"חדש ימינו כקדם"
– חלק א'
אנו מוצאים תפילה נפלאה שמבקשת לשוב בחזרה
אל מקום קדום ונכסף, תפילה עליה אנו חוזרים פעמים רבות ב"אלול" בשעת הסליחות:
"השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".
כיון שתפילה זו נישאת ברגש בפי כל, ואפילו
מפיהם של אלו שמעולם לא היו להם "ימי קדם" מושלמים, הבה ונבהיר לעצמנו -
לאלו "ימים כקדם" אנו מבקשים לחזור?
מה עניינם של אותם ימי קדם, אשר זיכרונם
כה מעורר אצלנו געגוע ותפילה ואנו מבקשים אותם בכיסופים ובערגה.
זמן אלול
מתחילת חודש אלול מתחילים ארבעים ימי ההכנה
שתיקנו לנו גדולי הדורות להתכונן בהם לפני בוא יום ה' הגדול – יום הכיפורים.
אלו ימי רצון מיוחדים: "כי באלו ארבעים
יום התשובה מקובלת להיות ליבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לנו לקבל תשובתו באהבה.
(לשון המשנה ברורה – סימן תקפ"א, א').
הבה נתבונן, מהי כוונת הדברים "שהתשובה
מקובלת להיות ליבו קרוב אל דודו", הרי התשובה היא פעולת שיבה של האדם אל בוראו,
ואם האדם יעשה תשובה כראוי ה' יקבל אותה ,ומהי כוונת הדברים שקבלת התשובה באה לידי
ביטוי בכך ש "ליבו קרוב אל דודו"?
את התשובה לכך אנו מוצאים במזמור
"לדוד ה' אורי וישעי", שאנו אומרים בתקופה זו.
כך משורר מלכנו דוד ע"ה: "לך
אמר ליבי בקשו פני את פניך ה' אבקש".
משמעות הפסוק היא, שדוד המלך פונה לה' ואומר
לו: רבש"ע, אני מרגיש בתוך הלב שלי קול פנימי שקורא לי בשליחותך - רבש"ע
- לבקש את פניך ולהתקרב אליך.
לכן רבש"ע, לאור קולות אלו, אני שומע
בקול שליחות הלב ששלחת אלי, ומבצע את הנדרש ממני ואת פניך ה' אני מבקש! (על פי רש"י
במקום).
דוד המלך ע"ה מלמד אותנו דבר מדהים:
הקב"ה לא מדבר אלינו "מבחוץ".
הקב"ה מדבר אלינו מתוך הלב שלנו וקורא
לנו מתוכו להתקרב אליו.
בימים אלו, של 'אלול', ליבו של כל יהודי
'קרוב אל דודו' והוא משמיע קולות חזקים יותר מקולות הלב של כל השנה.
קולות פנימיים אלו מבקשים מהאדם לחפש את
קרבת האלוקים בתוך ליבו פנימה ובכך הם מביאים את האדם לשוב אל ה'.
זמן התבוננות
קיימת דרך יעילה לשמוע את קולות הלב המיוחדים
של ימים אלו.
אם יזכה האדם ליצור לעצמו באופן קבוע ורצוף
כמה 'רגעי שקט' יומיים, בהם הוא יוכל לשמוע את מנגינת הלב האישית שלו, הוא יצליח לשמוע
בבהירות את הלב הקורא בשליחות האלוקים לחזור ולהתקרב.
על האדם יכולות לעבור תקופות מאוד ארוכות
בלי שהוא פוגש את עצמו.
ישנם גם רבים מאתנו שפוחדים לפגוש את עצמם
לבד, ולכן הם בורחים מעצמם כל הזמן...
כדאי לקבוע לעצמנו בכול יום זמן קצר או
ארוך של 'זמן – התבוננות' שבו נפגוש את ה"אני" האמתי שלנו, ונתבונן בשקט
נפשי ובאומץ בשאלת היסוד אודות חובת האדם בעולמו.
ב"זמן מחשבה" זה, שבו נהיה מנותקים
מכל הפרעה חיצונית (כגון חברה רועשת, פלאפון דלוק וכדומה) נוכל לחשוב בשקט על הדרך
המתאימה לנו לממש בפועל את קריאת הלב לבקש פני אלוקים.
מפגש זה של האדם עם עצמו הוא מרתק ביותר
, והוא המפתח הגדול לפגישה מחודשת עם הקב"ה הנמצא בתוך הלב.
בזמני איכות אלו נוכל גם לשאת תפילה פרטית
בשפה האישית שלנו, שנזכה להארה גדולה שתמלא את ליבנו, הארה רוחנית שתראה לנו את הדרך
הנכונה עבורנו לשוב ולמלא כראוי את תפקידנו בעולם.
