בהתחכמות מכניס אותנו למסלול שכל כולו התעללות רק בכדי לשלול מאיתנו את הזכויות הבסיסיות ביותר. לפני הכל צריך לצאת משם, צריך לעמוד על הרגליים כבן אדם בחברת בני האדם.

והצלתי אתכם מעבודתם – אך גם כבני אדם זה לגמרי לא נעים להיות מוכתב על ידי אחרים ולשמש להם כלי לספוק צרכיהם. גם אם לא הייתה זו עבודת פרך, גם אם הייתה זו עבודה פרודוקטיבית ומועילה, עדיין היא נעשתה לתועלת אחרים ומפני כך צריך הצלה.

וגאלתי אתכם – גאולה פירושה שחרור מוחלט. עצמאות באופן מלא. כל מה שאני עושה לעצמי אני עושה. ואם יש לי צ'קים או חבילות מזון הם לגמרי שלי.

ולקחתי אתכם לי לעם – אבל כל השאלה הגדולה היא מה אנחנו עושים עם העצמאות הזו? האם אנו יודעים ליהנות ממנה באמת?

מעולם לא היה דור שדגל בחופש יותר מן הדור שלנו. כך כותב דיויד סירוואן שרייבר בספרו 'ללא פרויד ללא פרוזאק'. שימו לב, כשאדם היה מתקבל פעם למקום עבודה, לכמה זמן זה היה? עד הפנסיה. וכשאדם היה קונה דירה, לכמה זמן זה היה? לכל החיים. ושפעם אנשים היו מתחתנים, לכמה זמן זה היה?... היום אנשים נמצאים במקום עבודתם עד שבמפעל ממול מציעים להם שניים וחצי שקלים לשעה יותר, גרים בדירה עד שבצד השני של העיר יבנו את השכונה הירוקה עם הפנטהאוז שצופה לים, ומתחתנים עד ש... אבל באותה נשימה ממשיך הפסיכולוג והנוירולוג שרייבר, מעולם לא היה דור שהייתה לו נטייה כה גבוהה לדיכאון כמו היום... המשוואה היא די פשוטה. אנחנו צורכים חופש בכל מחיר, אנחנו לא מוכנים להשתעבד ולהתחייב לכלום, וכשאנו לא מוכנים להתחייב לאף אחד, אף אחד לא מוכן להתחייב לנו, והתוצאה היא בדידות מוחלטת.

חופש וחרות הם מצרכים יקרים וחשובים, אבל בתנאי שאנו יודעים כיצד להשתמש בהם.

בשורת הגאולה אותה מבשר הבורא לעמו אינה רק יציאה מסבל, היא אפילו אינה רק עסוקה במתן עצמאות, היא בעיקר עסוקה ביציקת תכנים מהותיים לתוך החופש והחרות הנהדרים הללו. אחרי ההוצאתי וההצלתי ואפילו הגאלתי מגיע השלב האמיתי – ולקחתי אתכם לי לעם.

לא צריך את פרעה על מנת לאבד צלם אנוש, לצערנו אנו יודעים גם להסתדר בלעדיו. לא צריך אותו גם בכדי להתמכר לעבודה, את זה אנו גם יודעים לעשות נהדר...

רק כבני חורין מוחלטים יש לנו יכולת נפשית אמיתית ליצור קשר של קיימא. רק כאשר אנחנו תופסים את עצמנו כבעלי משמעות ולא כעוד אחד- כמספר סידרתי. רק כאשר אנו ניצולים מן העבודה, כלומר שגם את הדברים שהם באמת חשובים בחיים, כעבודה למשל, אבל הם חשובים כאמצעי ולא כמטרה, אנחנו מצליחים לתפוס בפרופורציות המתאימות ולא מתמכרים להם מעבר לנצרך באמת. רק כאשר נבין שמה שניצור יהיה לנו ורק הוא יהיה לנו כי הוא המציאות האמיתית שלנו, זה מה שבנינו לעצמנו בעשר אצבעות, רק אז נוכל לעמוד כבני אדם ולהעניק משמעות אמיתית לחיינו.

ואין לכם משמעות יותר אמיתית מיצירת קשר עם בורא עולם, מהיכולת להיות לו לעם ולקבל אותו כאלוקים!