ראש הישיבה שליט"א - פרשת אמור תשע"ג

"באים בימים"

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

בפרשתנו, העוסקת בענייני המועדות, נאמר: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן... וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'... וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם... ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך... לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוקיכם".

הרי לנו כמה מצוות, שמפשוטו של מקרא נראה כי הן קשורות יחדיו: קרבן העומר, ספירת העומר, הקרבת קרבן שתי הלחם בחג השבועות, ומצוות מתנות עניים מקצירת השדה. ואנו מבקשים להבין ולבאר את הטעם והתפקיד של כל אחת ממצוות אלו בתוך ההקשר השלם של מבנה המצוות הללו, בזמנים אלו של השנה.

"ספירת" הידוע מראש?!

מצוות ספירת העומר, היא לכאורה מצווה נעלמת, שטעמה וגדרה של הספירה אינם ברורים לנו, מה יש לספור בימים ושבועות אלו ובעיקר מה נעשה באותם ימים ושבועות ספורים.

עוד עלינו להתבונן בייחודיותה של ספירה זו, שהרי בכל דבר שטעון ספירה כדוגמת כסף, לא ידוע לו לספור את מספרם המדויק של המעות ולשם כך הוא עורך ספירה שמבררת לו כמה כסף יש ברשותו, אך בספירת ימי העומר אנו מצווים לספור את הימים והשבועות שידועים לנו מראש כמה הם, ואיזה עניין של 'ספירה' יש כאן, וכי ספירה זו היא רק הצגה חיצונית של מעשה ספירה, לדבר שהוא ידוע מראש?

היכן התאריך?

דבר פלא הוא, שחג השבועות אינו מתוארך בתורה בתאריך מסוים כמו שאר החגים, אלא הוא נקבע בסוף ימי הספירה וכגולת הכותרת של ימים אלו.

ואנו חייבים לעצמנו הסבר המניח את הדעת, מדוע החג הנכבד ביותר לנו, חג מתן תורתנו, לא נקבע לו תאריך ברור וקבוע בשנה וכאמור בחז"ל, שפעמים חג השבועות יוצא לנו בה' או ו' או ז' בסיון.

תחילה, אמצע וסוף

רבותינו ז"ל ביארו לנו את מטרתם של קרבן העומר וקרבן שתי הלחם הקרב בשבועות, והאירו לנו את הדברים הבאים:

"הענין מורה, כי רצון השי"ת שלא יתגשמו בני ישראל בעבודת הקרקע, ונתן הבורא מצוות הרבה בכל דבר, לייחד כל עניני בני אדם אל השי"ת, ולהיות כל הפעולות החומריות מכוונות לדברים מאירים ומזהירים להגיע בהן לשלמות האמיתית ולהתקרבות להשי"ת.

וכן בתחילת הקצירה צוה להביא עומר ושתי הלחם להשם, ואז יותרו באכילת החדש. וכן בסוף הקצירה, נצטוינו "לא תכלה", רק תתן לעני, ובתוך הקצירה "לא תלקט".

הכלל הוא, שהראשית, האמצע וסוף הקצירה הם קודש לה', וקודש הוא לענינים אשר בהן יושרשו החמלה והחסד אשר הן הן המביאות את איש ישראל לאושר השלמות ולתכלית הנרצית לאלוקים" (עד כאן מלשונו של רבינו המשך חכמה).

לאור יסוד זה ניתן לומר, שלאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, ניתנה להם המצוה להקדיש בכל שנה את הקציר הראשון ולהקריב אותו לה'. בכך מבטאים בני ישראל את הבנתם שיש להם תפקיד למלא בעולם, וכל תבואת הארץ ושאר "החומר" שבעולם, מטרתו לקבל "צורה" ולשמש כלי לעבודת ה'.

לאחר הבנה זו, ניתנה לנו מצווה מיוחדת שמלמדת אותנו לנצל את הזמן והימים למען אותן מטרות, שלשמן הקרבנו את העומר. בספירת הימים והשבועות מחנכת אותנו התורה לקבוע לנו תוכנית ברורה ומוגדרת מראש, שיש לה מסגרת גדולה ומושלמת ("תמימות תהיינה"), טווחים של זמנים קצובים ("שבעה שבועות") ומטרות יומיות ("חמישים יום") שעלינו להגדיר לעצמנו את החובה לעשות עם הזמן שלנו משהו מועיל, שבסופו נסכה לכתרה של תורה.

לכן אנו סופרים את הימים לעומר, ומביעים בכך את חובתנו לשלוט על הזמן. אנו לוקחים לעצמנו את מסגרת ארבעים ותשעה הימים הבאים, מתוך מכלול ימות השנה, ומבהירים לעצמנו שיום זה ספור ומוקדש לאותן מטרות רוחניות שבגללן הקרבנו בתחילת התהליך את העומר. זוהי אכן ספירה אמיתית של שבועות וימים, שאינם ידועים וברורים לנו מראש, מה נעשה איתם ובאיזה תוכן נמלא אותם.

