אבי פורמן - פרשת דברים חזון תשע"ג

"אין מחיר לחופש"

מאת: אבי פורמן

"אין מחיר לחופש אבל יש לו תאריך".

באמרה זו נפגשתי לפני כמה שנים כשבאתי להגיש את הדיחוי משירות בצבא בלשכת הגיוס.

בכניסתי למתחם ראיתי חייל שיושב בפתח, מתפקידו היה לבדוק את הנכנסים, אבל אפילו את ההנהון שלי הוא פספס. הייתה לו תעסוקה אחרת, מביט בגוש עץ גדול ומנסה בשני ידיו השמאליות באמצעות אולר לחרוט משהו. אני נכנסתי פנימה לטפל בענייני, אבל מתברר שבאותו יום זימנו הרבה משתמטים יחד בכדי לצמצם את ביטול התורה בישיבות, והדבר יצר טור ארוך מאוד. אל מול שני פקידות שגם כך לא היו להוטות במיוחד לזרז את עניינינו, כשבקצב העבודה האיטי שלהם אם היו מוכרות בסופר, אנשים היו מתים מרעב ליד הקופות חלילה. אם היו עובדות בבנק, מרגע בקשת משיכת הכסף עד שתתבצע הפעולה, עלולים לעבור משקל חדש לשקל מחודש. כך יצא שידעתי את מספר העציצים בכניסה, את כל השלטים המרתקים על חשיבות הגיוס שיננתי בעל פה.

בדרכי החוצה לסיגריה השלישית נפגשתי שוב בחייל החורט בעץ, כבר אפשר היה לראות מה הוא מכוון בחריטה, האמרה המופיעה למעלה כבר הייתה כמעט ערוכה בשלבי סיום של המלאכה הקשה. מהחייל הבנתי שכבר עובד עליה כשבוע. לדבריו, אטוטו הוא משתחרר וזה מעביר לו את ספירת הימים לאחור.

ניסיתי להבין ממנו מה רע לו בחופש הזה, שהוא יושב ומשתעשע לו עם גושי עץ, למה הוא כל כך מחכה לתאריך החופש, האם באמת שאר השירות שלו היה יותר קשה, ולאיזה חופש בדיוק הוא מצפה אחרי השחרור. מהמעמסה הכבידה והאחראית של לשמור על... לשכת הגיוס שממוקמת במרכז ירושלים שחלילה לא יכבשו אותה לגיונות של הצבא הטורקי או שמא הבריטים יחליטו לחזור.

אני לא אלאה את הקוראים בשיחתנו הארוכה שבסיומה השליך החיל את העץ המסותת המצחיק שלו והתחיל לתכנן לעצמו חופש אחר מהחופש שהוא מאחל לעצמו - משהו עם קריירה. זאת הייתה שיחה אקראית כזאת, אבל מהסוג שנחקקות לך זמן רב בראש. זה שהגענו למסקנה שלחופש יוצאים רק אם באמת לא היה חופש כל הזמן, אצל חייל ג'ובניק שכל השירות שלו הוא בדיחה אחת גדולה אין משמעות מיוחדת לשחרורו יש יותר משמעות אם הספיק משהו בזמן השירות ואם אני באמת רוצה ליהנות מחופש והשיחרור זה רק מחופש שבא אחרי עבודה קשה.

יש לי קטע מעניין, שבחופש אני עדיין משאיר את השעון שיצלצל בשעה שמונה בבוקר שזו השעה שאני קם כל יום, אני משאיר אותו על מנת שיצלצל. אבל כשאני קם בחופש אני מסתכל על השעה 8:00, מחייך לעצמי חיוך קטן מכבה את השעון, מסתובב לצד השני ואומר איזה כייף שחופש וממשיך לישון.

אני צריך לחוות שזה חופש, בזכרוני היו ימים שלא הייתה לי עבודה. הייתי מתעורר באחד עשרה, מביט בשעמום בשעון אה עוד יום, ונותן לו להתפוגג עד השקיעה, יוצא מהמיטה כשאני רעב, בחוץ כבר חושך אני מחפש מקום פתוח לאכול בו ארוחת בוקר. אין לאן למהר, מקסימום יש איזה בורקס טורקי שפתוח עד חמש. מה יהיה מחר לא משנה הרבה. אה, מחר מתחיל החופש באמת?

למה זה מזיז לי, אצלי כל יום אותו דבר. כך לאטם צמחו לי קרניים, מלראות כל יום כל היום את אותם קירות, התחלתי לעבוד כמה חודשים בהתחלה עבדתי בלחפש עבודה.. שזה סיוט. אבל אחר כך שאתה לוקח יום חופש מהעבודה, אתה מעריך אותו, כל שעה שווה כסף והרבה, יום חופש נהיה שווה לך הרבה יותר מיום עבודה.

שמעתי איש חכם שפירש את המאמר מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, שרק מי שעובד כל השבוע וכמה שהוא עובד יותר קשה כך הוא אוכל בשבת, המנוחה שלו והחופש שלו בשבת יותר איכותית, יותר מהנה, לחופש לא יוצאים בלי עבודה לפני.