ברכת הקץ

מורנו ראש הישיבה

ברכת הקץ

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם"...(מט-א,ב)

"ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים".(רש"י על פי המדרש)

בפרשה זו יש להאיר כמה עניינים ולשאול : מהו עניין הקץ שביקש יעקב לגלות ולשם מה היה נחוץ לגלות אותו?

עוד עלינו להבין מדוע באמת לא הורשה יעקב לגלות את הקץ והאם ה"דברים אחרים" שאמר יעקב לבניו הם באים במקום הקץ שביקש לגלות ולא היה יכול, או שעניינים אלו של הדברים שאמר, אין להם קשר לעניין הקץ שביקש לגלות?.

בסוף דברי יעקב לבניו אנו מוצאים שהתורה מסכמת: "כל אלה שבטי יעקב שנים עשר וזאת אשר דיבר אליהם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו בירך אותם"...(נ-כח)

 בפשוטו של מקרא אנו שומעים שדיבוריו של יעקב עם בניו היו ברכה, וכל אחד מהשבטים קיבל "איש כברכתו" המיוחדת בשבילו. הבה נבין,האומנם יש בדיבורים אלו ברכה והרי אצל ראובן שמעון ולוי אנו מוצאים דברי תוכחה ולא דברי ברכה. גם אצל שאר האחים איננו מוצאים ברכות מפורשות, אלא תיאור על ייחודיותו של כל שבט והדברים המאפיינים את כל אחד מהשבטים?

ברכת הצדיק

כדי להבין זאת, עלינו לתת את הדעת על נושא ברכת הצדיקים מהו עניינה ומהו כוחה?

 ביסוד הדברים פועלת הברכה מכוח תפילת הצדיק על מבקשי ברכתו, תפילה הנשמעת יותר ומתקבלת עקב קדושתו של המבקש וקרבתו לאלוקים בבחינת "צדיק גוזר וה' מקיים". אך ביאור זה אינו מדויק ופעמים רבות אנו רואים שהצדיקים מברכים וברכתם לכאורה לא התקיימה. האם העובדה שהברכה לא התקיימה אומרת שהמברך לא היה צדיק? ודאי שלא! הצדיק בברכתו בדרך כלל אינו גוזר גזירות על הקב"ה, אלא הוא נושא תפילה שנוסכת תקווה ואמונה בליבו של המתברך.

אך בעומק ברכת הצדיק ישנו רובד נוסף. צדיק אמיתי רואה את העומד לפניו לא רק בעיני בשר ודם אלא בעיקר בעיני הרוח הצופיות למרחוק ומבינות היטב לנפש המתברך. הצדיק אשר האדם מבקש את ברכתו אינו רק מברך את האדם ומתפל להצלחתו, אלא מסתכל בעומק אישיותו של האדם ובעיני הקודש שלו הוא מעמיק לברר את שורש נפשו ונשמתו של מבקש הברכה. רק בהתאם להבנתו בתפקידו המיוחד של האדם הוא מברך ומתפלל להצלחתו.

אדם גדול אשר מכיר את שורשי נפשו של מבקש ברכתו יגלה לעומד לפניו את מה שמוטל עליו לעשות לפי כחות נפשו המיוחדים שאותם העניק לו הבורא לשם מימוש הכוח. אם מבקש הברכה יבקש דבר שאינו מתאים לו לפי כוחותיו הוא לא יקבל את ברכת הצדיק. אשרי האיש שזוכה להתקרב אל רב מובהק וצדיק המכיר את עולמו שמנחה לו את דרכיו בהתאם לכוחות נפשו.

כמה אושר מרגיש אדם שיודע באופן ברור ומוחלט מה תפקידו בעולם ומה עליו לעשות כדי לממש את חייו באופן הכי אמתי ומושלם. חייו של אדם שכזה הם חיים של  ברכה.

זוהי גם הברכה המושלמת שזוכה אדם לקבל מאדם גדול המגלה לו את כוחותיו ומעצים אותם על ידי תפילה להצלחתו ואשריו של היהודי הזוכה לברכה שכזו. אכן, יש ברכות מצדיקים שלכאורה אינם מתקיימות, אך עיקר תפקידם של ברכות הצדיקים להעצים את כוח מקבל הברכה ולתת לו כוח ודברי הדרכה וחיזוק להמשיך לקוות ולהתפלל ולעמוד בתפקידים שהועידו לו משמיים. במובן זה אכן כל ברכות הצדיקים מתקיימות וצא וראה כמה עוצמה ואמונה מקבל כל מקבל ברכה מהצדיק המברכו.

גילוי הכוחות ומימושם

לאור זאת, אם נתבונן בדברי יעקב לבניו, אנו מוצאים שאכן יעקב נתן לכל אחד מן השבטים ברכה. בברכה זו גילה יעקב לכל אחד מהבנים את שורש נפשו המיוחדים ואת התפקיד הייחודי שלו לאור כוחותיו הייחודיים, אם רק ידע לנצל אותם ולהשתמש בהם כראוי, הוא יזכה להצלחה גדולה. גם אם כלפי חוץ נראים דברי יעקב לחלק מבניו כתוכחה, יש בהם ברכה גדולה של גילוי הכוחות ובירור התפקיד הייחודי שהועיד הקב"ה לכל אחד מהשבטים.