חג השבועות – תוצאת הספירה

אנו מבינים כעת את הסיבה שבגינה לא קבעה לנו התורה תאריך קבוע בחודש שבו נחגוג את מתן תורה. מפני שאם היינו קובעים תאריך קבוע בחודש היה זה לכאורה ביטוי ליום אחד בחודש, שהוא מנותק לכאורה מהימים שהיו לפניו. אך מכיון שיסודו של חג השבועות , זהו החג שבו אנו חוגגים את הישגי הימים והשבועות הקודמים שהשגנו בעבודתנו לקדש את החומר בעולם (קרבן העומר בא מהשעורים שהם כידוע מאכלה של הבהמה המייצגת את החומר שבעולם וטומאת מצרים שעבדו לבהמה...). אנו נחגוג איפוא את היום כיום החמישים, שהוא התוצאה הנפלאה מהימים שאותם ניצלנו כראוי.

או אז, ביום החמישים, כשהבנו את מטרותיו של העולם החומרי, נזכה בעצמנו לקרבה אלוקית, ולהקריב את "שתי הלחם" הבאים מהחיטים שהם מאכלו של אדם. בכך אנו מבטאים את הבנתנו שאנחנו יכולים להרגיש בכל עניני העולם קדושה, לאכול ולשמוח ולהודות לה' על כל הטוב החומרי שנתן לנו, ובהכנה ראויה אנו מרגישים ואוכלים בקדושה (והכל מודים בעצרת דבעינן נמי "לכם"...).

הצבת מטרות – תוכנית לימודים יומית

בואו ידידים, נגדיר לעצמנו מטרות ברורות שאותן אנו רוצים להשיג, נחלק אותן לעבודה שבועית ויומית לפי כוחותינו, ובהתייעצות עם רבותינו שליט"א שמכירים אותנו באופן אישי ומלווים אותנו במאמצינו הנפלאים, נבנה תוכנית לימודים יומית שעל ידה נזכה למלא את ימינו בכלל, ואת הימים שלפני חג השבועות בפרט, בתוכן אמיתי ושמח, ונהיה כאבותינו ע"ה שעליהם נאמר "ואברהם ושרה זקנים באים בימים" – שכל ימיהם היו איתם.

הרב אליהו מאיר פייבלזון - פרשת אמור תשע"ג

כמה הערות

הרב אליהו מאיר פייבלזון

בעקבות הדיון הפומבי שהתקיים בישיבתנו הקדושה בשבוע שעבר אודות מדינת ישראל ומשמעותה מבחינה תורנית ואמונית, רציתי להעיר מספר הערות.

א. כדאי שניתן את דעתנו לייחודיות הנפלאה של ישיבת דרך ד'. כמדומני שזו הישיבה היחידה בעולם! בה יכול להתקיים דיון כזה, כשכל צד מקבל את מלוא הגיבוי מראש הישיבה להביע את דעתו. מעבר לעצם העובדה, שיש בה כדי לעורר הערצה לישיבה ולדרכה, יש כאן גם תועלת עצומה לתלמידים היקרים. יש בזה כדי לעודד חשיבה והתבוננות, מתוך כבוד הדדי אמיתי. אין ספק שגישה זו, הקיימת בישיבה בכל ימות השנה, יונקת את כוחה מרוחו הגדולה של העומד בראש.

ב. היה מי ששאל אותי אם אין בעובדה שהרב כי טוב עמד בביהמ"ד וחלק על דברי, משום פגיעה בכבודי. ההיפך הוא הנכון. מלבד זאת שהרב כי טוב עצמו אמר את דבריו תוך שמירה על כבודי, צריך להיות ברור שוויכוח הוא תופעה לגיטימית ונורמלית. הדרך היחידה בה יכולים להתנהל חיים של תורה, היא בצורה של לימוד ודיון מתמיד, כשריבוי הדעות מסייע לבירור העניינים ולהשגת האמת.

ג. אחרי ששמעתי את דעתו של הרב כי טוב (שכדאי שנזכור שהוא מייצג בוויכוח הזה את הצד היותר פשוט ומקובל), ממנו ומאחרים, הגעתי למסקנה שהפער בינינו איננו גדול כל כך. עיקר ההבדל הוא באווירה ובניגון. אני אישית סבור שהבדלים בניגון הם לפעמים משמעותיים יותר מהבדלים בתכנים, אבל זו כבר סוגיה אחרת.

ד. הגיע לאזני שכמה בחורים נשארו אחרי דברי בחוסר בהירות. מדוע לדעתי אין טעם לאמירת הלל ביום העצמאות? לא התכוונתי בדברי לרדת לרמת הפרטים המעשיים. לדעתי אלו שאלות הרבה פחות חשובות מאשר שאלת היחס לאירועים עצמם. לגופן של דברים, אמירת הלל, ובכלל, קביעת יום כמועד וחג שייכת לאירועים שמשמעותם היא חיובית באופן מובהק. יחד עם המשמעויות החיוביות של האירועים, קיימים גם משמעויות שליליות להקמת מדינת ישראל. בראשם עומד הביזיון הנורא של שלטון חילוני וכופר על עם ישראל.

