הלל עזרא - פרשת ויגש תשע"ג

יוסף, החשמונאים וחורבן הבית

הלל עזרא

חג החנוכה המופלא חלף זה מכבר, ריח עשן הנרות הדועכים כבר נמוג מזה חמישה ימים. אך עדיין, שקוע באווירת ה"אפטר פארטי", הוגה אני בשאלה מעניינת שעלתה בי אודות השלכותיו של הניצחון הגדול, שבעקבותיו חוגגים אנו מדי שנה את ימי החנוכה. ואני מעוניין לשתף אתכם בשאלה, ובעיקר בתובנה שעלתה ממנה.

לאחר ניצחונם של החשמונאים, נוטלת משפחת המכבי את מושכות השלטון ביהודה לידיה. וזאת למרות שהחשמונאים מיוחסים לשבט לוי. אולם, שלטונם לא ארך לנצח. את מסכת שלטונם המפוארת חותמת מרים, הנצר האחרון לבית חשמונאי, במשפטה המפורסם להורדוס, העבד הנקלה שהפך למלך. ש"כל האומר שהוא מבית חשמונאי, אינו אלא שקרן. מכיוון שאני האחרונה שנותרה מהשושלת המפוארת וכעת גם לי אין זכר". משסיימה את הצהרתה, קפצה מרים מהגג אל מותה ובכך חתמה את הגולל על עשרות שנות מלוכה של החשמונאים.

מתמיה מאד לראות כיצד נכחדה משפחה שלימה שאחראית ישירות להמשך קיומו של עם ישראל והצילה אותו מכיליון רוחני. האם זהו שכרם של המכבים שנלחמו בחירוף נפש על צביונו של עם ישראל לאורך הדורות? חז"ל עונים על השאלה הזאת: המכבים נטלו שלטון שאינו שייך להם ועל כך נענשו. דברי הגמרא מסבירים אמנם את העובדה שהחשמונאים נהגו שלא כשורה, אבל עדיין לא ברור מדוע כל כך חמור היה סופם של החשמונאים, ולכך נדרשת הפרשה שלנו, פרשת ויגש.

מאז מכירתו של יוסף לעבד, לא יודעת משפחתו של יעקב מנוח. ננסה לתאר את מצבה של המשפחה המידרדרת מאסון לאסון. יהודה משכל את שני בניו ובעקבות כך מסתבך בסיפור עם כלתו תמר המסתיים בהודאתו, "צדקה ממני". מצב היחסים בין האחים רעוע ביותר כאשר בני לאה מקניטים את בני השפחות ומתנשאים עליהם. בעוד האחים מתאגדים לקבוצות, נותר בנימין האח הקטן לבדו בתור הבן היחיד מרחל, ונזרק כבכף הקלע אל קבוצת "בני השפחות" וחוזר חלילה. וכולם שרויים תחת מררתו השחורה של האב השכול שאיבד את בנו אהובו, מבכה אותו מרה וממאן להינחם. גם יוסף במצרים לא מלקק דבש, ונקלע מבלי רצונו למצב לא נעים כאשר בסופו הוא מוצא את עצמו בכלא, תחת אות הקלון המהדהדת כמי שניסה לפתות את אשתו של שר בכיר. בסופו של דבר הוא יוצא מהכלא, עולה לגדולה וממונה על כל ארץ מצרים ואגב כך על כלכלת כל האזור, אך מי יתאר את געגועיו של הבן המנותק ממשפחתו מזה למעלה משני עשורים?

שני קצוות השרשרת נפגשים שוב לאחר עשרים ואחת שנה כאשר יורדים האחים למצריים לשבור בר, ונאלצים להשאיר את שמעון מאחוריהם. בחזרם שנית למצרים הם נאלצים להביא עמם גם את בנימין לקלחת הרוחשת למרות מחאותיו של האב הזקן, ומקווים לטוב. הם מצליחים להיכנס ללוע הארי ולצאת ממנו ללא פגע, נדמה כאילו הכל מאחוריהם והם חוזרים בשמחה לבשר לאביהם שבנימין יצא בשלום. אך הכל מתפוצץ בפרצופם כבועת סבון כאשר הם נעצרים על אם הדרך ע"י שליחו של המשנה למלך, ורואים בעיניים כלות כיצד בנימין נתפס "על חם" ומובל אחר כבוד בחזרה לארץ מצריים. האחים קורעים את בגדיהם במר ייאושם, לא יודעים כיצד להראות את פניהם לאביהם. וכאשר הכל נראה אבוד ויהודה ברוב זעמו מאבד עשתונות ומאיים להפוך את ארץ מצרים על פיה, מגיע הסיפור אל קיצו באחת. המשנה למלך מתקלף לפתע מדמותו המאיימת של הקוסם הגדול "צפנת פענח", ותחתיו צומחת לה כמתוך חלום בלהות דמותו של האח האבוד, מלווה במשפט האלמותי שייזכר לדורות: "אני יוסף אחיכם, העוד אבי חי?!"...

מי יתאר את גודל ההתרגשות של איחוד האחים שהופרדו בעל כרחם. בנימין שלא ראה את אחיו היחיד מאמו מאז היה ילד קטן, מקבל לאחר עשרות שנים אח גדול במתנה. אותו אח הנחשב למת מתגשם למול עיניו ונופל על צווארו בבכי תמרורים. במבט מהצד נראה כי זו התפרקות רגשות טבעית. אחרי כל התלאות זוכים האחים להתאחד זה עם זה, דבר המצדיק בהחלט בכי טהור ומשחרר. רש"י, משום מה, לא סובר כך וטוען שדמעותיהם של האחים נסובו אודות נבואתם על חורבן הבית. דבר זה אינו נהיר לי כלל. על זה חושבים יוסף ובנימין בעיצומו של המפגש המרגש ביניהם?! מה עניין חורבן הבית לאירוע הנוכחי?!

החפץ חיים בלשונו הצחה מבאר את הדברים. הסיפור מתחיל מאות שנים לאחר מכן, לאחר מותו של שלמה המלך. רחבעם נועץ בזקנים האם לנהוג ביד רכה בעם, הזקנים יועצים לו שכדאי שימשיך כך. רחבעם לא מסתפק בכך ופונה לשאול בעצת הילדים שמסיתים אותו לרדות בעם. רחבעם מחליט לשמוע לעצת הילדים וכבר בנאום הכתרתו מצהיר בפני עם ישראל על כוונותיו: "אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים". (מלכים א' יב, יד). השלכות שלטונו של רחבעם לא איחרו מלהגיע כאשר בסופו של מרד עקוב מדם, נקרעת ארץ ישראל לשניים, וירבעם בן נבט לוקח לידיו את השליטה על עשרה מתוך שנים עשר שבטי ישראל על כל חלקם בארץ. מכאן ואילך נגררו ממלכת ישראל וממלכת יהודה למלחמות רוויות בשנאת אחים לאורך השנים, שהסתיימו בחורבן הבית. הקב"ה שקץ בשנאת החינם שהשתוללה בארץ החריב את ביתו.

כמה מפתיע, אך ירבעם בן נבט שקרע את ממלכת ישראל לשניים והתחיל את התהליך שבסופו גלה עם ישראל מארצו, היה משבט יוסף. ומסבירים המפרשים שזו הייתה נקמתו של יוסף ביהודה שהיה אחראי על אחיו ולא מחה על עסקת מכירתו של יוסף.  דבר זה, מסביר החפץ חיים, מצדיק בהחלט את בכיים של יוסף ובנימין. אמנם יוסף התאחד מחדש עם אחיו, אך הסיפור עדיין לא הסתיים. השלכות המכירה הדהדו עוד שנים לאחר מכן והמיטו על עם ישראל את הגדול שבאסונותיו. לכן לא מרשים לעצמם יוסף ובנימין לחגוג את איחוד המשפחה ומבכים את עתידו העגום של העם היוצא מחלציהם.

אבל עדיין נשארה כאן נקודה המצריכה ביאור. אם יוסף נטל את חלק הארי ממלכות ישראל בדין, מדוע נענש על כך בסופו של דבר?! האין זה צודק שתמורת מכירת יוסף יקבלו צאצאיו את שכרם וימלכו בארץ תחת יהודה שלא נהג כשורה באחיו?! שאלה זאת מצטרפת לשאלה שהעליתי בראשו של הטור, אודות משפחת חשמונאי שנטלו לידיהם את המלוכה לאחר הניצחון במלחמת יוון ובכל זאת נענשו בסופו של דבר.

אבל נראה לי שכאן נכנס לקח חשוב לאין שיעור, ומשני המקרים הנ"ל אנחנו לומדים את הלקח הזה בצורה מוחשית: גם יוסף וגם החשמונאים צדקו, אבל שניהם ניסו לשנות סדרי עולם. מאז בירך יעקב את יהודה "יהודה אתה יודוך אחיך" ובכך קבע את מלכותו של המשול לאריה כפטרון על אחיו לעד, לא ניתן היה לערער על העובדה הזאת ולצאת נקי. זוהי הסיבה שבסופו של יום הפסידו שניהם, כאשר אחד מהם גם גרר את העם אל חורבן הבית הראשון.

וכמו הנאמר: "בכביש אל תהיה צודק, היה חכם!"