***

משמעות הקץ שמבקש יעקב לגלות לבניו אינו סתם גילוי מתי תהיה הגאולה ומתי תגיע אחרית הימים. לגילוי זה אין משמעות מיוחדת!. בגילוי הקץ מבקש יעקב לגלות לבניו במפורש את תפקידם בעולם ומתי תפקיד זה יגיע לסיומו. כך מפרש התרגום יונתן את ענין גילוי הקץ ובתרגום ללשה"ק:"ביקש לגלות את הקץ הגנוז ומתן שכר הצדיקים ופורענות הרשעים ואיך צדיקים מטיילים בגן עדן".

בכך חשב יעקב לסייע לבניו בעולם בתפקידם אם יראו בבהירות את השכר ואת גן העדן הצפוי להם. אבל הקב"ה אינו מסכים לגילוי הקץ באופן שכזה, מפני שבגילוי מפורש שכזה, תהיה עבודת השבטים בעולם כמעט ונטולת בחירה שהרי הם ידעו הכול בבהירות מוחלטת ולא יצטרכו לעבוד קשה כדי לזכות לחיי עולם והרי עולמינו הוא עולם של בחירה בו הטוב והאמת אינם ברורים לגמרי ויש לעמול כדי לברר ולהשיג אותם.

במקום זאת, במקום הקץ המפורש הודיע להם יעקב את הקץ בצורה נסתרת וזאת ע"י גילוי הכוחות המיוחדים לכל אחד מהם שאם רק ידע לנצל אותם כראוי הוא יהיה מברך ויזכה לקץ הגנוז לצדיקים בגן העדן.

הלוואי וגם אנו נזכה לברכה בחיינו ולמצוא לנו רב מובהק ומבין שיסייע לנו לברר את הכוחות המיוחדים שלנו שרק על ידם נזכה לכל הברכות.

דבר העורך

בפרשה, כל הברכות של יעקב לשבטים כתובים בצורה קצת שונה ממה שאנחנו רגילים לקרוא

בתורה, לשון די מליצית. מה שמוביל להרבה דעות חלוקות בין פרשני המקרא. כשקראתי את ברכת

יעקב לשמעון ולוי, תהיתי לעצמי מה הפירוש של "באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור", מילים קצת

לא מובנות. ראיתי שהרמב"ן נותן לזה פרשנות מעניינת והבנתי משם משהו נחמד.

כששמעון ולוי פשטו על שכם הם הרגו את כל התושבים,'באפם הרגו איש', אפשר להתווכח אם זה

מעשה מוסרי או לא, אבל אפשר להבין מאיפה מעשה כזה מגיע, נעשה מעשה שלא ייעשה כלפי

מישהי מהמשפחה שלהם.

מה שהפריע ליעקב זה 'וברצונם עיקרו שור', אחרי שהם הרגו את התושבים הם בזזו והשחתיו את

הצאן ואת הרכוש שבבית ובשדה, זה היה אחרי שהם נרגעו מהכעס, אחרי הנקמה. ואת זה יעקב לא

מוכן לקבל, נקמה והשחתה סתם בגלל שזה עם אחר, מישהו שונה ממך, זה היה מעשה שכבר לא

הגיע מכעס שהוא תכונה אנושית, זה בא מרצון, מהחלטה. וזה כבר מעשה שלא מקובל אצל יעקב

אבינו, זה לא הערכים של עם ישראל, על זה יעקב אומר 'בסודם אל תבוא נפשי'.

גוט שאבעס

דודי.

הקטע שלי בפרשה

הרב זאבי קצלנבוגן

מבט אל החיים

זה לא סוד שיעקב אוהב את יוסף. עוד כשיוסף היה בן שבע עשרה שנה בלבד קנה לו יעקב כתונת פסים. עשרים ושתים שנה יעקב סבור שיוסף נטרף בידי חיה רעה והוא ממאן להינחם. הוא לא מוכן להמשיך את החיים ללא ילדו האהוב, ולאחר המפגש המרגש הוא מרגיש שהוא הגשים את משאת חייו ומוכן למות – "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי." אהבתו ליוסף בולטת לכל אורך הדרך.

אך האם יעקב לא הפיק לקחים? האם יעקב לא ראה כיצד יחס מועדף ליוסף מוביל את שנאת האחים ומלבה אותה עד כדי כך שהם מוכנים למכור אותו?

"ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי... ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי." (פרק מ"ח פסוקים ג' – ה')

יעקב נותן לשני בניו של יוסף מעמד של שבטים. אף נכד אחר של יעקב אינו מקבל מעמד כזה, רק שני בניו של יוסף האהוב משודרגים למעמד של שבט. למה? מדוע יעקב מייצר שוב העדפה של אח אחד על פני אחיו האחרים?