"גוף ונשמה"
עלינו לדעת, שהאלוקים אותו אנו מבקשים להרגיש
נמצא בתוכנו ממש - בתוך ליבנו, וממילא 'החיפושים אחריו' והביקוש שלנו אותו צריכים להיערך
בתוך ליבנו.
להבנת העניין בבהירות, עלינו להתבונן במשהו
מאוד יסודי במבנה האישיות שלנו.
האדם מורכב משני חלקים מרכזיים: גוף ונשמה.
את הגוף שלנו, אנו מכירים היטב ומרגישים
בכל רגע של חיים.
אך מהי בדיוק הנשמה?
בכל בוקר, מכריז יהודי ואומר: "אלוקי,
נשמה שנתת בי טהורה היא".
האם אנו יודעים להגדיר בבירור מהי אותה
'נשמה' שניתנה בנו, ממה היא מורכבת, כיצד ניתן לזהות אותה ומה הם הדרכים 'להתחבר' אליה?
מדברי רבותינו ז"ל אנו לומדים שהנשמה
היא מציאות רוחנית אלוקית, חלק אלו-ה ממעל שאותה הכניס האלוקים בתוך גופי בני האדם
כפי הנאמר בבריאת האדם (בראשית ב, ז): "וייפח באפיו נשמת חיים".
לאותו חלק הקרוי 'נשמה' נועדו שתי מטרות:
א. הנשמה נותנת תנועה וחיות לפעילותו של
הגוף.
ב. הנשמה מאפשרת לגוף החומרי יכולת להתחבר
עם אלוקים, בעודנו חי כאן בעולם הזה הגשמי.
ניתן להגדיר את הנשמה כאבר החישה הרוחני-אלוקי.
באמצעות החלק הנשמתי שבתוכנו אנו מסוגלים
לקלוט ובעיקר להרגיש את האור האלוקי שמושפע מלמעלה על האדם, ורק דרך החלק הנשמתי הזה
אנו מסוגלים 'לתקשר' ולקיים קשר רגשי עם בורא עולם. (הרחבת דברים בעניין תרכובת הגוף
והנשמה נמצאת בספר דרך ה' לרמח"ל ח"א פ"ד וח"ג פ"א-פ"ב).
צריכה להיות לנו מודעות שבכל אחד בתוך תוכו
נמצא וחבוי חלק אלוקי-רוחני, הפעיל בכל שנות חיינו וקורא לנו לדעת את ה'.
כשנפנים זאת באמת, זה אמור למלא אותנו יראה
וכבוד כלפי עצמנו ("גדלות האדם" - כן כן...), בהיותנו נושאי חלק מאלוקי העולם
בתוכנו בכל רגע של חיינו.
מעתה, יכול כל יהודי לומר על עצמו:
"יש בי נשמה - יש בי אלוקות".
נשמה - מקור רגשות הקודש
רגשות האמונה והדבקות באלוקים, מקורם בנשמתו
של היהודי. נשמה זו בהיותה רוחנית הרי שהיא ממלאת את האדם בשאיפה עמוקה אל הטוב והישר.
היא מבקשת 'מזון רוחני' כדי לשבוע, והיא מבקשת לתת גם לגוף העוטף אותה – שהוא השותף
של הנשמה – מרגוע וסיפוק.
וכן להיפך. במצבים שהאדם רחוק מאלוקיו,
והוא אינו מגלה את האלוקים בלבבו, מרגישה נפש האדם חסרון ורעב עמוק למשהו נעלה ונכסף
שימלא את הנפש. זהו 'רעב רוחני' הנובע משורש נשמתו האלוקית של האדם המחפשת מרגוע. מנוחת
הנשמה תבוא רק עם החיבור הגופני-נפשי של האדם עם התודעה האלוקית האמורה.
זוהי בעצם 'תודעה אלוקית' הקיימת באדם וצפונה
בליבו, וכמהה אל הטוב והישר, האמת והצדק. זהו הרגש היהודי וזהו המצפון היהודי הטמון
בכל יהודי.
על כך משורר דוד המלך בתהלים (פרק מב):
"כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים. צמאה נפשי לאלוקים לא-ל
חי מתי אבוא ואראה פני אלוקים".
ברמה העקרונית, הייתה הנשמה צריכה 'להאיר'
אותנו בהרגשות רוחניות כל הזמן, אלא שבגלל 'יסוד הבחירה' שגזרה החכמה העליונה, לאפשר
לאדם בחירה בין טוב לרע, כוסתה הנשמה האלוקית בחלק הגופני-חומרי שלנו. גוף זה הוא ה'אני'
הגשמי, שמכסה את הנשמה ולא מאפשר לה 'להאיר' אותנו כפי אורה האלוקי הגדול והארתה השמימית.