גם כאן לא נכנסתי לסוגיות של הסמכות לקבוע חגים ומצוות בימינו, שגם היא צריכה ליבון והרחבה.

הרב חנוך רוזנברג - פרשת אמור תשע"ג

עולם שומם

הרב חנוך רוזנברג

במוצ"ש כולנו עומדים לחגוג את ל"ג בעומר. אחת הסיבות לחגיגה זו היא מפני שבתאריך זה פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, ורשב"י היה אחד מחמשת התלמידים החדשים של רבי עקיבא, ואנו חוגגים מדי שנה את העובדה שהתורה המשיכה להתקיים על ידי תלמידיו החדשים של רבי עקיבא.

סיפור מותם של תלמידי רבי עקיבא מוכר לכולנו, אך הייתי רוצה לקרוא אותו שוב ולהתבונן בו. כך מספרת הגמרא (יבמות סב ע"ב): אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

נשים לב לביטוי אותו מעניקה הגמרא לעולם שלאחר מותם של תלמידי רבי עקיבא: "עולם שומם". אני בטוח שאם היינו חיים אז ומסתכלים סביבנו לא היינו רואים עולם שומם כפשוטו. ממלכות אדירות התקיימו בעולם, היו בעולם חכמים, עשירים וגיבורים שחיו ופעלו בכל העולם. העולם לא הפך למדבר שומם, ובכל זאת זוהי ההגדרה של הגמרא על מצב העולם, "עולם שומם".

מה זה מלמד אותנו?

הגמרא באה ללמד אותנו במשפט זה דבר חשוב מאוד. העולם כולו, על שלל הדברים היפים והמיוחדים הקיימים בו, הוא חסר ערך לחלוטין אם אין בו לומדי תורה! יכולים להיות בו אנשים טובים וחכמים, יכולה להיות בו חכמה גדולה, יכול להיות בו עושר רב, אימפריות אדירות. כל זה קיים, אבל בלי התורה העולם שקול כמדבר שומם, נטול חיים.

זהו מבט הנחוץ לנו מאוד, בפרט בתקופה זו בה רבו המזלזלים בלומדי התורה, מאיימים לגייס אותם ולהכות אותם בכיסם. חשוב לנו מאוד, ממש בזה תלוי הקיום שלנו, שיהיו לומדי תורה. אם ח"ו מתמעטים לומדי התורה, העולם כולו, ואנחנו בכלל זה, מאבדים את הערך הקיומי שלנו. המאבק הניטש בימים אלו על זכותם של לומדי התורה להישאר בהיכלי התורה, הוא מאבק האם העולם יישאר בעל ערך או חלילה יהפוך להיות "עולם שומם"!

דבר נוסף, חשוב מאוד, מספרת לנו הגמרא. מדוע מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא? מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. איננו יכולים לתאר לעצמנו את גדולתם הרוחנית והתורנית של תלמידי רבי עקיבא, אבל מה לעשות שהגמרא מעידה שהם לא נהגו כבוד זה לזה, וזו הייתה הסיבה שהם נענשו בעונש חמור כזה.

לאור הקטעים הקודמים, אנו מבינים שהעונש היה לא רק לתלמידי רבי עקיבא, אלא לעולם כולו, וכל זה למה? כי הם לקו בהתנהגות האנושית שלהם זה כלפי זה.

זהו לקח לא פחות חשוב. אדם שלומד תורה ואינו נוהג עם הזולת בצורה נאותה, הוא לא רק מפספס משהו, הוא מפספס את הנקודה העיקרית של התורה. התובנה הזו היא חידוש עצום, והיא אמיתית. התורה באה ליישר את אורחותינו ולהפוך אותנו לטובים יותר. המטרה של לימוד התורה היא הדבקות בה' וההליכה בדרכיו – מה הוא רחום אף אתה, מה הוא חנון אף אתה. יכול אדם ללמוד תורה שנים רבות, אך אם הוא לא "בן אדם", אם הוא מתנהג בצורה לא אנושית ולא מוסרית מספיק, הוא מפספס את העיקר.

דוגמא עצובה מאוד קיבלנו לפני תקופה קצרה, ביום השואה, כאשר היו מספר בחורי ישיבות שבילו בעריכת מנגל בגנים ציבוריים. אפילו אם נתעלם מחילול השם שנגרם כתוצאה ממעשה זה, כשהתקשורת ניפחה את המעשה לכדי "תופעה" וציירה את כל הציבור החרדי כזה שמזלזל בזכרם של קדושי השואה – דבר שכמובן אינו נכון כלל, לי איכפת בסיפור הזה ההתעלמות של אותם בחורי ישיבות מהפגיעה הקשה ברגשותיהם של ניצולי השואה. 

עובדה היא, שהעם היושב בציון בחר, בצדק או שלא בצדק, לציין יום זה כיום זיכרון לקדושי השואה. אנשים רבים מאוד מתייחסים ליום זה בחרדת קודש וזוכרים בו את משפחותיהם שנרצחו בשואה. איך ייתכן שיש כאלו שמסוגלים לרמוס ברגל גסה את רגשותיהם של אנשים רבים כל כך ולהפגין זלזול בכאבם? אין זאת אלא שהם לא ירדו לעומק התכלית של לימוד התורה – התנהגות אנושית ומוסרית המתחשבת בזולת ונותנת לו ולצערו מקום של כבוד.

עלינו לשים לב שלא ללקות חלילה בהתנהגות כזו, ושלא נגיע חלילה למצב של "עולם שומם".

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת אמור תשע"ג

קברי צדיקים

שאלה:

לקראת ל"ג בעומר אותו נוהגים רבים לחגוג בעליה לציון הרשב"י במירון, הייתי שמח לקרוא את דעתך על המנהג לנסוע להתפלל בקברי צדיקים. האם זה רצוי או להיפך, כי ידוע לי שהדברים לא פשוטים בפרט אם מבקשים מהצדיק דברים, ומצד שני יש כאלו שממש מתייחסים לזה בחשיבות גדולה.

תשובה:

סיבכתני ידידי, סיבכתני! זו סוגיה עדינה מאד שמה שלא אכתוב יהיה בעייתי... אך מכיון ששאלת את דעתי בלבד, ולא שאלה הלכתית שגם כך אין לי סמכות לענות על כגון אלו, אז אכתוב את דעתי בלבד...

סוגיית קברי הצדיקים נדונה בהלכה פעמים רבות, אצל ראשונים ואחרונים כאחד. הגמרא כבר מביאה סיפורים שונים על אנשים שעלו לקברי הצדיקים. מן המפורסמים שבהם הוא סיפורו של כלב בן יפונה העולה על קברי האבות על מנת להתפלל לקב"ה שיצילו מעצת המרגלים (סוטה לד:). ישנם גם סיפורים נוספים כגון רבי יהושע בן חנניה שהלך להתפלל על קברי בית שמאי (חגיגה כב:), או רב מני שהתפלל על קברים על מנת שיפסיקו להציק לו מבית הנשיא (תענית כג:). גם במדרשים רבים מופיעה תפילה בקברים מסוימים כדוגמת המדרש המפורסם (בר"ר פ"ב י"א) על מקום קבורתה המיוחד של רחל בכדי שבניה בדרכם לגלות יעצרו שם לתפילה. בהיבט ההלכתי יש לכך בוודאי גם מקום כפי שהגמרא מספרת (תענית ט"ז.) שהיו יוצאים לבתי הקברות בימי תענית. לפי אחת השיטות בגמרא שם, הסיבה שיוצאים היא בכדי לעורר את המתים שיעתירו עלינו בתפילה, מוטיב החוזר על עצמו בדברי חז"ל פעמים רבות כדוגמת אליהו, ירמיהו, מרדכי ועוד שהיו מעוררים את אבות העולם לתפילה (דבר זה דורש הבנה לכשעצמו). היציאה לקברים מופיעה ברמ"א הן בהלכות תענית (תקע"ט) והן בהלכות ערב ראש השנה (תקפ"א). תוסיפו לכך את תקוני הזוהר שאומר ששכינה שורה על ישני עפר, קיבלתם תמונה אידיאלית לעליה לקברי צדיקים.

אך בכל זאת...

הייתי נזהר מהליכה לקברים סתם, שאינם קברי צדיקים. (מגן אברהם תקע"ט ס"ק י"ג)

הייתי נמנע מהליכת נשים. (הגר"א, חיי אדם)

הייתי מאד נזהר מפניה ישירה אל הנפטר בכל צורה שהיא. (דורש אל המתים)

דומני שניתן ליצור כלל מן הסיפורים שחז"ל מביאים. בכל הפעמים שאנשים הולכים לקברים, הם הולכים לקברים של אנשים שבחיי חיותם עסקו בנושא הרלוונטי לתפילה הספציפית הזו, ולא כמקום ישועות כללי כזה. ככל הנראה, תפילתנו לקב"ה בנושא זה ליד מקום מנוחתם תפעל אצל הקב"ה לעורר את נשמתם להתפלל גם כן על אותו נושא שהתעסקו בו בחייהם (עי' תוס' סוטה לד(:. כלב הולך בנושא המרגלים דווקא לקברי האבות שהובטחה להם הארץ. ר' יהושע עולה לקברי בית שמאי לאחר נידון הלכתי בבית המדרש בדבריהם. רבי מני עולה לקבר האב ביחס לבנו שמציק. אליהו, ירמיהו ומרדכי מעוררים את אבות האומה ביחס למצבם הקשה של בניהם ועוד. זהו לא תחליף למקום תפילה, מקום תפילה יש רק אחד "והתפללו אליך דרך הארץ... והתפללו אליך דרך העיר... והתפללו אליך דרך הבית... ואתה תשמע השמים..." מקום התפילה הוא הר בית ה' ואפילו בחורבנו.

אולם ידידי, לא שאלת על קברי צדיקים בלבד אלא העלית אף את נושא העליה ההמונית למירון בל"ג בעומר. אני חייב לומר לך משהו בנימה אישית, אבל אישית לגמרי. הקב"ה זיכה אותי ואני גר בעיר העתיקה של ירושלים קרוב למקום המקדש. לא פעם ולא פעמיים יוצא לי לחשוב על נושא החורבן והבנין. פעמים רבות אני נישא על כנפי הדמיון ומנסה לראות בעיני רוחי כיצד תיראה העליה ההמונית לרגל שלש פעמים בשנה, של אחינו כל בית ישראל אל המקום אשר בחר ה', הר ציון מרום הרים. אני עוצם את עיני ומדמיין לעצמי את שיירות האוטובוסים העומדים ברח' רבי עקיבא בבני ברק או בכל מקום אחר. אוטובוס אחר אוטובוס מתמלא באנשים חגיגיים, גברים ונשים, זקנים וטף. הם נרגשים כולם ושפתותיהם מדובבות עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים... אשרי עין ראתה אלה! והנה אני פותח את עיני וצובט את עצמי, החלום הופך למציאות! הנה כל השיירות, הנה כל החגיגיים, זה אמיתי, אבל לאן פניהם מועדות? למירון. אי אי אי... איזו תחושת החמצה. וכשירושלים חריבה צובט לי הלב לגמרי... אבל זה היה כאמור בנימה אישית...

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת אמור תשע"ג

שאלה: 

השנה של"ג בעומר חל ביום ראשון, ממתי מותר להסתפר ולשמוע מוזיקה?

תשובה:

לבני אשכנז מותר להסתפר ביום שישי מהבוקר לכבוד שבת, וביום ראשון מהבוקר, ולבני ספרד אסור להסתפר עד יום שני כמידי שנה שמסתפרים בל"ד לעומר. מוזיקה מותרת כמידי שנה רק מל"ג בעומר.

שאלה:

האם יש חובה לעשות זימון בברכת המזון כאשר לא התיישבו לאכול ביחד אלא הזדמנו לשולחן אחד בחדר אוכל?

תשובה: 

אם אוכלים ביחד יש חובה לזמן.

שאלה: 

האם יש חובה לקבל שבת בזמן הדלקת הנרות?

תשובה:

לכתחילה מן הראוי לעשות כן, אבל חייבים לקבל תוספת שבת לפחות 4 דקות לפני השקיעה.

שאלה: 

האם אני יכול לעזוב עבודה שאני לא נהנה ממנה, למרות שידוע לי שהמעסיק יתקע ויינזק מכך?

תשובה: 

תלוי בסיכום העבודה שלך מולו והתחייבויותיך כלפיו. כל מקרה לגופו.

שאלה:

קיבלתי על עצמי לסיים מסכת עד תאריך מסוים, ונראה לי שלא אמרתי "בלי נדר", האם אני חייב לעשות זאת גם אם כעת אני מתחרט?

תשובה:

תלוי בצורה שקיבלת על עצמך את הנדר. הטוב ביותר הוא לעשות התרת נדרים בפני שלושה שאחד מהם מבין קצת בטיב נדרים ויתן פתח לחרטה.

נוסקה נוישטט - פרשת אמור תשע"ג

כל אחד והמירון שלו

נוסקה נוישטט

"אבל איך אתה הולך למקום כזה בזמן כזה... הרי מספרים שיש שם בעיית צניעות גדולה, והמקום נראה כמו קניון אחד גדול. ויש שם אנשי דלא מעלי, וכל המשוגעים של העולם שם. והצפיפות. והדוחק. אי אפשר להתפלל כלום במצב כזה. ולחכות בחניונים. ובקיצור, למה נסעת למירון בל"ג בעומר??"

את המונולוג הזה השמיע באוזני ידידי שמשון בשנה שעברה ביום ל"ג בעומר, אחרי שחזרתי ממירון...

אני עניתי בשקט: הייתי שם, ואין לי חצי מושג מכל מה שהשמעת. נקודה.

וכאן לא אתאר את כל השיחה, אבל בסיומה אמר לי ידידי שמשון: תראה יש שם פריצות, בלגן ושיגעון. זה כולם אומרים.

ואתה (כותב השורות) טוען שנסעת, רקדת שעתיים לכבוד רבי שמעון, התעלות רוחנית ממדרגה ראשונה, ולא יודע כלום על שאר מרעין בישין...

השיחה הסתיימה בקול צורם.

לא באמת עניתי לו.

בשבוע שעבר בדף היומי עירובין... הסביר מורינו הרב בטוב טעם מדוע מי שיוצא לערב בשבת עבור יום טוב, אינו נקרא "מכין" בהליכתו. הרי הוא עושה פעולה בשביל מחר.

אומרת הגמרא: אם ת"ח הוא, ראשו היה עסוק בסוגיה, ולכן יצא לטייל, ואם עם הארץ הוא, לחפש את חמורו יצא, ולכן אין בהליכתו משום מכין משבת לחול.

ומכאן אנו רואים, שני יהודים שהולכים לאותו מקום, ובשביל אותה מטרה (לעשות עירוב). על אחד הגמרא אומרת שהוא חשב בלימוד, ועל השני שהוא יצא לחפש חמור. מדוע?

אפליה.

מירון, ל"ג בעומר. צילום: ברוך יערי

מיד עם סיום השיעור התקשרתי לידידי שמשון ואמרתי לו את הגמרא הזו מהדף היומי.

שני יהודים עולים לרבי שמעון, לאותה מטרה, לכאורה.

זה מעיד על עצמו: יש פריצות, יש דוחק, יש בלגן, יש משוגעים.

וזה אומר: התעלות. רוחניות נטו.

לא צריך להסביר מיהו החכם ומיהו העם הארץ.

חווייתו מעידה עליו.

דובי אוירבך - פרשת אמור תשע"ג

עם ישראל חי

דובי אוירבך

אני יושב עם החברותא שלי בצהריים, הרב ארי וינברג, ולומדים. כשהוא הוציא מפיו באמצע להט הלימוד את המילים "אומר רש"י", משהו היכה בי. כמה זה מדהים שבכל פעם שלומדים תורה אנו משתמשים בלשון הווה. "הגמרא אומרת", "רש"י אומר", "תוספות אומרים".

ידוע הפשט שכל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר, ולכן אנו מצטטים בלשון הווה, כי הרי עכשיו ממש הוא אומר את זה...

חשבתי על הרעיון של הדיבור. בפרשת בראשית נאמר "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". אומר (בלשון הווה!) על כך רש"י, "אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודיבור". ולפני זה כותב רש"י על המילים "ויפח באפיו" שהקב"ה עשה את האדם מן העליונים ומן התחתונים.

המאפיין המיוחד של האדם הוא הדיבור. זה מן העליונים. זה כח עליון של יצירה. כל דבר שנברא בתחתונים הוא נפעל, הוא נוצר ואין בו כח לייצר. הכח הקיים הוא רק לחבר ולבנות ממה שכבר קיים. לדוגמא, אדם שבונה בית לוקח חומרים קיימים, אבנים עצים וכו' ועושה מהם בית. זו לא יצירה, זה סדר חדש של דברים קיימים. ובאמת גם בעלי חיים בונים לעצמם בתים. הנמלים חופרות מנהרות, הציפורים בונות קינים. זה לא חידוש כזה גדול...

אבל בדיבור זה לא כך. ה"דבר" אותו אנו יוצרים ע"י הדיבור ('דיבור' ו'דבר' מאותו שורש) לא היה בעולם. כשאדם מדבר הוא יוצר מילה, משהו שלא היה לפני שהוא דיבר. זוהי ה"נפש חיה" שהקב"ה נתן לנו מהעליונים, כח יצירה שמעבר לעולם הגשמי.

מפחיד לחשוב על זה. כשאתה מוציא מילה מהפה, זו יצירה שקיימת ואינך יודע מה נעשה עם היצירה הזאת. היא קיימת ולך תדע...

לכן כשאנו לומדים תורה אנו "אומרים" בלשון הווה. הדברי תורה שנאמרו בעבר קיימים כעת, הם נאמרו פעם וממשיכים להיאמר כל הזמן.

בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם

פרשת השבוע מתחילה באמירה - "אמור... ואמרת...", והיא מסתיימת עם הפסוק "ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה...". כעת אפשר להבין את חומרת העניין של המקלל. אדם שמקלל בעצם ממשיך לקלל כל הזמן. אי אפשר למחוק את המילה שהוצאת מהפה. יצרת קללה! לכן זה חמור כל כך - "וירגמו אותו אבן".

כל זה הזכיר לי חוויה מבין הזמנים. ביקרתי במוזיאון בהולנד שהוא בעצם בית כנסת פורטוגזי עתיק. כשנכנסתי, מיד הרגשתי שוני מכל שאר המוזיאונים שבקרתי לפני כן. בשאר המוזיאונים אתה רואה היסטוריה ולומד על העבר. הכל היה פעם, בעבר.

אבל בבית הכנסת, למרות שהייתי צריך לשלם כדי להיכנס, ואנשים מצלמים שם וכו' וכו', הייתה שם הרגשת חיות. המקום חי, הוא עדיין אומר משהו. מה שהיה שם לפני ארבע מאות שנה עדיין קיים היום.

מוישי כהן - פרשת אמור תשע"ג

אחים בלי סטיגמות

מוישי כהן

כידוע לנו בימים אלו אנחנו נוהגים מנהגי אבילות, והסיבה לכך ידועה – "שנאת חינם". 12 אלף זוגות תלמידי רבי עקיבא נפטרו בימים אלו משום שלא נהגו כבוד זה בזה.

רציתי לשתף אתכם במה שאני חושב על הנושא. לפעמים אנחנו שונאים מישהו, או מגזר, או קבוצה "סתם", בגלל ההתנהגות השונה או הלבוש השונה או דיבורם השונה או סגנונם השונה. האם נעצור רגע ונחשוב – הרי כולנו אחים, כולנו בנים של אלוקים והוא אוהב את כולנו. ואם נעצור רגע ונחשוב – למה לנו לשנוא, הרי אחי שעובד את אלוקים בדרך שלו, מדבר ומתלבש לפי סגנונו ולפעמים זה בניגוד למה שאני מרגיש וחושב, זה לא מוריד מהבן אדם שבו!

אנחנו צריכים להתחזק בהבנה ובכבוד לזולת, ובל נכניס אדם או קבוצה או מגזר תחת סטיגמה והכללה מסוימת, ובמיוחד בימים אלו שאנו מתאבלים במטרה לזכור את הנושא הזה, זה הזמן לחזק את עצמנו בכבוד ואהבה גם לשונה מאיתנו, שבתכל'ס הוא לא באמת שונה, ונלמד לאהוב ולכבד את השני באשר הוא, ועל ידי ההתקרבות הזו נוכל גם ללמוד מהדברים הטובים שיש לזולתנו, ונצא מורווחים משני הכיוונים.

זה מה שיעשה נחת לקב"ה ויהפוך את כולנו לבנים אוהבים ואהובים אצל ה', ונזכה בעז"ה לקרבת אחים וגאולה שלמה.

ראש הישיבה שליט"א - פרשת אחרי מות-קדושים תשע"ג

קדושת ה' וקדושת ישראל

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"קדושים תהיו כי קדוש אני ה'"

בואו נבין, ידידים יקרים, את הסיבה שציינה התורה למצוות הקדושה שלנו – "כי קדוש אני ה'". האם הקב"ה קדוש באותו מובן שאנו תופסים את מושג הקדושה? ודאי שלא. הרי הקב"ה אינו גוף ואין לו שום דמיון אלינו בעלי הגוף, ובמה איפוא מתבטאת קדושתו שהיא זו שמחייבת את קדושתנו?

את מצוות הקדושה פירש לנו רש"י: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". ושוב אנו תמהים, איזה יסוד של פרישות מצאנו אצל בורא עולם שאינו חומר וגוף וממילא לא שייכת בו פרישות? הרי פרישות שייכת רק אצל מי ששייך בעניינים של גוף וחומר, אבל הקב"ה שאין לו כמובן שום שייכות אל הגוף וטבעיו הגופניים, לא שייך אליו כלל עניין הפרישות.

ואם כן אנו תמהים, איזו סיבה היא זו שנהיה אנחנו קדושים ופרושים מפני שהקב"ה פרוש ומובדל? וכי מציאותו הנעלמת של האלוקים שודאי אינה אוכלת או נהנית מן העולם כפי שאנו קרוצי החומר נהנים, מחייבת אותנו גם כן לנהוג כך? בודאי שלא! ולכן אנו מבקשים להבין את גדרה של מצוות הקדושה שאנו מחוייבים בה בגלל הסיבה שה' הוא קדוש.

מהי בעצם 'קדושה'? האם ניתן להגדיר אותה באופן מוחשי ונתפס? במאמר זה אנו מבקשים לתת הגדרה חדשה למושג 'קדושה'.

אני ה'!

בפרשתנו אנו שמים לב לסיומת מעניינת, שהתורה חותמת בה עשרות פעמים את המצוות הרבות המובאות בפרשיות אלו, כשהפסוקים מסיימים בחותמת הדרמטית האומרת "אני ה'".

עלינו להבין, וכי איננו יודעים באופן מוחלט את עניין "אני ה'" שמחייב אותנו בכל אמונתנו, שהיא יסוד כל התורה? ומדוע מזכירה לנו התורה שוב ושוב את מציאותו של ה' ואת היותו של ה' כל יכול?

תוכנית ברורה ומסודרת

נשים לב לדבר יסודי מאוד באמונתנו.

הבה ניזכר לרגע בתחילתה של יציאת מצרים, בתחילת פרשת וארא, כשאומרת התורה "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני י-הוה. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי, ושמי י-הוה לא נודעתי להם... לכן אמור לבני ישראל אני י-הוה, והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי... והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי... אני י-הוה".

ברור לנו שהאבות הכירו את הקב"ה, האמינו בו ועבדו אותו, ומהו שם י-הוה שלא נגלה אליהם עד עתה? מפרש לנו רש"י: ושמי י-הוה לא נודעתי להם - לא ניכרתי להם במידה האמיתית שלי שעליה נקרא שמי י-הוה, נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתי ולא קיימתי, לכן אמור לבני ישראל אני י-הוה - הנאמן בהבטחתי.

נמצאנו למדים שעד עתה התגלה הקב"ה אל אבות העולם בשם האלוקים, והם הכירו את מה שאנחנו יודעים מהפסוק הראשון של התורה "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". אלוקים - משמעותו שה' הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, עילת העילות וסיבת הסיבות. אך התגלותו של האלוקים בתואר "י-הוה" שזוהי מילה המקצרת את משמעותו של הקב"ה שהוא היה הווה ויהיה, באה לבטא את מגמתו של האלוקים בעולם, שיש לו תוכנית ברורה ומסודרת, שעל פיה יתנהג העולם.

את התוכנית והמגמה המסודרת הזו, תפקידו של עם ישראל לגלות. לאחר שהכירו האבות את האלוקים והבינו שהעולם צועד בתוכנית מסודרת, הם קיבלו על עצמם להיות אור לגויים ולפרסם את תוכניתו של האלוקים בעולם. תוכנית זו מתבטאת בשם "י-הוה".

ביציאת מצרים התחילה להתגלות בפועל התוכנית המסודרת של העולם, וכן התגלתה העובדה ההיסטורית שאנו עם ה' המגלים והמייצגים לכל העולם את התוכנית האלוקית. זו בדיוק הנקודה שסירב פרעה להכיר בה באומרו "מי י-הוה אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את י-הוה וגם את ישראל לא אשלח". פרעה האמין באלוקים אך סירב להאמין שלעולם יש תוכנית מסודרת ואחידה שיש בה הרמוניה בין עבר הווה ועתיד – היה הווה ויהיה, ובודאי שלא הכיר בעם ישראל כמייצג של אותה תוכנית "הויה אלוקית" לתיקונו של עולם.

אנו שונים מאומות העולם, שברובם מאמינים באלוקי השמים והארץ שברא את העולם, אך אמונתם זו אינה מחייבת אותם דברים ברורים ומוחלטים וכל אחד מהם סבור שהוא מבין כך או אחרת את רצון האלוקים. לעומתם, אנו עם ישראל קיבלנו לידינו את הצופן של שם "י-הוה" וכך דיבר אלינו האלוקים בדיברה הראשונה בעשרת הדיברות: "אנוכי י-הוה אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". שם, ביציאת מצרים התגלה הקב"ה כשלקח אותנו גוי מקרב גוי, ונתן לנו את התפקיד ההיסטורי של גילוי כבוד שמים בעולם.

בדיוק משום כך, טורחת התורה במצוות מרכזיות שכנראה מבטאות את התפקיד היסודי שלנו יותר ממצוות אחרות, וחותמת דווקא עליהן את הכותרת "אני י-הוה", ובכך מזכירה לנו שוב ושוב את היותן של מצוות אלו מרכזיות מאד ויסודיות במגמתו של י-הוה בהנהגת עולם, ובתפקידנו בהוצאה לפועל של מגמה זו.

קידושין וקדושה

בשעה שאדם מקדש אישה הוא משתמש בלשון "הרי את מקודשת לי". בקידושין אלו ישנן שתי משמעויות. האחת, שהחתן מפריש את כלתו הטריה מכל אנשי העולם, והשניה, שהוא מייחד אותה אליו. בעקבות הבנתנו זו במושג "קידושין", נמשיך ונאמר שעומק מצוות הקדושה הוא פרישותו של היהודי מכל דבר שמסיט אותו מאותו תפקיד היסטורי שהוא קיבל כבן אברהם יצחק ויעקב - לפרסם את שמו של הקב"ה בעולמו.

יהודי שפרוש מענייני גוף ותאוות עולם ומייחד את ליבו וגופו לעבודת ה', הוא היהודי הקדוש. כשאנו אומרים שהקב"ה קדוש, אנו מתכוונים לומר שהקב"ה גילה לנו שהוא מיוחד לעולמו, ויש לו כאן מגמה ותכלית מאוד ברורה, וכיון שאנו קיבלנו את תפקיד המייצגים של בורא עולם בעולמו, הקב"ה מתייחד אלינו באופן מיוחד ומגלה לנו את תוכנית עולמו יותר משאר אומות העולם.

כאשר יהודי מכריז את ההכרזה הדרמטית "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", משמעותה של הכרזה זו היא שאין אנו מאמינים רק במציאותו של האלוקים בעולמו שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות, אלא אנו מצהירים בכך שאנו - עם ישראל - מאמינים שבורא העולם התגלה דווקא אלינו - עם ישראל - בשם י-הוה, כלומר בהנהגה אחידה ומיוחדת ובמגמה אחת וברורה ומסודרת, שתתגלה במהרה בימינו, ביום שבו יהיה י-הוה אחד ושמו אחד.

מבינים אנו מעתה את מצוות הקדושה ואת הסיבה שאנו צריכים להיות קדושים - "כי קדוש אני י-הוה".

זוהי משמעותו של הפסוק בפרשתנו "ושמרתם את חוקותי ועשיתם אותם, אני י-הוה מקדישכם". אני הוא שמקדש ומייחד אתכם אל המגמה והתכלית המיוחדת שלי שעבורה בראתי את העולם.

נמצאנו למדים, שהקדושה היא התייחדות. התייחדות של האדם עם בוראו, והתייחדות הבורא עם האדם. התייחדות זו של ה' היא בעצם השפעה שמשפיע האלוקים על האדם, הארה שבה מרגיש האדם שאלוקים משפיע עליו טובה וברכה, וכשהאדם מתייחד עם בוראו ומייחד את עצמו לעבודתו, חיבור זה לאלוקים מזכה את היהודי בתואר 'היהודי הקדוש'. משום כך אנו מצווים להיות גם כן מופרשים מכל דבר או עניין שמסיח את דעתנו מגילוי כבוד שמים בעולם. שהרי בורא עולם עצמו גם הוא קדוש ומתייחד אל עולמו וכביכול מפריש עצמו משאר אומות העולם ומיוחד הוא אלינו - "אני י-הוה אלוקיכם".