שו"ת SMS (הרב ארי מור) - יום כיפור תשע"ג

שאלה: 

מי שלא עשה התרת נדרים בערב ראש השנה, האם הוא יוצא ידי חובה ב'כל נדרי'?

תשובה: 

כן.

שאלה: 

למה אומרים במוצאי יום כיפור והוא רחום יכפר עוון? הרי העוונות שלנו כבר נמחלו.

תשובה:

אומרים בשביל כפרתם של הנידונים בגיהינום שיש להם הפסקה ביום כיפור וחוזרים לדינם במוצאי יום כיפור.

שאלה: 

קשה לי לכוון בוידוי כשאני מתכופף, האם אני יכול לומר וידוי כשאני זקוף?

תשובה: 

יכוף ראשו.

שאלה: 

אדם שיודע שהוא לא חטא בחטא מסוים, האם עליו לומר אותו בוידוי?

תשובה:

כן, משתי סיבות: א. כל חטא יש לו ענפים, כגון לבעילות אסורות יש מראות אסורות חיבוק ונישוק וכדו'. ב. האר"י ז"ל כתב שיש להתוודות כדי לכפר על החטאים בגלגול קודם.

שאלה: 

אפשר לקנות ארבעה מינים מכספי מעשר?

תשובה: 

לא.

יואל רוזנבאום - יום כיפור תשע"ג

כפרת עוונות

יואל רוזנבאום

הבה נתבונן כיצד כדאי לנהוג על מנת לשוב באמת בתשובה ונזכה שיתקיים בנו דבר הא-ל: "כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם".

בפרשת בראשית מסופר: "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ויחר לקין מאד ויפלו פניו. ויאמר ה' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך, הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו".

התורה מספרת לנו שקין והבל שניהם הביאו קרבנות לה' אך ה' שעה רק אל מנחת הבל ולא לקרבנו של קין. ניתן להבין שבקרבנו של קין היה פגימה כלשהי, שגרמה לסירוב ה' לקבל את קרבנו, וכך גם מבין הרד"ק: "וידמה כי מן הפחות היה, או אחר שאכל הוא הביא מן הנותר לפניו וכל זה הוא בדרך בזיון, לפיכך לא נרצה קרבנו", וכן אומר המדרש: "ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' מן הפסולת, לאריס רע שהיה אוכל את הבכורות, ומכבד למלך את הסייפות".

תגובתו של קין הייתה כעס ודיכאון – ויחר לקין מאד ויפלו פניו...

כאן הקדוש ברוך הוא אומר לקין את עיקרי התשובה על מעשה פסול ובעצם כותב את ה'ספר' הקצר ביותר על חזרה בתשובה.

דרך התשובה שנותן הקדוש ברוך הוא בנויה מארבעה חלקים: 1) למה חרה לך ולמה נפלו פניך. 2) הלא אם תיטיב שאת. 3) ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. 4) ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו.

אחד הדברים הרעים שדרך קלוקלת גורמת לאדם זה הכעס על עצמו לאחר עשיית העבירה, כעס עצמי זה גורם לאדם לא לנסות לשפר את מצבו אלא לשקוע בדיכאון שאינו עוזר כלום, ונהפוך הוא - גורם לתחושות של עצב שאינן מיטיבות עם האדם. על זה אומר ה' לקין למה נפלו פניך, לא "לָמָה" כי זו לא שאלה, פניו נפלו בגלל שה' לא קיבל קורבנו, אלא למה מלשון "לְמָה", לשם מה? (וכן דרך המקרא: למה יאמרו מצרים לאמור וכו' ועוד) דבר זה לא עוזר ולא יעזור לך כלום ועל כן בשביל מה חורה לך ובשביל מה נפלו פניך, לא זו הדרך! לשקוע בכעסים, דיכאונות ורחמים עצמיים - לא עוזר.

דבר נוסף שפוגע בנו היא המלחמה התמידית שאנו מנהלים מול עבירה או מנהג מגונה שרכשנו, כשאדם מנסה להילחם במשהו מסוים הוא צריך לזכור שמלחמה היא דבר שנעשה בשעת הדחק, והיא מצב לא נורמלי שאי אפשר להחזיק בו מעמד לאורך חיים שלמים ואפילו לא ברובם... לא חיים במלחמה! חשוב, ולעיתים אף חובה להילחם, אך רק מלחמה כזאת שלאחר זמן סביר אפשר לראות כי היא נושאת פירות. יהיה זה טיפשי שצבא ינסה לכבוש שוב ושוב את אותו מוצב אויב לאחר שנוכח שדבר זה לא עולה בידו. במקום זה טוב יעשה הצבא אם יכבוש דברים שהוא מסוגל להם גם אם הם לא קשורים לאותו מוצב ארור, ועקב כך וברבות הזמן יתפתח הצבא ויתחזק כך שהמוצב הנ"ל יחשב למשחק ילדים עבורו... והנמשל ברור...

כאן מגלה לנו השם יתברך את הסוד הזה איך כן לשפר את המצב: הלא אם תיטיב - שאת, אם תעשה טוב, בכל עניין לאו דווקא בנושא העברה ההיא, אלא תשפר את עצמך במעשה טוב יהיה אשר יהיה, דבר זה ירומם אותך ויגרום לך לחזור למוטב בכל הנושאים. וודאי שצריך להילחם אך לא לחיות במלחמה, אדם נלחם במשהו והמלחמה לא נושאת פרי, שיעזוב את זה ויפנה למשהו שהוא כן יכול לעמוד בו, החל מעניית אמן בקול או נט"י וכדו' וכלה בלסיים את הש"ס בעיון(...) מעשים אלו ירוממו אותו ויקדשו אותו (אין הכוונה לרוצח סידרתי שלאחר ש"נלחם" באמצעות בקשת ברכה מ'באבא' שיהפך לצדיק ונוכח כי לא הועילה "מלחמתו" יחליט שזוהי מלחמה אבודה וירים ידיים... אלא כל אדם ע"פ רמתו האישית ורמת העבירה).

חשוב לציין את סגולתה הנפלאה של לימוד התורה בכל תחומיה, כדבר שמקרב לבורא העולם, לא משנה כמה האדם רחוק ואלו חטאים הוא עושה, אין סגולה כתורה, שזהו דבר האלוקים שכולו טוב וכמאמר רבותינו ז"ל על הפסוק בירמיהו: "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו" - "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב".

אם 'תיטיב' במה שזה לא יהיה, ממילא 'שאת' - תתרומם ותיטהר.

הדבר השלישי הוא אזהרה שנותן לנו הקב"ה שאדם לא יחשוב שלאחר עשיית עבירה אין לו צורך לעשות את ה"אם תיטיב שאת" אלא להישאר במצבו ולנסות לשמר את ה'סטטוס קוו' העצמי שלו, כי דבר זה לא עובד! אומר הפסוק ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, אין כזה דבר להישאר במקום. אם נכשלת אתה חייב לנסות להתקדם, כי אם האדם יחשוב שזה אפשרי להתעלם מן העניין ואין טעם להגיב בדרך זו או אחרת, הוא יוסיף להיכשל וייפול עוד ועוד, כי לפתח חטאת רובץ.

כעת מלמדינו השי"ת את הכלל האחרון והחשוב מכולם: אליך תשוקתו ואתה תמשול בו. אתה הבעל הבית! אתה הבוס! הוא צריך אותך וה' נתן לך בחירה ואת האפשרות להחליט האם ליפול או להתרומם. "אתה תמשול בו". אל תשכח שזה בידיים שלך ואתה מסוגל לעמוד מולו כי ה' שברא את שניכם מלמד אותך שאתה הקובע והמחליט. לא הוא.

לסיכום: ה' יתברך מלמדינו כיצד לפעול במקרה נפילה בדרך הטובה והבטוחה ביותר.  א) לא לשקוע בדיכאון כי זה לא יעזור כלום! קום ועשה! ב) אם תעשה טוב בכל תחום שהוא, אתה תתעלה. ג) אתה חייב לעשות משהו ואל תנסה להשאיר את המצב בלי "טיפול" כי אז לפתח חטאת רובץ. ד) אתה הבוס! זה בידיים שלך ואתה יכול.

שנזכה כולנו לגמר חתימה טובה ולאהוב את השם באמת ונזכה ל- "על כל פשעים תכסה אהבה".

(מעובד ע"פ דברי הרב פייבלזון שליט"א)

הרב שאול מילר (פתיחה לסיפור) - יום כיפור תשע"ג

פתיחה לסיפור

הרב שאול מילר

"גמ' ראש השנה יט: "א"ל אליהו לרב יהודה אחוה דרב, אמריתהו אמאי לא אתי משיח, והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואיבעול כמה בתולתא בנהרדעא. אמר ליה הקב"ה מאי אמר, אמר ליה "לפתח חטאת רובץ", ושטן מאי אמר, א"ל שטן לית ליה רשותא לאסטוני, ממאי, אמר רמי בר חמא השטן בגימטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומא אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני".

הגמ' מספרת, על ר' יהודה אחיו של רב השואל את אליהו הנביא, מדוע המשיח אינו בא במוצאי יום כיפור בו כולם טהורים מן החטא, ואליהו משיב לו בשאלה, "היודע אתה כמה בתולות נבעלו בליל יום כיפור בנהרדעא?" ורש"י מפרש: שהם היו ניעורים כל הלילה, לזכר כהן גדול שהיה ער בליל יום כיפור, ובאו לידי חטא, שואל ר' יהודה, "ומה הקב"ה אומר למראה חטאים חמורים שכאלו הנעשים בעיצומו של יום", ואליהו משיב, "הקב"ה כביכול מתחשב בכך שהיצר הוא המחטיאם בעל כורחם, הם ואשמתם תלויה בו". "והשטן אינו מקטרג עליהם"? שואל ר' יהודה, ואליהו משיב, "אין לשטן רשות לקטרג ביום כיפור".

והתמיהה עולה מאליה, איזה דבר סנגוריה הוא הטיעון שהיצר מחטיאם בעל כורחם, וכי האדם אינו אשם בחטאיו? כלום אין לאדם יכולת בחירה? מה גם, שאם אכן ניתן לומר כי האדם חוטא בעל כורחו, אם כן זה טיעון שיכול להיות תקף כל השנה, ומדוע הקב"ה משתמש בו רק ביום כיפור?

ניתן אולי לבאר את דברי הגמרא באור חדש, ברור הדבר כי אין כוונת הגמ' לפטור את האדם מהאחריות שהוא נושא לחטאיו, אבל גילוי חדש יש כאן, הגמרא באה ומגלה לנו היבט נפלא ליחס שבין הקב"ה ועם ישראל ביום הכיפורים.

יום הכיפורים הוא יום בו היהודי נגלה בפני הבורא בפנימיותו, הוא מגלה את נבכי נפשו, הרובד העמוק ביותר, אותו רובד המכוסה כל ימות השנה בשכבות רבות של מעשים, מחשבות, ויצרים.

ביום זה כל הקליפות מוסרות, והנשמה היהודית נגלית לבורא כפי שהיא, "נשמה שנתת בי טהורה היא", ביום זה כאשר הקב"ה רואה את חטאי עם ישראל, יחסו לחטאים אלו הוא "לפתח חטאת רובץ", וכפירושו של רש"י "יצר הרע מחטיאו על כורחו". אין הם חוטאים מרצונם, יצר הרע הוא הגורם להם לחטוא על כרחם. על כורחו של הרצון האמיתי הטמון בכל יהודי להיטיב, על כורחה של הנפש היהודית השואפת להיטהר.

והיחס המיוחד ליום כיפור הוא כל כך עז, עד שביום הזה הקב"ה אינו מוכן לקבל עלינו שום קיטרוג, שום שיטנה היכולה לקלקל את האהבה.  

אין ביחס הזה כדי להפחית או להמעיט מעוצמת האחריות המוטלת על יהודי ביחס לחטאיו, שכן למרות שיצר הרע הוא הגורם והמסית אותו לדבר חטא, עדיין מוטלת על האדם מלוא האחריות על כניעתו להסתת היצר, אבל יש כאן כדי ללמד שישראל אף על פי שחטאו, לא חטאו הם מרצונם ומפנימיותם, כי בנפשו של כל יהודי ויהודי מקנן רצון פנימי, אש בוערת ותשוקה אדירה להתקרב לבורא עולם, להיות טוב יותר. החטאים נעשים על כורחה של הנפש היהודית, הם נעשים מחמת עולם שלם של יצרים הגורמים לנו להתרחק על כרחנו. כאשר אנו עומדים ביום כיפור ומכים על חטא, למרות שאנו יודעים כי מירב הסיכויים שגם בשנה הקרובה עדיין יהיו לנו חטאים שנצטרך להכות עליהם, וכי לא בטוח כלל כי אכן נצליח להתרחק מאותם החטאים, אבל אנחנו מספרים לקב"ה שאנחנו בפנימיותינו איננו שייכים לשם, אנחנו שייכים אליו ורוצים רק אותו.

את התחושות הללו אנו מביאים לידי ביטוי, כאשר אנו מקבלים על עצמנו קבלה למעשה חיובי, קל ככל שיהיה. מלבד התועלת והמעלה שיש לכל מעשה ומעשה אפילו פעוט, יש בזה ביטוי עצום לאותה אש פנימית, לאותה השתוקקות עצומה. בקבלה זו אנחנו מבטאים את הרצון העמוק שלנו להיות טובים יותר, את המיאוס שלנו מכל אותם מעשים הגורמים לנו לריחוק. איננו יכולים להשתנות בין רגע, אפילו לא בין חודש, אנחנו אפופים בכל כך הרבה דברים שמסיתים אותנו ללא הרף, אבל אנחנו זוכרים ומזכירים שאנחנו לא חלק מזה. אנחנו, הפנימיות שלנו, שואפת למקומות אחרים, מקומות שהדרך אליהם עוברת דרך כל אותם מעשים שנראים לנו קטנים. 

הסיפור שלהלן מבוסס על סיפור אמיתי. כמובן שכל הפרטים שונו וכו' וכו' והוא מוקדש באהבה לחברים מהישיבה ולאלה שעוד ישובו אליה...

אל הסיפור

הנקודה הפנימית שבלב (סיפור) - יום כיפור תשע"ג

הנקודה הפנימית שבלב...

הרב שאול מילר

פתיחה לסיפור

יער ביריה. מוצאי שבת של חורף, שלהי טבת, החברים יושבים באפילת הלילה סביב המדורה, קור גלילי מקפיא ורוחות... סוג הרוחות שמצויות להן רק בצפת, כאלו שמצד אחד מקפיאות את הדם עד מוות ומצד שני מטלטלות אותך באווירת הקדושה המיוחדת ששוררת רק שם.

על המדורה ניצלים שיירי עופות שנמצאו במקרר מהכנות ערב שבת, קצת ערק, והרבה הרבה מאווירת שבת שעוד לא משה משם.

משה, בחור צנום שמצא מנוחה לנפשו דווקא באווירה המיוחדת ששררה שם בינות לתימהוני עיר המקובלים, יושב, שקוע מעט בעצמו, נראה כאילו הוא קבור עדיין אי שם באחת משיחות המוסר האין סופיות שכבר שמע בחייו.

איציק, תוסס כתמיד, אינו מוצא מנוח לרגע, מעביר את כובד משקל הדרבוקה מיד ליד, מצד לצד, משוחח בהתלהבות על כל עניין כאילו הוא דבר שיכול לשנות את העולם.

לשנות את העולם...

פעם הם רצו לשנות את העולם, לשנות את הסביבה, את החברה, את כל מה שסביבם, היום הם בעיקר עסוקים בלשנות את עצמם, לא ממש לשנות, אבל קצת יותר להתייצב, קצת יותר להתחבר, קצת יותר להרגיש את עצמם, ואת העולם הסובב אותם.

ישבו שמה עוד חצי תריסר של בחורים, חצי תריסר של עולמות שונים. כל אחד שם נשא סיפור משלו ומסכת חיים שיכולה הייתה להתחלק בין מניין אנשים שונים, אבל בסוף הם מצאו את עצמם יושבים אחד ליד השני סביב למדורה, ומדברים על אלוקים... על אנשים... על החיים...

יחד איתם ישב ר' שרגא, אחד מאותם אנשים יחידים שהם היו מוכנים לתת בהם אמון, לא לחינם הם לא נתנו אמון באדם, ולא בחינם הם נתנו את אימונם בר' שרגא...

ור' שרגא יושב עם הגיטרה, עוצם את עיניו, וקולו נשמע, הוא אומר להם את אמרתו האלמותית של הרבי ר' בונים "אף על פי שנשמות ישראל מתמעטות מדור לדור, הנקודה הפנימית שבלב הולכת ומטהרת".

הוא פורט קלילות על המיתרים אבל המיתרים האמיתיים שנעים הם מיתרי הלב של הנערים.

הנקודה הפנימית שבלב הולכת ומטהרת...

יודעים אתם מהי אותה הנקודה? הוא שואל.

שתיקה משתררת.

ר' שרגא פורט על הגיטרה ומתחיל לספר...

***

יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה...

יוסל'ה היה ילד טוב ממשפחה טובה, ילד מוכשר, ילד מתוק, ילד יהודי שרק רוצה להיות טוב.

יוסל'ה גדל במשפחה טובה, משפחה קדושה, משפחה יהודית פשוטה... פשוטה אבל פשטות כה עמוקה וקדושה...

אבא של יוסל'ה הוא יהודי מתוק, עובד ה', באמונה הוא מתחזק... מתחזק מיום ליום, משעה לשעה. נגר שאוהב את קונו, קובע עיתים במסירות, ועובד ה' באמת ובתמימות.

יוסל'ה גדל בבית חם, הולך לחיידר במתיקות ובשמחה, ולומד עוד ועוד.

יוסל'ה גדל, הוא כבר הולך לישיבה קטנה, שם הוא לומד בחשק, בהתלהבות ובמתיקות. הוא שותה בצמא את דברי הגמרא, איזו קדושה... איזו מתיקות...

יוסל'ה מסיים ישיבה קטנה וממשיך לישיבה גדולה.

יוסל'ה בחור טוב. הוא נכנס בחשק, בהתלהבות, וצולל בים התלמוד יום ועוד יום ועוד יום. יוסל'ה לומד ולומד, איזו קדושה... הוא מפזם לו בנעימות את הויות אביי ורבא, ומלאכים עומדים סביבו בדום, מאזינים לניגון שעולה מתוך הגמרא וחודר עמוק עמוק אל נבכי הנשמה.

יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה...

ופתאום מעשה שטן... מעשה שטן...

איש אינו יודע מה ולמה, הרי עמוק עמוק הנפש מי ידענו...

עמוק עמוק עמוק...

אבל בליבו של יוסל'ה מתחוללת סערה... זה כבר לא אותו היוסל'ה.

אלו התחבטויות... אלו סערות... אלו מאבקים...

ויוסל'ה כבר לא אותו היוסל'ה...

המתיקות היא לא אותה המתיקות... ההנאה אינה אותה הנאה... הלימוד אינו אותו לימוד...

הפשטות כבר איננה, התמימות כבר איננה.

גשם יורד בחוץ, איזה גשם... איזו סערה... בחוץ ובפנים משתוללת לה סופה.

הלב של יוסל'ה כבר לא עומד בזה, איזה מאבק, אלו כוחות נלחמים שם בפנים...

ויוסל'ה סוגר את הגמרא...

איזה גשם בחוץ, זה כבר לא גשם. השמים בוכים, הבריאה בוכה, כולם בוכים... העצים מתכופפים, רוח מנשבת 

בפראות, וגם אמא עומדת שם ולא מפסיקה לבכות...

יוסל'ה סגר את הגמרא, שוב לא יפתח אותה...

מה נאמר, ומה נספר, איזו תקופה... יוסל'ה הולך ומתרחק, הולך ומתרחק.

אבל יוסל'ה אינו יכול להיות שקט, כי הרי יוסל'ה הוא רוח סערה, יוסל'ה הוא אש להבה, ורחוק רחוק הוא אינו 

מפסיק לבעור, רק ש"רחמנא ליצלן" הוא בוער באש אחרת...

יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה...

וכך חולפות כמה שנים, יוסל'ה רחוק רחוק רחוק... ובבית המדרש כבר כמעט שכחו את יוסל'ה שפעם היה כאן, כבר שכחו את המתיקות, כבר שכחו את הניגון.

איפה יוסל'ה... איפה יוסל'ה...

אבל האש, הנקודה היהודית הפנימית לא נכבתה, היא עדיין בוערת בליבו, חורכת את מוחו, לא נותנת לו מנוח, שוב הוא לא מצליח להתעלם.

בלילות חוזרים אליו הקולות, יוסל'ה לא מצליח לזהות אותם במדויק, ניגון מבית המדרש שנתערב לו בבכי של אמא.

יוסל'ה מתחיל להתעורר, הוא מרגיש ריק, הוא מרגיש שאין לו כלום, הוא כבר לא מוצא שם טעם.

פתאום יוסל'ה מבין שהוא טעה, הוא מבין שנטש מקור מים חיים.

אין לו טעם בכלום, אין לו שמחה, אין לו הנאה.

אבל יוסל'ה חש כמי שכבר אין לו תקווה.

הוא מבין שטעה אבל הוא כל כך רחוק, הוא כבר שקוע עמוק בתוך החטא, עמוק עמוק... אין לו כח לקום ולבוא, אין לו כח לצאת, אין לו כח לחזור.

כמה קשה, כמה כואב, אבל יוסל'ה מרגיש שמאוחר מדי... השעה כבר חלפה.

***

ערב יום כיפור, הקולות מתגברים והולכים...

יוסל'ה מרגיש שהוא רוצה ללכת לבית הכנסת, לשמוע קצת קולות מבית אבא, איזה בכי קטן, איזו אנחה שמשברת גוף ונפש.

אבל הוא לא יכול ללכת, הוא מרגיש שאין לו במה לבוא, אין לו מה לומר...

הוא כל כך רחוק, הוא כבר לא יכול להתקרב.

במה הוא יבוא? הרי הוא כבר לא יכול לשוב. ואיזה טעם יש ל"ותשובה ותפילה וצדקה" כאשר הוא כבר לא יכול לשוב? איזה טעם יש להכות "על חטא" כאשר הוא שקוע בכל חטא?

איזו סערה משתוללת בליבו, הוא כל כך רוצה לבוא, אבל מרגיש כל כך רחוק, כל כך לא שייך, כל כך מנותק, איך הוא יבוא ואין לו לעורו אפילו שלוש על שלוש לכסות ערוותו.

יוסל'ה מסתובב כרוח סערה, אורות הפאבים בבן יהודה מרצדים מול עיניו, דוקרים את ליבו.

הוא נעצר באחד הקיוסקים ולוקח שוט וודקה, והסערה מתגברת ומאיימת לבלוע אותו.

כמה קשה... כמה קשה...

ופתאום מונית לבנה עוצרת לידו שם, בלב ת"א באמצע דיזנגוף, וממנה יורד ר' יצחק מאיר.

ר' יצחק מאיר זה מחכימי דיהודאי, מוסר שיעור שם לכמה נערים יקרים שאיבדו את הדרך, ויוסל'ה רואה את ר' יצחק מאיר שכמו נשלח אליו משמים, הוא רץ אליו...

ר' יצחק מאיר תציל אותי, אני כבר לא יכול... אני כל כך רוצה ללכת למחר לבית הכנסת, ואני לא יכול. מה אני אומר שם? באיזה נוסח אתפלל?! אני כל כך רחוק!

וקולו של ר' יצחק מאיר נשמע בניחותא, וכאיזו בת קול היוצא מן השמים בכל יום.

שמע נא יוסל'ה, שמע נא יוסל'ה, מחר יום כיפור, יום הכיפורים, יום כיפור הוא יום של כל יהודי, כל יהודי, גם זה הרחוק, גם שלך יוסל'ה.

אוי רבי, הוא צועק, אבל מה אומר? מה אני אגיד? הרי אני חי חיי גוי, איני יכול כבר לעזוב, אז מה אומר מחר בשעה שכל העם מכה בעל חטא?!

ור' יצחק מאיר אומר לו, לך מחר לבית הכנסת ואמור לו: אוי אני כל כך שבור אבא, אני יודע שאתה נמצא, אני יודע שאתה קיים, ואני יודע שאתה אוהב אותי, אבל אני כל כך שבור, אני כל כך רחוק, ואין לי כח לבוא אליך אבא, אבא אבא אבא אני הבן שלך, אבל אין לי את הכח אפילו לאהוב אותך...

רוח סערה, אש להבה.

יוסל'ה חוזר לאבא...

***

דממת מוות.

רוחות היער מסביב מייללות בפראות.

המדורה עדיין בוערת, חורכת את שרידי העוף שהונח עליה.

והנקודה הפנימית שבלב הולכת ומטהרת...

הרב דניאל צ'סטר - יום כיפור תשע"ג

תרנגול? לכפרות?/נקודה למחשבה

הרב דניאל צ'סטר

הבה נחשוב לעצמנו...

עובר אלול, עובר גם ראש השנה, יום הכיפורים משמש ובא, היהודי הולך לשוק וקונה תרנגול לבן גדול, ומתחיל לומר את התפילות שלפני הכפרות. לאחר מכן הוא אוחז את התרנגול הגדול בידו, מסובב אותו סביב ראשו ומכריז "זה חליפתי! זה תמורתי! זה כפרתי! זה התרנגול ילך למיתה – ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום!".