אבל זה לא נעצר כאן. גם בתוך משפחתו הפרטית של יוסף מייצר יעקב סדרי עדיפויות. בשעה שבאים שני הנכדים מנשה ואפרים לקבל את ברכתו של יעקב לפני פטירתו מניח יעקב את יד ימינו על אפרים הבן הצעיר ואילו את שמאלו מניח יעקב על מנשה הבן הבכור, וזה בניגוד לצורת עמידתם.

"ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל וייגש אליו. וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור. ויברך אותם... וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה. ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו. וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי...(פרק מ"ח פסוקים י"ג – י"ט)

יעקב מתעקש לתת יחס מועדף לאפרים בתוך ביתו הפרטי של יוסף וגם כאשר הוא רואה שהדבר חורה ליוסף הוא ממשיך ומתעקש. מדוע?

יתכן מאד שכפיצוי על הסבל האדיר שגרמו האחים ליוסף, הם גם יסכימו עם ההעדפה המתקנת שנותן יעקב ליוסף. במיוחד כעת אחרי שלכולם ברור שבורא עולם מסבב הנסיבות כולם מראה באופן ברור שאכן ראוי הוא יוסף למלוכה. אך מדוע ממשיך יעקב עם ההעדפה הזו בתוך משפחתו של יוסף?

מה מיוחד בהם במנשה ואפרים? מה מיוחד בהם שאחרי שיוסף מנסה "לתקן" את טעותו של אביו ולסדר את ידיו ממשיך יעקב ומברך אותם ברכה נוספת – "בך יבורך ישראל לאמר ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה."? במשך דורות יברכו הורים את ילדיהם. הם לא יאמרו ישימך אלוקים כמשה רבנו, גם לא כאברהם אבינו, כל הורה שיברך את ילדו יאמר "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" מה יש בהם באפרים ובמנשה שכל כך אנחנו רוצים שבנינו יהיו כמוהם? אבל גם אם נבין מה מיוחד בהם, מדוע רק כעת לאחר "התיקון" של יוסף נזכר יעקב להוסיף את התוספת הזו?

מנשה ואפרים נולדים ליוסף בארץ ניכר. הם משהו אחר, הם תוצרת חוץ. יוסף נמצא לבד, רחוק מבית הוריו ומתמודד עם הגדולים שבפיתויים. לתוך כל הספור הזה נולד לו תינוק חמוד. יוסף כאיש שמחובר מאד למציאות מעניק לתינוק שם שמבטא אולי יותר מכל את מצבו – "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי." – הקב"ה השכיח ממני את העבר, אני עומד מנותק מכל מה שהיה לי. והנה בן נוסף נולד לו ליוסף בניכר – "ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלוהים בארץ עוניי." הקב"ה לא רק ניתק אותי מן העבר היפה שהיה לי, אלא בונה לי במקביל הוה מקסים, אפי' בארץ עניי הוא מפרה אותי.

מנשה ואפרים אינם סתם שני ילדים. הם ילדים של מאורעות החיים. אין אדם שלא עובר מאורעות, אין אדם שלא עובר קשיים משמעותיים בחייו, ניתן להסתכל אחורה ולהצטער, וניתן להתבונן קדימה ולבנות. שני המבטים נכונים, שני המבטים מחויבים, זה לא בריא רק להצטער על העבר כמו שזה לא בריא להתעסק רק בבניה המנותקת מכל רגשות. מנשה ואפרים הם שני כלים איתם עובד היהודי בהגיבו למצבים, מבט אחד אחורה, וקדימה לתנופה...

סוף סוף זכה יעקב לראות באיחוד המשפחה. כעת הם יוצאים לדרך, והדרך של היהודי אולי יותר מכל אחד אחר עוברת דרך הגלות, דרך מאורעות החיים. איחוד המשפחה קורה דווקא במצרים ומשם הם יוצאים לדרך, כי העם היהודי נועד למסלול עם הרבה אתגרים וקשיים. יעקב רוצה לתת כלי משמעותי למשפחה המאוחדת. הכלי הזה נקרא 'מנשה ואפרים' ,הם חלק בלתי נפרד מספורו של העם היהודי.

אך על מה לשים דגש חזק יותר? על ההיפרדות בצער מן העבר, או על הבניה של העתיד? כאן יעקב מתעקש לחדד את הדברים. למרות שמנשה הוא הבכור, למרות שהשלב הראשוני הוא צער, לא כדאי לשים עליו דגש חזק מדי, הכוח המשמעותי יותר הוא חלק הבניה. היכולת לבנות בתוך עולם עם קשיים הוא הכוח המשמעותי יותר.

יעקב כיוסף גם הוא עובר קשיים בחייו, גם הוא מתמודד עם מצבים לא פשוטים, אך המסקנה שלו היא ברורה: חייבים מבט אחורה, אך את האנרגיה המרכזית יש להשקיע דווקא בבניה המחודשת...