זלמן שטוב - פרשת בהר בחוקותי תשע"ג

מלחמת האור והחושך

זלמן שטוב

שעת ליל מאוחרת, עוד מעט אשמורת בוקר. כוכב או שנים נוצצים בעייפות, כל השאר נמים. חושך סביבי, הכל אפל, ובליבי פנימה צלמות, אין אונים, 'פחד השקט הגדול'. דמיונות אימה צלצלו סביבי, רוחות של חשכה, ציירו שדים.

שלפתי גפרור מתוך אי שם, ויהי אור. להבה קטנה, מרצדת בין שלוליות של חושך. להבה גלמודה, בתוככי שונאי משפחתה. רוצה היא אל החופש, אל האור, אך אור אין, זוהי עת הריק.

מצאתי לי נר קטן, קרוב רחוק של הגפרור. זיווגתי את השניים, ואור חדש הפציע. כעת הם לא לבד, יש שתי נקודות של אור.

בקול ענות חלושה, תמו להם חיי הגפרור. עכשיו גם הוא, דממה חדשה.

והנר מחכה, עוד מעט והשעווה תימס, ויתנוסס הוא למרחק. דקה של אור עוברת, הנר נמס, והשלהבת מתגדלת. מביטה היא אל עבר הקצוות החשוכים, אותם לא תדע לעולם, כי החושך יביט באור ולא יוכל לו, אך האור לא יראה חושך. מסתכלת על סביבותיה כמלך, מלך ליום אחד, מנסה לצבוע הכל בצבעים של צהוב. עטרת תפארת על ראשה, כתר אדום, באשר תלך ילך עמה. 

כמהה היא אל הלמעלה. עיניה אל השמים, כביכול רצתה לברוח. אך גזרה עליה שתדבק בשעווה - היא הנשמה, והשעווה גוף. 

ולפתע היא משתעלת, קופצת, מעט ליחה בפיה. קולות של קרע והמיה, באים מתוכה פנימה. הקירות סביבה מתחילים לרקוד עמה בצבעים דומים, ונראה שמלחמה גדולה רוחשת. רגע חושך ורגע אור. רגע בכי, ורגע של צחוק אפל. ניכר בלהבה שלא תיתן לאיש להשפילה. בגדיה זוהרים מתמיד, המלחמה תהיה לחיים או למוות.

פצפוצי פתילה מרעידים נימים ברוח. שאגות שקטות מנסות להביס חושך. זרועות של אור ננס נשלחות אל המעבר שאיננו. מנסות לתפוס. מנסות לשרוף הכל.

לשד הנר לא יתן! מאיר הוא מבכיו עצמו, שוב דמעה ושוב ריצוד חזק, שוב דמעה ושוב חושך שבורח. אך לא לעד דמעות, לא לעד אפשר לבכות. בכייה פסקה, שלהבת כמעט ועמדה. אך השיגעון אוחז, יש מאין ניצבת לה שוב חזקה, מביטה באין סוף, וצהלת ניצחון נשמעת במרחבי החושך, בתוך אותה אפילה שאין לה קול. צהלת ניצחון על חשיכה, זעקה של ניצחון על דממה, שאיננה יכולה לזעוק.

השלהבת מפרפרת פרפור אחרון. כתרה עדיין אצלה באשר תלך, ובאשר תעלם יעלם אף הוא. עוד לא זמן שינה, כל קול ממית קצת אפלה. 

צווחת כאב נוראית נשמעת לעיני כל, כאב עם תקווה. לא כאב של חושך, לא של כאב ריק מתוכן, מלאה היא בתקווה. לא לשווא תהא מיתתי! קול הזמיר נשמע, עידן של אור עוד יופיע.

שקט. המלך מת. נעלם כלא היה. כמו חלום ישן, בלי לוויה ובלי תחושה. רק זיכרונות ספורים של בכי והמיה.

עמדתי. שאלתי על נפשי, אייה היא נבואת הנר, אימתי יבוא גואל.

אשמורת הבוקר באה, מכה בעוז. רוחות רפאים אחרונות אורזות מיטלטלים, אין כאן מקום. האור תולש כל אבן חושך. קוצי אפילה הפכו לאש להבה. אין דבר שיעמוד בפני האור, ביום קריאת הדרור.