ראש הישיבה שליט"א - פרשת בהעלותך תשע"ג

אחרי חג השבועות - כתינוק הבורח

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה'... והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר... ועתה נפשנו יבשה אין כל... וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו (בוכים על העריות שנאסרו להם – רש"י)...

"ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך... לשום את משא כל העם הזה עלי, האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילדתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק... לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני...

"ויאמר ה' אל משה, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" (במדבר יא, א-לה)

עיון בפסוקים אלו מגלה על כמה תלונות של עם ישראל ועל תפילתו של משה אל ה'. הבה נתבונן בתפילה זו ובמענה שענה לו ה' על תפילתו.

כמו כן אנו מבקשים להבין, האם קיים מכנה משותף בין כל התלונות המתוארות בפסוקים אלו, או שכל אחת מהתלונות אינה קשורה לחברתה.

חטא – פורענות!

כמה פסוקים לפני המתואר לעיל, מספרת לנו התורה "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם... לתור להם מנוחה... ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וכו'".

בספר התורה, מופיעות סימניות לפני ואחרי הפרשה הקטנה הזו של "ויהי בנסוע", וחז"ל פירשו לנו את משמעותן ואמרו "עשה לו סימניות מלפניו ומאחריו לומר שאין זה מקומו [של פרשה זו], ולמה נכתב כאן? כדי להפסיק בין פורענות לפורענות" (רש"י).

בואו ונבין, הכיצד פרשה קטנה שבתורה של "ויהי בנסוע" מפסיקה בין הפורענויות, ובכך מלמדת אותנו שעם ישראל לא הוחזקו בפורענות, הרי רצף הפורענויות המתוארות בפסוקים הנ"ל הם מציאות שהיתה, ומה יש בכוחה של פרשה זו, שרק נכתבה בתוך הדברים, כדי להפסיק בין הפורענויות? מה פשרה של הפסקה זו ומה היא גורמת?

בשלב זה, עלינו להבין מהו רצף הפורענויות שאותן באה פרשת "ויהי בנסוע" לקטוע?

הפורענויות ש"לאחרי" מתוארות במפורש, אך במבט שטחי, איננו מוצאים את הפורענות שלפני "ויהי בנסוע".

על שאלה זו ענה רבינו הרמב"ן כך:" מצאנו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות, וזהו "ויסעו מהר ה'", שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזוהי פורענות ראשונה. והפסיק (בפרשת "ויהי בנסוע"), שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא הכתוב החטא הזה (שנסעו מהר ה' בשמחה) "פורענות", אע"פ שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד" עכ"ל הרמב"ן.

אנו למדים מדברים אלו כמה דברים נפלאים. אנו לומדים שעצם חטאו של אדם הוא עצמו, הוא האסון והפורענות, ולא רק התוצאות שלו, מפני שעצם החטא גורם ליהודי ריחוק וניתוק מבורא עולם, ומצב זה של מרחק מאלוקים – הוא עצמו הוא העונש הכי גדול שיכול האדם להביא לעצמו, מלבד העונשים שיקבל על חטאו בעולם הבא.

גילו לנו חז"ל שבנסיעתם של עם ישראל מהר סיני, היה צד נפשי של שמחה ובריחה, בריחה שביטאה את החשש מקבלת מצוות נוספות, והתורה רואה בכך חטא.

ואנו שואלים: הכיצד? כיצד יתכן שלאחר שהצהירו עם ישראל "נעשה ונשמע", נפתחו להם השמים וראו ש"אין עוד מלבדו", "וכל העם רואים את הקולות", הכיצד ברחו משם כתינוק הבורח? וכי הם לא האמינו לגמרי שמצוות ה' הם "לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה" (דברים כד, כה)?

האמנם מדרגתו של עם הקודש שראה מראות אלוקים חיים, שווה לתינוק הבורח מבית רבו אל משחקיו?

הבריחה מהיובש והשיעמום

בעבודת ה' שלנו, אנו נתקלים במציאות לא פשוטה עבורנו. על כל יהודי עוברים בימי חייו תקופות של התעלות רוחנית גדולה וזמנים שבהם הוא מרגיש וחווה חוויות רוחניות חזקות. כשעוברים חולפים להם הזמנים האלו, מוצא האדם את עצמו ביובש רוחני וחוסר חשק וסיפוק בעבודת ה' שלו, והוא שואל את עצמו לפשר מצבו ה"חשוך" רוחנית שרק ביום אתמול "האיר" ב"אורות" גדולים. 

ניקח לדוגמא את ימי השבתות ואת הקדושה המורגשת בהם. השבתות מעניקות לכל יהודי שחפץ להרגיש בכך, הרגשות רוחניות מיוחדות של אמונה וכיסופים לקרבת ה'. בימי השבת מרגיש היהודי שלווה פנימית, מתענג על ה', מתפלל ברוגע ובדבקות, "מתחבר" אל התורה בצורה מיוחדת ושונה מימות החול, שר שירי קודש בערגה, ומרגיש רגשות אמונה חזקים.

כשיוצאת לה השבת, מורגשת לה אצל רבים וטובים הרגשה פנימית של ריקנות, חוסר מנוחה ומועקה לא מפוענחת. כפי שלימדונו חז"ל הרגשה זו מקורה ב'נשמה יתירה' הניתנת ליהודי ביום השבת, שהיא היתה מקור רגשות הקודש שליוו את היהודי במשך השבת, ובמוצאי שבת היא עוזבת.

ניתן לומר על זאת הדרך, שכנראה, לאחר שחוו עם ישראל את "חווית הר סיני" ואת החיבור הטוטאלי עם אלוקים שהרגישו באותו מעמד עד שפרחה נשמתם, או אז הבינו את מהותו של החיבור וידיעת האלוקים שיהודי מסוגל להרגיש, ולאחר שנגמר המעמד והם "ירדו" מרמת החיבור המורגש לאלוקים, נוצר בליבם חסר שמכוחו הם לא יכלו לשאת את מציאותם באותו מקום, בלי אותה עוצמת חוויה רגשית, ופשוט "ברחו" משם. לא מפני שברחו כי חשבו ח"ו שהקב"ה אינו רוצה בטובתם, אלא חששו שיקבלו עוד מצוות בלי שירגישו אותן בכל העוצמה שהרגישו את מצוות ה' בשעת מעמד הר סיני, וכשאדם מקבל מצוות שהוא לא חי אותם ומרגיש אליהן חיבור נפשי, הוא משתעמם ופשוט רוצה לברוח... מכירים את זה??

בריחה זו מהר ה', הולידה שרשרת של תלונות לא ברורות שהמכנה המשותף שלהן היה "שביקשו עלילה איך לפרוש מאחרי המקום" (רש"י).

אין הכוונה ח"ו שהעם רצה ללכת לרעות בשדות זרים. שם ודאי אין מה לעשות ומסוכן שם מאוד... אך כשעם ישראל מרגישים שבליבם לא 'בוערת' אש האלוקים כמו בשעת מעמד הר סיני, הם מחפשים תלונות ותאוות שונות ומשונות, כדי להרגיע את כיסופי הנפש לרוחנית ולספק את צרכי הנשמה שמבקשת כל הזמן קירבת אלוקים.

כאשר ישא האומן את היונק

יסוד תפילתו של משה רבינו שאומר לה' שהוא אינו יכול לשאת לבדו את צרכי העם, מפני שמשה רבינו מבין לאחר שורת התלונות והפורענויות, שיש מכנה משותף נפשי אחד בשורש כל הטענות והוא, שעם ישראל מבקש קירבת אלוקים בכל שעה "כאשר ישא האומן את היונק", והיונק הרי יודע וגם מרגיש שבכל רגע נתון הוא נישא על כפי האומן, שמספק לו את כל צרכיו. משה רבינו מרגיש שכבד הוא – המשא הזה – ממנו, והוא לבדו אינו יכול לספק את צרכיו הרוחניים והרגשותיו של כל אחד מעם ישראל, שרק אם ירגישו את האלוקים בצורה מושלמת, יפסיקו התלונות.

בית מדרשם של שבעים הזקנים

שמע ה' אל תפילתו של משה, ונתן לו כח מסייע בהצטרפותם של שבעים הזקנים, שקיבלו את רוח הקודש, ומעתה גם הם משמיעים את דבר האלוקים אל העם, בצורה שכל אחד מעם ישראל יכול לקבל ולהרגיש מחובר עם דברי האלוקים, באופן האישי שהוא זקוק לו וצריך להרגיש אותו.

אתם יודעים ידידי, מהיכן לוקחים חכמי התורה שבכל הדורות את הדרכותיהם המתחדשות בכל דור ודור? הם לוקחים זאת מתוך ארון ברית ה'.

משמעותה של פרשיית "ויהי בנסוע" שנכתבה בין הפורענויות, מלמדת שעם ישראל ביסודו הוא קדוש ונשמתו מחפשת תמיד קירבת אלוקים וטעם רוחני בחיים. עצם כתיבתה של פרשייה זו בתוך הפורענויות אינה משנה את המציאות שאכן היו פורענויות בעם ישראל, אך היא משנה לנו את המבט, שבאמת בני ישראל לא יהיו אף פעם 'מוחזקים בפורענות' למרות תאוותיהם וחטאיהם, מפני שביסוד נשמתם הם כל הזמן מבקשים סיפוקים רוחניים, ורק כשאינם מוצאים אותם הם מחפשים סיפוקים במקומות אחרים.

מהותה של פרשיית "ויהי בנסוע" מלמדת שארון ברית ה' ובתוכו התורה נוסע לפני עם ישראל ומחפש להם מנוחה. מנוחה זו משמעותה היא המקומות הנכונים שאליהם עם ישראל צריך להגיע במסעותיו, ובכל מקום ומצב רוחני שאליו יגיעו, ימצאו החכמים והעם בארון ברית ה' כיוונים חדשים ורעננים ש"ירטיבו" את נפשם הצמאה לטעם רוחני והתחברות פנימית לעבודת ה'.

אנו לומדים מכך שבכל מצב נפשי של יובש ומרחק מהחיבור אל הקדושה, ובזמנים בהם איננו מוצאים טעם בעבודת ה', ואנו זקוקים לטעם חדש ומרענן ברוחניות (בפרט אחרי זמני התעלות שונים דוגמת שבתות, חגים, אירועים שונים), עלינו לחפש את בית מדרשם של "שבעים הזקנים" שבהם יושבים בכל הדורות חכמי התורה, שיוכלו לדבר אלינו בשפתנו המיוחדת, ורק הם יוכלו ליצור בקרבנו טעם רוחני בעבודת האלוקים, טעם נפלא שלא יתן לתלונות דמיוניות למלא את ליבנו בבלבול וספק.

אל לנו להיבהל ממצבים נפשיים – רוחניים אלו,של תקופות "נפילה ויובש" שאחרי זמנים טובים ו"מאירים", כמו לדוגמא, למחרת לילו המאיר של ליל שבועות שבו "נפתחו לנו השמים"... ועלינו לדעת שאחרי עליה גדולה וחוויה רוחנית גדולה, מגיעים מצבים שבהם עלינו לחפש טעמים רוחניים חדשים וחוויות חדשות, ולא לברוח...

ידוע נדע שקורא הדורות מראש הכין לנו את הדרך "כי הוא ידע יצרנו", והשאיר עבורנו בכל דור את ארון ברית ה' ואת "שבעים הזקנים" שאם נחפש אותם ברצינות, הם ימצאו במיוחד עבורנו מתוך התורה הנצחית שלנו, טעם חדש ורענן בעבודת האלוקים.