אילו התרנגול היה יכול לדבר, אילו היה מקבל לרגע את אותה אפשרות נדירה בה זכתה אתונו של בלעם, מה היה אומר? סביר להניח כי היה פותח את פיו ומכריז: "יהודי יקר, יהודי נכבד, תתבייש לך! אתה קמת לסליחות באשמורת הבוקר וכבר אתה חש כי מגיע לך עולם ומלואו בדין, ואילו אני משכים כל בוקר ומעורר את השחר... מי אתה בכלל?! אתה עשית את כל העוונות שבעולם, אתה חטאת ופשעת ואני הכפרה שלך? לא גנבתי מעולם, לא רצחתי ולא פשעתי! מדוע שאלך למיתה ואתה תיכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום?! נכון, יש לך זכות לשלוט בי ולאכול אותי, אבל למה אני צריך למות כפושע מועד שמגיע לו עונש מוות?

יש לכם מה לענות לו?

שמואל וייס - יום כיפור תשע"ג

כולנו בני אדם, כולנו מלאכים

שמואל וייס

באחד מעשרת הימים של תשובה, הייתי צריך להגיע לאדם – ישוב צפונית לירושלים, האוטובוס יוצא עוד 10 דקות מהתחנה המרכזית ואני עדיין בישיבה. אני רץ לאופניים ומתחיל לדהור אל התחנות הבאות של האוטובוס ברחוב בר אילן כדי לתפוס אותו. הגעתי כולי מתנשף לתחנה בבר אילן, קשרתי את האופניים, ובדקתי ליתר ביטחון בשלט שעל תחנת האוטובוס, שקו 142 עוצר בתחנה הזו. אהה, הוא עוצר. הגעתי בזמן! אני נושם לרווחה... ומסתובב אל עבר הכביש לראות את האוטובוס שלי... או יותר נכון את החלק האחורי שלו... הנהג לא עצר... הוא כנראה הציץ אל עבר התחנה, לא ראה אנשים קופצים לקראתו והחליט להמשיך בנסיעה.

פרצתי בריצה במורד רחוב בר אילן אל עבר התחנה הבאה בנשימותיי האחרונות, והצלחתי להשיג את האוטובוס ולעלות עליו ברגליים מטות ליפול ובנשימה קצרה רדודה ומהירה... דבר ראשון התמוטטתי אל תוך הכסא הראשון ולאחר דקה פניתי לנהג ואמרתי לו: אתה לא בסדר. אתה לא עצרת בתחנה. הייתי צריך לרוץ אחריך! יש באפשרותי לתבוע אותך וכו' וכו'. הנהג טען שהוא עצר, אחר כך אמר שהוא לא ראה אנשים בתחנה, ואחרי זה הוא הציע שאולי לא שמתי לב...

ישבתי וחשבתי לעצמי במשך הנסיעה, הרי זו בדיוק סיטואציה של עשרת ימי תשובה!

אנחנו מעגלים פינות בעבודת ה', או שלפעמים גם לא עושים חלקים ממנה, ואנחנו מצפים לבוא אל הקב"ה ביום כיפור ושימחל לנו על כל המעידות הקטנות שלנו! בצורה קצת חריפה זה אומר שאם אני כועס על הנהג במקרה פעוט, אין לי שום זכות לבוא ביום כיפור ולבקש בקשת רחמים על עצמי...

הרי אני מועד ביחסיי עם ה', בדיוק כמו שהנהג מעד ביחס לעבודתו. איך אני יכול לבוא ליום כיפור עם בקשת סליחה לה' שלא יכעס עליי, שיבין אותי, כשיש בי כעס ואי הבנה לאנשים שמועדים בדבר קטן כלפיי?

ישבתי וחשבתי על זה – והטרוניה התפוגגה ובמקומה באה הבנה גדולה - כולנו בני אדם! כולנו טועים וכולנו מועדים. ויש לנו יום מיוחד בשנה שאלוקים נתן לנו במתנה, שנוכל להיהפך שוב למלאכים! ולו ליום אחד.

בסוף הנסיעה קמתי מהמושב ואיחלתי לנהג "שנה טובה" ו"גמר חתימה טובה" מכל הלב!

וכן לכולנו!!