ירושלים בבניינה
הרב חנוך רוזנברג
בשבוע הקרוב יחול "יום ירושלים", היום שבו כבשו חיילי
צה"ל את העיר העתיקה מידי הירדנים, שחררו את הכותל המערבי והתאפשר שובם של
היהודים לעיר העתיקה בירושלים. במלחמה ניסית זו שנמשכה ששה ימים בלבד, כבשה מדינת
ישראל את כל הגדה המערבית, כולל רמת הגולן וסיני, ושחררה את ארץ אבותינו ביהודה,
בנימין ושומרון, ואת המקומות הקדושים: מערת המכפלה, קבר רחל, קבר יוסף ועוד. מדובר
היה בנס, פשוטו כמשמעו.
לחגוג את יום ירושלים נשמע לנו ציוני מדי. אחרי הכל, מדינת ישראל כפי
שהיא מתנהלת היא לא בדיוק הדבר אליו ייחלנו אלפיים שנה. מצד שני, החיבור האמיתי
לארץ ישראל נמצא דווקא במקומות שנכבשו במלחמת ששת הימים. תשאלו את מי שזוכר איך
נראה חג השבועות תשכ"ז בירושלים, כשמכל קצוות העיר נהרו אלפים רבים אל רחבת
הכותל המערבי (שבימים שבין המלחמה לחג הורחבה על חשבון שכונת המוגרבים הערבית),
אנשים באו והתייפחו מהתרגשות. כפי שמעידים רבים, התחושה הייתה שקרה כאן משהו
היסטורי חסר תקדים.
חיפשתי התייחסות רצינית לעניין של בנין ירושלים בזמננו, כמה זה אמור
להיות חשוב לנו ואיזו משמעות יש לזה בעינינו. תוך כדי חיפוש מצאתי מספר קטעים
מפתיעים בספרו של הרב משה בלוי, מנהיג אגודת ישראל, "עמודא דנהורא", ספר
שנכתב על רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שהיה מפורסם בקנאותו הבלתי מתפשרת ובמלחמותיו
נגד החילונים. העתקתי את הקטעים העוסקים בנושא זה, והנה הם לפניכם:
"בפרוע פרעות בשנת תר"פ, ויציאה מפתח הבית היתה כרוכה בסכנת
נפשות בפועל ממש, ורבינו זיע"א קיבל עליו מאתמול ליום זה מצוות "מוהל" בברית מילה, לא הועילו
כל תחנוני בני הבית והוא הלך עטוף בטלית ותפילין לברית המילה לבדו מביתו דרך שער שכם,
המקום היותר מסוכן, עד למקום הברית. ושמחתו אחרי כן היתה עצומה מאד, שנתברר לו שאם
לא היה בא לא היו מלים את התינוק, מפני ששום מוהל לא רצה לבוא בשעות סכנה אלה.
שאלתי את רבינו, והלא: "היכא דשכיח היזקא שאני?" והוא השיב לי:
"אי, הם לא יעשו לי רעה". ועל שאלתי השנייה: מדוע דווקא "שער שכם",
והלא "שער יפו" פחות מסוכן?, תשובתו היתה ברורה ופשוטה: מה? וכי נפקיר את
רובע שער שכם? הלא אם אנו נפחד ללכת ברחוב זה יחשבו הם שבאמת הצליחו לגרש אותנו מהרובע.
לא! זה לא! אסור לנו לוותר מפני הפחד על שום רובע ושום פינה בירושלים.
רבינו זיע"א הרגיש בעצמו שעליו מוטל להציל את הרובע, ואת רחוב שער
שכם."
"הוא היה שמח מאד לראות בבניינה של ירושלים ובקיץ האחרון כאשר היה
כבר חלש מאד, וההליכה ברגל היתה אצלו בלתי אפשרית כלל, היה נוסע לפעמים קרובות באוטו,
לראות את השכונות החדשות של ירושלים, וכמעט שלא השאיר שכונה שלא ביקר אותה. כשדרכו
רגליו בשכונת "שערי חסד" אמר בשביעות רצון מיוחדת: 'שכונה זו שלי היא, אני
עזרתי ב"ה בהקמתה'. (מרן זיע"א היה מייסד חברת גמ"ח הכללי זו שבנתה
את השכונה הגדולה החרדית "שערי חסד" ומרן זיע"א היה גם מייסד השכונה.)
כאשר עבר על פני העיר החדשה צהלו פניו, ומפיו היו נפלטים המלים: בונה ירושלים
ד'. הוא היה שמח גם בראותו בניינים חדשים של לא יהודים, בהכל היה רואה בנין ירושלים
והכנה אל הגאולה. בעת הבעת התפעלות על אחד הבניינים הענקים החדשים של ירושלים, העיר
לו אחד ממלוויו "רבי, של לא יהודים הוא", "ומה בכך, השיב, אבותיהם החריבו
את ארץ הקדושה וכלום אין הם חייבים לסייע בבניינה?".
"זכורני עוד שכל
הכיכר הזה (של העיר החדשה) היה מדבר שממה, אמר לי פעם, זולת נחלת שבעה ואני זכיתי לראות
את כל זה בעיני, בע"ה"."
עד כאן הציטוטים.
אם הגרי"ח זוננפלד עמד על כך שכל גויי הארץ ידעו שאיננו מוותרים
על שום רחוב בירושלים, ואם בעיניו היה יקר כל כך בניינה של ירושלים גם מחוץ לחומות
– נדמה לי שגם לנו מותר לשמוח ביום ירושלים ולהודות לה' על הניסים והנפלאות ועל
ירושלים המיושבת ברובה ביהודים, ולהתפלל ביום זה שבמהרה נזכה לבנין המלא של
ירושלים, ו"נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה