הרב חנוך רוזנברג - פרשת שלח תשע"ג

לא לפחד, ה' איתנו!

הרב חנוך רוזנברג

אחד הדברים שלומד התורה שבכתב נתקל בהם פעמים רבות הוא ה'ויכוח'. כוונתי לויכוח בין שני בני אדם או שתי קבוצות, כשבדרך כלל התורה מציגה צד אחד כצודק וצד שני כטועה. לדוגמא, רק בשבוע שעבר (פרשת בהעלותך) קראנו על סוג של ויכוח בין משה לחותנו בקשר להמשך הצטרפותו לעם ישראל, וקראנו על ויכוח בין יהושע למשה בקשר לאלדד ומידד. בשבוע הבא נקרא על ויכוח של קורח עם משה בנוגע לצורת ההנהגה של עם ישראל. השבוע אנו קוראים על ויכוח שהתרחש בפומביות רבה בין עשרת המרגלים ליהושע וכלב בן יפונה. מה שיפה במיוחד בויכוח הזה הוא שהוא מתואר בתורה בפירוט רב, כשכל צד מעלה טיעונים לטובת עמדתו ומסיק מהם מסקנות מעשיות.

על מה היה הויכוח של המרגלים עם כלב ויהושע? לכאורה שני הצדדים הסכימו שארץ כנען היא "ארץ זבת חלב ודבש", והויכוח היה האם העם יכול לסמוך על ה' שיכניס אותו לארץ כנען למרות חוזק העמים המתגוררים בה, או שעל העם להתחשב בשיקולים המציאותיים של היכולת הצבאית מול עמי כנען ולסגת מהמחשבה שיש בידו יכולת לכבוש את הארץ.

התבוננות קצת יותר מפורטת בטענות המרגלים מעלה תמונה יותר מדויקת של הטיעון שלהם.

הם טענו כך:

א) ארץ זבת חלב ודבש היא – ויש בה פירות ענקיים ומשובחים.

ב) העם היושב בארץ הוא עז.

ג) הערים בצורות גדולות מאוד.

ד) ארץ אוכלת יושביה היא.

ה) תושבי הארץ הם ילידי ענק, נפילים בני ענק, אנשי מידות.

במבט ראשון שתי הטענות האחרונות סותרות. הרי אם ארץ אוכלת יושביה היא, איך יתכן שהיושבים בה הם אנשים ענקיים וחזקים?

עוד צריך להבין מדוע המרגלים הודו בתחילה שהארץ היא זבת חלב ודבש ופירותיה משובחים, הרי הם רצו להניא את העם מכיבוש הארץ, והטענה הזו דווקא מפתה לנסות לכבוש את הארץ למרות כל הסיכונים?

בביאור הטענה ש"ארץ אוכלת יושביה היא" הביא רש"י את דברי חז"ל שהקב"ה רצה להעסיק את יושבי הארץ שלא ישימו לב אל המרגלים, ולכן המית רבים מהם כדי שהשאר יהיו טרודים בקבורת מתים, והמרגלים פירשו את זה שהארץ גרועה וממיתה את הגרים בה. זה עדיין לא מיישב את הסתירה בין שתי הטענות האחרונות, שהרי המרגלים היו אמורים לשאול את עצמם איך יתכן שתושבי הארץ הם כ"כ חזקים וגדולים וזאת אע"פ שהארץ ממיתה את תושביה.

הרמב"ן והספורנו מיישבים את הסתירה הזו באופן הבא. הם מבארים שהמרגלים טענו כך: הארץ הזו היא ארץ מיוחדת, היא ארץ שהאקלים שבה מתאים רק לאנשים חזקים וגדולים במיוחד, אבל אנשים רגילים – כמו עם ישראל – ימותו בארץ הזו. במילים אחרות, זו ארץ של 'מידות גדולות'. זה מתאים מאוד לענקים ונפילים, אבל בני אדם נורמלים לא ישרדו שם.

ניתן להוסיף על דברי הראשונים ולומר שגם תחילת דברי המרגלים כוונו לאותה מטרה. הם אומרים שהארץ היא אמנם 'זבת חלב ודבש', אבל יותר מדי! עובדה, תראו את אשכול הענבים שהבאנו משם, שמונה אנשים היו צריכים לסחוב אותו. זה לא מתאים לאנשים רגילים, רק ענקים ונפילים מסוגלים להסתדר עם ארץ כזו ועם פירות כאלו. יוצא לפי זה שהטיעון של עשרת המרגלים היה מושלם, הם טענו שהארץ משובחת יותר מדי, הפירות שלה ענקיים בלי שום פרופורציה לבני אדם רגילים, התושבים בה הם ענקיים וחזקים, הערים שלהם בצורות וגדולות מאוד, ואנשים רגילים לא שורדים בה – הארץ הזו פשוט 'גדולה' על עם ישראל.

יש מקום לפרש את המשך הויכוח באופן הבא. במישור העובדתי יהושע וכלב לא התווכחו בכלל עם שאר המרגלים. הם אומרים לעם "טובה הארץ מאוד מאוד". הביטוי "מאוד מאוד" הוא חריג, הוא בא להדגיש שמדובר במשהו בלי שום פרופורציה. ביטוי כזה מופיע בתורה בארבעה מקומות נוספים. האחד במבול, שם המים "גברו מאוד מאוד על הארץ"; השני בהבטחת ה' לאברהם שירבה את זרעו "במאוד מאוד" (שם הביטוי הזה מופיע שלושה פעמים); השלישי בתיאור העושר של יעקב בבית לבן – "ויפרוץ האיש מאוד מאוד"; הרביעי בתיאור ההתרבות העל-טבעית של בני ישראל במצרים – "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם". יתכן שגם כאן הביטוי הזה בא לומר שהארץ הזו טובה יותר מדי! יהושע וכלב אינם מתווכחים כלל על העובדות. זו אכן ארץ מיוחדת שסיכויי השרידות בה באופן טבעי הם לא גבוהים.

גם על הטענה שיושבי הארץ הם גדולים וחזקים יהושע וכלב אינם עונים. לכאורה הם מסכימים על העובדות שבאופן טבעי הארץ הזו אינה מתאימה לעם ישראל, ושבאופן טבעי הכיבוש שלה אינו בר השגה.

אבל, וכאן מגיע א-ב-ל גדול, יהושע וכלב בכל זאת טוענים "עלה נעלה וירשנו אותה". מה הביא אותם למסקנה הזו לאור העובדות שאינן שנויות במחלוקת? הם היו חדורי אמונה בה', ונראה לי שמילות המפתח של הטענה שלהם הן "אם חפץ בנו ה'". כלומר, הם מדברים בהיגיון וטוענים כך: הרי זה ידוע לכולנו שהמטרה של הוצאת עם ישראל ממצרים הייתה כדי להביא אותם אל ארץ כנען. כבר בפגישה הראשונה של משה רבינו עם היהודים במצרים (לאחר השליחות בסנה) הוא הבהיר את המטרה הזו. עכשיו, טוענים יהושע וכלב, נכון, הארץ הזו נראית לנו בלתי כבישה ולא ראויה למגורים עבורנו, אבל הרי ה' רוצה להביא אותנו אל הארץ! ואם הוא רוצה את זה הוא כבר ידאג לסדר את העניינים בצורה שתאפשר לנו לכבוש את הארץ ולחיות בה. אם כן, אין סיבה לדאוג ולפחד – "ה' איתנו".

***

יופי, אז הבנו את הויכוח של המרגלים עם יהושע וכלב. מה אנחנו יכולים ללמוד מזה?

נראה לי שכל אחד מאיתנו נתקל לפעמים במצבים דומים מאוד לזה של המרגלים. אנחנו רוצים "לכבוש" איזו מטרה, להתגבר על משהו או להתאמץ ולעשות משהו נכון וטוב. אבל אנחנו מסתכלים על הנתונים ומגיעים למסקנה שזה 'גדול עלינו'. זה יותר מדי. אולי המטרה הזו מתאימה לאנשים גדולים, לתלמידי חכמים, אבל בשבילי, איש פשוט וקטן, זה בלתי ניתן להשגה. יותר מכך, אם אני אלך על זה, אני יכול בכלל ליפול לגמרי. הארץ הזו שאני רוצה לכבוש היא טובה מאוד מאוד, ודווקא לכן בשביל אנשים כמוני "ארץ אוכלת יושביה היא".

אבל יש שיקול נוסף שעלינו לקחת בחשבון. אפשר לקרוא לזה אמונה, אבל האמת היא שזה הגיון די פשוט. כשהמטרה נראית גדולה מדי, עלי לשאול את עצמי "האם ה' רוצה שאעשה את המאמץ הזה?" – אם התשובה היא חיובית, אז למרות הנתונים המפחידים אני אקח בשיקול את הנתון הבא: אם "חפץ בנו ה'", אם הקב"ה רוצה שאגיע אל המטרה הזו, הוא כבר ידאג לסדר את כל הבעיות, הוא יתן לי כוחות, איכשהו הוא יעזור לי לעשות את זה. כי הוא רוצה, והוא גם יכול, אז ממה יש לדאוג?