דו קרב, או אלימות מילולית...
מאת: הלל עזרא
בשלהי חורף תשמ"ו, מטוס אזרחי
שהמריא מארצות הברית, נחת בישראל. על סיפונו של המטוס ישב קשיש כבן שבעים בשם ג'ון
איוואן דמיאניוק. הוא הוסגר לישראל ע"י הרשויות הפדרליות בארה"ב לאחר
שנשללה אזרחותו בגין חשד שהיה פושע מלחמה נאצי. תוך מספר חודשים גובש כל החומר
המשפטי שנגע בעניינו והוא הועמד לדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים תחת הכותרת
"מדינת ישראל נגד איוואן דמיאניוק". הוא זוהה על ידי מספר גדול של עדים
כאיוואן האיום מטרבלינקה שזכה לכינוי הודות למעשי אכזריות קשים בהם נקט כנגד
יהודים במחנה. לאחר פחות משנה הורשע פה אחד כאחראי לרצח מאות אלפי אנשים ונגזר
דינו למוות. הוא ערער על הפסיקה בביהמ"ש העליון כאשר במפתיע קיבל סיוע משפטי
מלא מעו"ד יהודי ישראלי בשם יורם שפטל. הארץ סערה וגעשה על חוצפתו הנוראית של
שפטל שמעז להגן על פושע מלחמה נאצי. זה התחיל בכתבות נאצה, המשיך באיומים ישירים והגיע
לשיא בהתזת חומצה על פני עוה"ד הצעיר שכמעט ואיבד את מאור עיניו. המשפט נמשך
במשך שנים נוספות כאשר בסופן זוכה מחמת הספק ונשלח חזרה אחר כבוד לארה"ב יחד
עם אזרחותו שהושבה לו כחוק.
עד כאן הרקע לפרשת דמיאניוק בקווים
כלליים.
בשנה האחרונה פורסם באחד מערוצי
המדיה, פאנל משפטי בהשתתפותו של עו"ד יורם שפטל, מול קהל שדן באותה פרשיה
סוערת. אחת המשתתפות קמה במהלך הדיון והטיחה בו דברים קשים על מעשיו במשפט. היא
קינחה את דבריה ביריקה מפוארת, ולפני שנתנה לו הזדמנות לענות, יצאה מהאולם בהפגנתיות.
לאחר שיצאה הסביר שפטל לנוכחים בצורה הגיונית את מהלך המשפט והציג בפניהם את חומר
הראיות בצורה כללית. הוא הצליח לשכנע את רובו של הקהל שהוא בעצם הגן על אדם חף
מפשע ולא על פושע נאצי ובהתאם לכך לא רק שלא עשה מעשה רע, אלא הוציא צדק לאור.
איני נכנס לשאלה האם הוא צדק או לא
והאם נהג באתיקה כשייצג את דמיאניוק, וזאת למרות שדעתי ברורה בעניין. זה לא מעניינינו
כרגע. מה שעניין אותי, אלו התגובות שגרר דיון זה. תגובות שנכתבו ע"י גולשים
באתר, שבניגוד לאותה קרתנית זולה שהטילה פצצה והלכה, שמעו את טענותיו של שפטל
והייתה בידם אפשרות להגיב בצורה עניינית.
כמה מפתיע (אולי לא), אבל כל התוקפים,
התרכזו בלהשמיץ, לקלל, לגנות, ולהטיח האשמות כנגד עוה"ד. אף אחד מהם לא טרח
להתייחס להסבריו בצורה קונקרטית. הכלי היחיד שהשתמשו בו היה השמצות זולות מעוטרות
ברובן עם שגיאות כתיב מזעזעות שהעידו על רמת האינטלגנציה של הכותבים.
לתומי חשבתי שזה קורה רק באינטרנט...
בשבוע שעבר פרסמתי טור בנושא גזענות
בהלכה. כצפוי, זה עורר הרבה תגובות (אפשר לומר שהוא מילא בזה את מטרתו...) וקיבלתי
עליו חוו"ד מכל מיני כיוונים. יאמר לשבחם של הבחורים, הם הגנו בחירוף נפש על
התורה שלהם ורובם התאמצו מאד להסביר כמה אני טועה. מקובל עלי בהחלט! זו בדיוק
הייתה המטרה - לחדד את הדברים. וכאן אני רוצה לחלק את המגיבים לשני קבוצות;
הייתה את הקבוצה שמנתה את רוב
הבחורים, שבאמת הגיבו לגופו של עניין וניתחו את הטענות בהיגיון. אבל גם היו מספר בחורים,
שבדומה לאותם גולשים לעיל, התרכזו בעיקר בהבעת בוז מופגן בליווי הערות טיפשיות.
משום מה, עלתה בדמיוני אסוסיאציית דו
קרב. נדמיין לעצמינו זוג סייפים הנפגשים למשחק בדו קרב חרבות. לאחר שריקת הפתיחה,
הם מתחילים להילחם במרץ. מה לעשות, מתישהו מגיע הרגע המכריע, ואחד מהצדדים מעיף את
החרב מידו של היריב ומצמיד אותה אל צווארו. זה השלב בו נגמר הדו קרב, הם לוחצים
ידיים יפה ומוכרז על ניצחון. אבל מה נאמר אם הסייף המובס, במקום ללחוץ ידיים, שולף
את אגרופו ו'מכניס' סנוקרת אדירה בפניו של חברו? מה נאמר אם לאחר שהשכיב אותו על
הרצפה מדמם הוא מזנק באוויר וצועק 'ניצחתי'? מה נגיד אם מלכתחילה הוא הגיע ללא חרב
וישר התחיל לעבוד עם הידיים...
כך בדיוק צריך להסתכל על וויכוח
מכובד. היריבים מייצגים דעות מנוגדות, כל אחד מגיע עם ההיגיון והידיעות שלו
המשמשים לו כחרב וכך מתנהל הדו קרב. כל עוד משתמשים בהיגיון, זה שומר על הצביון
האמיתי של המשחק. ברגע שמישהו זונח את החרב ועובר ל'שפת ידיים'/השמצות, הוויכוח
עובר הסבה מיידית מדו קרב לאלימות גרידא. הוא מוכיח שנגמרו לו הטענות ההגיוניות
והוא עובר למגננה.
למרבה האבסורד, ישנם כאלו שמגיעים לדו
קרב בלי חרבות. ללא כל גינוני נימוס, הם מתחילים ישירות עם הידיים...
שלכם
הלל עזרא דמתקריא 'חכם שלום'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה