מאה דולר ומיליונר לשעבר
הרב חנוך רוזנברג
באתם פעם לכותל המערבי בימי שני וחמישי, הימים של הבר-מצוות, בבוקר?
בודאי הבחנתם בשורת הקבצנים האורבים לתיירים ומנסים ללקט כמה פרוטות להחיות את
נפשם. אחד לבוש כמו רב ראשי מחלק ברכות, השני נראה כמו זקן המקובלים מנדב סגולות,
השלישית היא זקנה מ"מיישערים" שאוספת ל"הכנוסת-כאלע", הרביעי
מזכיר את דוד המלך בשעת בריחתו אל אכיש מלך גת... קבצנים. מגזר העומד בפני עצמו.
שלא נדע מצרות.
בקצה השורה הססגונית עומד לו קבצן שקט, צנוע וביישן, מחזיק בידו קופסת
פח ישנה, וממלמל כאילו לעצמו "צדקה רבותי, צדקה". הפרוטות המוטלות
לקופסתו מעטות מאלו המושלכות לעבר חבריו לקבצנות. נראה כאילו הוא נמצא כאן בטעות,
זה לא המקום הטבעי שלו. אבל הוא שם, מהבוקר עד שיורד הערב והוא אורז את מיטלטליו
המועטים ומסתלק לו בדממה.
ויהי היום, לכל אחד יש יום טוב לפעמים, גם לקבצנים. אל שער האשפות
נכנס תייר אמריקאי, לבושו והילוכו מעידים על אדם שכסף לא חסר לו. הוא עושה את דרכו
אל עבר הכניסה של הכותל כשהקבצן הראשון עוצר אותו בדיבור שוטף "צדקה לאלמנה
עם תשעה ילדים שבעלה עיוור...", העשיר לא היסס, שלף מכיסו שטר ירקרק והושיט
אותו באלגנטיות לידו של הקבצן. ההוא שכבר עמדו על לשונו משפטים נוספים מעוררי
חמלה, עצר את נשימתו כשהבחין במספר הרשום על השטר... 100! מאה דולר! לקבל על הבוקר
פדיון של יום שלם זה לא דבר של מה בכך!
שורת הקבצנים שהביטה בענין על המתרחש, זינקה כמו מכונה אוטומטית אל
הנדיב המסתורי. "הכנסת כלה, צדקה תציל ממוות, תלמיד חכם, אלמנה, משפחה בלי
בית...", כל המשפטים הנכונים נאמרו שם, והנדבן לא עצר, שוב ושוב הוא הושיט את
ידו אל הכיס ושלף שטרות ירוקים של מאה דולר, כל אחד קיבל את השטר וחזר מחויך אל
מקומו בשורה ליד הקיר. מחויך? אושר, זו המילה הנכונה. האם אנחנו יכולים להבין מה
עושה מאה דולר למי שמורגל בנתינת עודף של חצי שקל?
ורק אחד לא חייך. זה הקבצן השקט שעומד בצד. גם הוא קיבל מאה דולר, אבל
במקום חיוך זורח הוא התחיל לבכות... דמעות זלגו על פניו... כשהעשיר המשיך להתקדם,
לא התאפקו הקבצנים ופסקו ממלאכתם, ניגשו אל חברם בפליאה, ואפילו בנימת רוגז
מסוימת. "מה קרה לך? מאה דולר קיבלת על הבוקר ובמקום לשמוח אתה בוכה?
השתגעת?"
הקבצן הדומע מחה את דמעותיו ופתח את פיו, כמעט בלחישה הוא השמיע את
המשפטים הבאים: "אתם", הוא אמר לעדת הקבצנים שהתגודדו סביבו, "אתם
תמיד הייתם קבצנים, מאז שאתם זוכרים את עצמכם אתם אוספים שקל לשקל ומנסים לשרוד,
ברור שאתם שמחים עכשיו שקיבלתם מאה דולר. אבל אני", וכאן הוא נשם נשימה
ארוכה, "עד לפני מספר שנים הייתי מיליונר, עשיר כזה שבחיים לא חלמתם להיות,
מאה דולר כמו השטר שקיבלתי עכשיו לא היה נחשב אצלי לכלום, אם היה נופל לי בקושי
הייתי מתכופף להרים אותו. לצערי, הגלגל התהפך עלי, ירדתי מנכסיי וכפי שאתם יודעים
אני נאלץ לעמוד כאן ולקושש נדבות. איכשהו אני מצליח לשרוד. אבל רק עכשיו, שקיבלתי
מאה דולר והרגשתי שמחה עצומה בשטר הזה, קלטתי כמה מצבי עגום, כמה התרחקתי מהימים
הטובים כשהייתי בעצמי מסוגל לתת אלפי דולרים לצדקה כמעט בלי לשים לב. ודאי שאני
שמח עם המאה דולר האלו, אבל הם הזכירו לי כמה מאות ואלפי דולרים היו לי פעם, ואיך
אני יכול לא לבכות?"
***
בשבוע שעבר כתבתי כאן על השמחה הגדולה שאנו צריכים לשמוח בבניינה של
ירושלים, וזה נכון, ירושלים נבנית ומתפתחת וזה דבר עצום. בעקבות הדברים האלו ניגשו
אלי כמה מהקוראים בשאלה: "אם ככה, למה באמת עולם התורה לא יוצא ל'ריקודגלים'?
למה לא אומרים הלל? הרי אתה טוען שיש לנו סיבה טובה לשמוח". או בניסוח אחר:
"אם הכל כל כך טוב, אז מה כל כך רע?"
וזה נכון, יש לנו סיבה טובה מאוד לשמוח. אבל השמחה על ירושלים שנבנית
מזכירה לנו את מה שהיה לנו בעבר ועכשיו איננו. ירושלים שבמרכזה מתנוסס לתפארה בית
המקדש, מקום השראת השכינה, תל תלפיות, בית תפילה לכל העמים, מקום שבו זכינו לקרבת
אלוקים גלויה. כל זה איננו, את כל זה חסרנו. אז נכון שקיבלנו מאה דולר ואנחנו
שמחים בהם ומודים עליהם מאוד, אבל המיליונים! המיליונים עדיין חסרים לנו! בהחלט
אפשר להבין את מי שלא מסוגל לרקוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה