ראש הישיבה שליט"א - פרשת שלח תשע"ג

המקושש ואנחנו...

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים אל משה ואל אהרון ואל כל העדה... ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אותו באבנים..." (טו, לו)

הבה נתבונן מדוע מצאו לנכון המוצאים את המקושש להביא אותו "אל כל העדה"? מדוע לא הספיק הדבר להביא אותם אל משה ואהרון? וכי מה עניינם של 'כל העדה' לחטאו של אותו מקושש?

גם עונשו של המקושש יצא לפועל ע"י 'כל העדה', ואנו מבקשים להבין מדוע שלא יבצעו רק שלוחי בית דינם של משה ואהרון את עונשו של המקושש ולמה נדרשו 'כל העדה' לעונשו של המקושש?

תשובה לכך נוכל לתת על פי מה שלימדו אותנו חז"ל בביאור המילים הראשונות של פרשה זו: "ויהיו בני ישראל במדבר" - "בגנותן של ישראל דיבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשנייה בא זה וחיללה" (רש"י)

מעשה היחיד - איתות לכולם

בואו נבין, האומנם 'בני ישראל' כולם לא שמרו את השבת?! והרי רק המקושש לבדו חילל את השבת, ומדוע יש במעשהו גנות לכל ישראל?

כנראה, שאם מסוגל היה המקושש להרשות לעצמו לחלל את השבת בתוך מחנה בני ישראל, יש  במעשה זה להצביע על כך שהשבת אצל כל עם ישראל בעומק נפשם וברבדים העמוקים של הנפש, לא הייתה שמורה מספיק. אם  עניין השבת  היה שמור בליבם של כל העם בצורה מוחלטת ומושלמת, גם המקושש לא היה מעז לחלל את השבת בתוך בני ישראל.

משום כך דיבר כאן הכתוב בגנותן של ישראל "שלא שמרו אלא שבת ראשונה". אכן, גם את השבת השנייה הם שמרו. אך הייתה זו שבת שנשמרה רק מבחינה חיצונית והלכתית טהורה, אך מעשהו של המקושש גילה שיש לכל ישראל פגימה כלשהי במדרגת השבת הרצויה, ולכן גם המקושש עצמו העז לחללה.

נבין מעתה שכשמצאו המוצאים את המקושש, הם לא הסתפקו בהבאתו אל בית דינם של משה ואהרון, אלא הביאוהו גם אל 'כל העדה'. מפני שמעשהו של המקושש נופל בעומק העניין גם על כתפי כל העדה, וחילול השבת שלו מגלה שבעצם 'כל העדה' צריכה להתחזק בשמירת השבת בדרגה המושלמת ביותר והביאוהו אל "כל העדה" שיסתכלו על המקושש ובעצם יגלו בו את עצמם...

בהבאה זו של המקושש אל כל העדה, הייתה קריאה ל'כל העדה' להתחזק בעניין השבת, ומשום כך נצטוו 'כל העדה', לבער את הרע "מקרבם" ממש ולהוציא לפועל הם בעצמם את גזר דינו של המקושש.

פרשה זו מעניקה לנו מבט אמיתי כיצד יש להתייחס לעוולות ומאורעות שליליים הקורים סביבנו.

מעבר לכך שראיית הרע והיחשפותנו לדברים שליליים משפיעה על נפשנו לרעה וכדברי חז"ל "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", בנוסף לכך ישנה כלפינו אמירה נוספת בעצם הימצאותו של הרע בסביבתנו.

פרשת המקושש מלמדת שאם מתגלה לידינו רוע אנושי ונעשים עבירות במחיצתנו, עלינו להתבונן כיצד התאפשר הדבר. עלינו לשאול את עצמינו האם אנחנו בעצמינו לא שידרנו לסביבתנו שזה לא נורא כל כך אם יקרו כאן עוולות כאלו או אחרות..

אין זה עידוד מודע מצידנו לעשיית רע- חס וחלילה- אלא שאם אנו עצמינו היינו חזקים ומתוקנים לגמרי בעבודת ה' שלנו, לא היה אף אחד בסביבתנו  מעז לעשות עוול ולעבור עבירה, ואם קרה לידינו עוול, אנו צריכים לבדוק את עצמינו, מדוע העז מישהו מאיתנו לפרוץ גדר ולעבור על אחת מהמצוות, ועלינו לראות בעוולה זו קריאה לחשבון נפש ולהתחזקות שלנו באותם עניינים הזקוקים לתיקון.

חובתנו האישית כחלק מהכלל

בתקופה זו כשמרשיעי בית ה' מבקשים להצר את רגליהם של לומדי התורה, עלינו לראות בכך קריאה אלוקית המכוונת אלינו, להתחזק ולהתחבר מחדש אל מצוות תלמוד תורה.

