הלל עזרא - פרשת פנחס תשע"ג

'בנות צלפחד ביקרו ביד ושם'

מאת: הלל עזרא

יום שלישי אחר הצהרים, י"ז בתמוז, צד ימין של המשולש ביד ושם. המקום עמוס בבחורים חיוורי פנים מהצום הארוך, מחפשים להעביר את הזמן במקום המדכא. ברקע נשמע קולו הצרחני של היטלר לקול שאגות ההמון המתפרע ברחובות ברלין. מימיני תעתיק של רחוב פולני טיפוסי שמדרכתו חרוצה במסילת ברזל מתעקלת, ומולי תמונה. במבט ראשון אני קצת נבהל, אבל לאחר שניה היא גורמת לי להביט בה בעיון. על רקע ארובה עשנה יושבת, מכווצת מקור, אישה קשישה כבת שמונים ואולי הרבה פחות אלא שהתלאות שעברה הזקינו אותה בכמה עשרות שנים. את רוב שטחה של התמונה תופסים פניה השדופות של היהודיה, מנוקדים בזוג עיניים בוערות שעצב אין קץ ניבט מהם בטרגיות שקשה לתאר. העיניים תופסות אותי בלתי מוכן. הן חודרות, מאשימות, זועקות "למה?", זעקה הטומנת בחובה דורות על גבי דורות של סבל יהודי מתמשך, אכזרי, וכואב במשך אלפי שנים. אני מביט לתוך עיניה של האישה, הן חודרות לתוכי בחזרה ואני אליהן, נשאב אל הרחוב הנשקף מאישוני העיניים המפוחדות.

***

ילד קטן, חיוור פנים, יושב לצידה של האישה, ידו שמוטה ברפיון לצד גופו שאכלס מעיל גדול עליו בכמה מידות. "איך קוראים לך?!" אני מעז לשאול את הילד הקט. ראשו מתרומם אלי אט אט ועיניו מתכווצות מפאת השמש המסנוורת ממעל. "מאוריצי... קוראים לי מאוריצי, אבל אמא הייתה קוראת לי אורי..." הוא עונה בהיסוס וממשיך:

"סבתא לא אכלה כלום כבר כמה ימים, אני מפחד שהיא תמות..."

"איפה אמא?!"

"אמא נשארה בתחנת הרכבת ב'יאסי', ליד המסילה"

למה אמא לא באה איתך?"

"נראה לי שהיא לא יכלה לבוא, אנשים מתים לא יכולים ללכת..."

"ולמה אמא מתה?"

"זה היה ברכבת..." הילד התחיל לגמגם וקולו נשנק "אמא הייתה חולה מאד, דחפו אותה בכוח לתוך הקרון ואז הגיע ולדק השכן שלנו וזרק אותי בכוח על אמא..." דמעות עלו בעני אורי "ואז היא מתה..." ואורי פרץ בבכי קורע לב, פרץ משפטים בלתי ברור נפלט מפיו של הילד. "ולדק הרג את אמא... אני הרגתי את אמא... כל השכנים שלנו רצו להרוג אותי, אפילו אנטון החבר הטוב שלי זרק לי אבן על הראש... למה הוא עשה לי את זה..." והבכי של אורי הקטן התחזק כשאיתו בוכים שמי המחנה בממטרי גשם עזים שהרטיבו אתו עד לשד עצמותיו.

"יומיים לפני כן, אחרי שאכלנו את ארוחת הערב, אמא השכיבה אותי לישון. היא הייתה עצובה מאד, נראה לי שהיא גם הייתה רעבה, את הלחם שלה היא הביאה לי כדי שלא אישן רעב. ביקשתי ממנה שתשיר לי את "אבא חזר משדה הקרב" ואמא אמרה שהיא צריכה לצאת למשרד הקהילה לברר איפה אבא. אמרתי לה שאני מפחד להישאר לבד, אבל היא אמרה שהיא חייבת ללכת. כשהיא הגיעה לדלת, היה פיצוץ וכל הבית התמלא באור כחול. אמא צרחה ושניה אחרי זה הרחוב התמלא באנשים. ראיתי איתם גם את וסילי השיכור מראה לאנשים שנכנסו לרחוב את הבית של אלימלך העשיר. הם ירו בדלת ונכנסו לתוך הבית. אחרי כמה דקות הם הוציאו אותו ואת כל המשפחה שלו החוצה, העמידו אותם עם הפנים לקיר וירו בהם, ואז כולם צחקו. תוך כמה דקות לא נשאר בבית כלום, לקחו להם את כל מה שהיה בפנים, שברו את כל הרהיטים והמשיכו לבית הבא.

פתאום הגיע ג'יפ ענק מלא בחיילים ואחד מהם הכריז ברמקול שכל היהודים שנמצאים ברחוב יצאו החוצה ויעמדו עם הפנים לקיר. אחרי שכל השכנים היהודים יצאו, הגיעו השכנים הגויים והתחילו לדחוף את כולם מחוץ לרחוב. בקצה הרחוב עמד חייל עם רובה ענק ואמר לכולם לרוץ לכיוון הקסטורה. אמא תפסה אותי בידיה, הרגשתי שהם רועדות מאד, הייתי כבד מידי. אמא התחילה לרוץ, כשעברנו ליד אחד הבתים מישהו משך אותנו בכוח פנימה ושנינו התגלגלנו על החצץ שבשביל החצר. אישה ענקית עם סינר כמו של האיכרות מהדאצ'ה תפסה את אמא ובעטה בה בכוח. אמא התהפכה עם הפנים לרצפה ואז הענקית תלשה לה את השרשרת מהצוואר, הורידה לה את הנעליים ובעטה בה שוב מחוץ לחצר. אמא תפסה אותי ברגע האחרון לפני שהאיכרה תפסה גם אותי והמשיכה לברוח יחפה.

ברחוב היו יריות מכל הכיוונים, אנשים עמדו על גגות הבתים וירו על היהודים שרצו למטה. אנשים כל הזמן נפלו בצידי הרחוב ומלא דם ירד מהגוף שלהם. אמא שמה את הידיים שלה על הראש שלי ואמרה שאם היא תיפול אני ארוץ להתחבא מאחורי אחד הגדרות. פתאום הרגשתי שחם לי בבטן, הסתכלתי למטה וראיתי שהיד של אמא מלאה דם, מישהו ירה בה ביד אבל היא המשיכה לרוץ. אחרי חמש דקות הגענו לקסטורה. בחוץ עמדו חיילים רומניים ודחפו את כולם לתוך הבניין. פחדתי מאד מהחיילים אבל לא צעקתי כי אמא אמרה שזה רק ירגיז אותם.

נדחפנו פנימה והרגשתי איך נגמר לי האוויר. האולם היה מלא באנשים שצעקו שלא ידרכו עליהם כי כל הזמן אנשים נפלו אחד על השני. לא היה אפשר לנשום ופתאום הרגשתי שאמא לא מחזיקה אותי, התחלתי לצעוק אמא אמא, אבל אי אפשר היה לשמוע כלום. ואז ראיתי את סבתא. היא משכה אותי לכיוונה והחזיקה אותי חזק. חייל נכנס לתוך החדר ואמר לכל הנשים והילדים שיצאו החוצה. יצאנו החוצה, התקרבנו לשער החצר וראינו שם ערימות של אנשים מתים ומסביב כל השכנים הגויים קורעים מהם את הבגדים ומחפשים בכיסים. איש אחד ענק עבר בין הגופות עם צבת ותלש לאנשים את שיני הזהב שהיו להם בפה.

התחבאנו מאחורי אחד הגדרות עד הצהריים למחרת, פחדנו לזוז שלא יהרגו אותנו וסבתא כל הזמן ליטפה לי את הראש ואמרה שהשם שומר עלינו. בשעה שלוש הגיעה משאית עם מכונת ירייה ענקית, נצמדה לפתח הבניין ואז התחילו יריות. תוך כמה דקות כול הגברים בפנים מתו. סבתא אמרה שגם אבא היה שם וצריך להגיד עליו קדיש. המשכנו להתחבא מאחורי הגדר עד הלילה ואז סבתא תפסה אותי ויצאנו בשקט החוצה. סבתא לא הספיקה להסתכל לצדדים וחייל תפס אותנו. הוא דחף אותנו בכוח לכיוון משאית ענקית שעמדה בקצה הרחוב ונדחסנו פנימה. בפנים ראיתי שוב את אמא, היא הייתה לבנה כמו קיר וכמעט לא שמה לב שעליתי למשאית.

המשאית לקחה אותנו לתחנת הרכבת ואז דחפו אותנו לרכבת, וולדק דחף אותי עליה ואמא מתה..."

אורי שוב התחיל לבכות

"סבתא אמרה לי שהיא תשמור עלי..." השתנק אורי "ושגם אמא ואבא שומרים עלי מהשמים... ומשגיחים שלא יקרה לי כלום... אחרי שדחסו אותנו לתוך הקרון נעלו את הדלתות והרכבת התחילה לנסוע. בפנים היה חם ושוב לא הצלחתי לנשום. הרגשתי את נשימותיה הכבדות של סבתא על גופי ופחדתי נורא שהיא תמות. אנשים מסביב צעקו שיביאו להם מים אבל אף אחד לא הביא להם כלום. אחרי ארבע שעות שחשבתי שכבר אני הולך למות ולפגוש את אמא בשמים הרכבת עצרה. הדלתות נפתחו וכל האנשים שהיו ליד הדלת התגלגלו החוצה. כולם היו מתים."

"ומאז אנחנו במחנה"

אורי מחה את דמעותיו בקצה שרוול מעילו המכותם בדם.

"סבתא כבר לא מדברת, היא חלשה מאד, אני לא רוצה שמלאך המוות ייקח אותה, מי ישמור עלי אחרי שהיא תמות?! כל הזמן הורגים כאן אנשים ואין לנו מה לאכול. אתמול ראיתי שני נשים רבות על פרוסת לחם שהם מצאו מאחורי הצריף של הקצינים ואחת מהם נשכה את השניה והרגה אותה. אחד הקצינים עמד בחלון הצריף וצחק. אחרי שהיא מתה, האישה שנשכה אותה אכלה את הלחם ואחרי דקה היא גם מתה. אישה אחת אמרה שהלחם היה מורעל בכוונה. ואז החייל ירה בה מהחלון."

אורי סיים את המונולוג המזעזע. סבתו שישבה לידו זעה קמעה. היא הזדקפה בפתאומיות ותפסה במעילו של נכדה הקטן "אורי מיין קינדר, אתה האחרון שנשארת מכל המשפחה, אתה תגיד עלי קדיש אורי! נכון?! אתה תגיד עלי קדיש! אל תשכח אותנו, האנשים שהגנו עליך עד טיפת דמם האחרונה! אל תשכח את הקדיש!!!" ואז עזבה את דש מעילו וצנחה על מרצפות הרחוב, מתה.

אורי קפץ על מקומו, ורכן אל גופה של סבתו כשהוא מטלטל אותה נמרצות בבכי נוראי שקרע את מחנה הריכוז והזעיק את שומרי המחנה: "אל תמותי סבתא, אסור לך למות! מי ישמור עלי עכשיו?! מי?! איך זרקת לי על הכתפיים כזה עול כבד, קדיש על אבא... קדיש על אמא... ועכשיו גם קדיש עלייך סבתא?! מה ייקרה אם גם אני אמות?! מי יגיד עלי קדיש?!..."

יריה בודדת פילחה את האוויר. הילד נפל אל הארץ מתבוסס בדמו. ה'קדיש' האחרון של המשפחה נגדע באחת.

לנצח!

***

נשאבתי חזרה אל החדר האפלולי, שומע שוב את הקולות סביבי, ושואל את עצמי. מי באמת יזכור את אותם סבתות ו"אוריים" שמתו בשואת יהודי יאסי בפרט ויהדות אירופה בכלל?! אותם אנשים שלא השאירו אחריהם זכר ונמחו לחלוטין מההיסטוריה האנושית. הרי זכרו של אדם יהודי מהווה את ציפור נפשנו כעם לאורך כל השנים. תורתנו הק' מלאה בהלכות שנועדו לשמר את זכרו של כל אדם ואדם באשר הוא יהודי שלא ימחה שמו מישראל. החל מהלכות ייבום וכלה בנחלה.

גם בפרשתנו אנו רואים איך בנות צלופחד נלחמות עבור שמו של אביהם ואומרות "למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן" וכמו שאומר רש"י שאם היה לו בן, הן לא היו חושבות לתבוע את נחלתם כי רק שמו של אביהן היה חשוב להם.

יצאתי מבעד לשערי הזכוכית בקצה מנסרת האבן אל המרפסת הענקית המשקיפה אל הרי ירושלים. ממעל קירות הבטון הגבוהים קורעים את השמים הזרועים בכוכבים ובמרכזם, כמלך בגדוד, ירח מלא. ואז ראיתי את ה"קדיש" במלוא תפארתו. מולי שכונת הר נוף הבנויה על צלע ההר, משמאלי שכונת בית וגן ומאחוריהם, בנויה לתלפיות, ירושלים כולה. העיר אשר קמה על חורבן יהדות אירופה יחד עם שאר ערי הארץ, מתריסות כלפי אותו עשיו שניסה להשמיד את העם הנבחר ולמחות אותו מעל פני האדמה. בעצם קיומינו והתפתחותנו כאן בארץ אנו מהווים את ה"קדיש" הגדול ביותר שיכול להנציח את כל אותם עריריים שמתו ולא הותירו אחריהם זכר.

עם ישראל בעצם קיומו, עומד ואומר "יתגדל ויתקדש שמיה רבה".

***

נכתב לזכרם של יהודי יאסי שנספו בחודש תמוז התש"א ולכל אותם ערירים וגלמודים שלא השאירו אחריהם נצר

יהי זכרם ברוך.