כאמור, אם אנו כולנו היינו מתוקנים בלימוד תורתנו ורואים בתלמוד תורה את מקור חיותנו שבלעדי התורה אין לנו חיים, אף אחד סביבנו לא היה מעז לערער על זכותנו ללמוד כאוות נפשנו. אם נשמעים קולות מלחמה על לומדי התורה, חובתנו לשמוע את הקולות הללו נכון ולהתחזק בלימוד התורה כל אחד כפי כוחו.

אנו צריכים להבהיר לעצמינו שאין במלחמתם של שונאי התורה מלחמה רק בלומדי התורה שמוסרים את כל חייהם לתורה, אלא זהו מאבק איתנים של אותם תועים מבני עמנו שרצו  ועדיין רוצים לבנות את דמותו של היהודי-ישראלי החדש ולרוקן אותו מכל תוכן אלוקי-תורני.

במלחמת מצווה זו, ברור לכולנו, גם לאלו מאיתנו שזוכים ללמוד רק חלק מהיום, ומיותר לומר לאיזה צד אנו שייכים, כי המלחמה בעיקרה היא על מעמדה של התורה בעמינו, ואנו כולנו, כל אחד כפי כוחו ורמתו, ייאבק עד כלות כדי לשמר את התורה ולומדיה מכל משמר.

גם אנו, הזוכים ללמוד את התורה הקדושה רק בחלק מסדר יומנו, גם אנו צריכים לראות במלחמה על התורה קריאה אלוקית לחשבון נפש פנימי על יקרתה וחשיבותה בחיינו. אנו צריכים לשאול את עצמינו בכנות, האומנם אנו רואים בשעות לימודינו לימוד הכרחי לקיומינו או שאנו לומדים באופן מאולץ ולאה. האם אנו מסוגלים לעבור יום אחד בלי תלמוד תורה רציני?! האם התורה משמחת אותנו?! האם אנו מרגישים אל התורה קשר נפשי עמוק עד כדי כך שנלחם בכל מי שינסה לקחת מאיתנו את אהבת חיינו?...

מי יודע, אולי, אולי אם אנחנו, כן אנחנו! אלו שקובעים רק עיתים לתורה, היינו מרגישים שהתורה שאותה החלטנו שאנו כן מסוגלים ללמוד, היא מרכז חיינו - נשמת אפינו ואיננו יכולים בלעדיה, אולי היו שונאינו התועים חושבים שוב, האם לצאת למלחמה חסרת סיכוי שכזו, שהרי קל וחומר הוא, אם מול בני דרך ה' אין לנו סיכוי, קל וחומר שמול המוסרים את כל חייהם למען התורה בוודאי ניפול שדודים...

סכנתה של חגביות

בפרשת המרגלים שאנו קוראים השבוע, מתארים המרגלים את הרגשתם ליד ענקי הארץ: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" אנו מסוגלים להבין כיצד הרגישו המרגלים ליד הנפילים בני הענק. הרגשה נמוכת קומה של חגב. אך מהיכן ידעו המרגלים שגם בעיני הענקים הם נראים כחגבים? חוץ מזה, ידידי, מדוע הם הרגישו דווקא הרגשה של חגב ולא של בע"ח אחר, נמלה למשל?!

כדרכו של חגב השונה מנמלה, הוא מנתר מעל הקרקע ומנסה לעוף קדימה אך אינו מצליח. ממש כך הרגישו המרגלים ליד בני הענק, כל מה שניסה משה רבנו להכניס בהם כח ועצמה, כיבוש הארץ ע"י שיתרוממו לגובה ברמה רוחנית ויצאו מהתפיסות הטבעיות- הארציות שלהם אין בכך מספיק כח להפיל את ענקי הארץ. סופם יהיה כחגב הנופל לארץ שוב לאחר שקיפץ לגובה. ניתור חסר משמעות... או אז כשהרגישו בעצמם הרגשת חגביות, בטוח הדבר שכל הסביבה מסתכלת עליהם כחגבים. מפני שאדם המרגיש כחגב נראה כמו חגב...

אחים יקרים, הבה נמלא את ליבינו באמונה ודאית שאנו, כן גם אנחנו, תורמים לקיומו של עולם עם קביעת העיתים שלנו לתורה. אל נא נרגיש חגבים מול "נופלי הארץ".

נרגיש ענקים- יראו בנו ענקים!

"ויאמר דוד אל הפלישתי, אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואני בא אליך בשם השם אלוקי צבא-ות אשר חירפת. היום הזה יסגרך השם בידי והכיתיך... וידעו כל הארץ כי יש אלוה-ים בישראל. וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע השם, ונתן אתכם בידינו!"

אם נאמין באמונה שלימה בהכרזתו זו של דוד מול גליית, אין ספק שננצח את המלחמה!