שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת בהעלותך תשע"ג

להיות חרדי

שאלה: 

בתקופה האחרונה אני נקלע לדיונים במקום עבודתי שחלק ניכר מהם עוסק במגזר החרדי. צבא, עבודה, ציונות וכדומה. כשאני משתתף בדיון אני הופך להיות באופן אוטומטי זה שמדברר את החרדים, מגן עליהם ומסביר אותם. נראה לי שגם החברה שסביבי (שאינה דתית) מצפה ממני שאעשה את זה, ואולי גם אני מצפה מעצמי באיזשהו מקום שאעשה את זה.

המצב הזה הוביל אותי אל גילוי מעניין: אני בעצם מסביר כל מיני פרטים על החרדים, אבל את המהות שהיא השורש של כל הפרטים האלו אני לא יודע להסביר.

במילים אחרות, השאלה שלי היא כזו: מה זה בעצם "חרדי"? במה חרדי שונה מסתם אדם דתי שומר מצוות? האם אלו סמלים חיצוניים בלבד כמו צבע הכיפה והחולצה, או שיש כאן משהו מהותי יותר שאפשר להגדיר אותו?

תשובה:

אחת התקופות המעניינות בדברי ימי עמנו היא שיבת ציון בימי בית שני. מה יכול להיות יותר טוב מחלום שמתגשם? הנה בית המקדש השני נבנה מול עיננו לאחר 70 שנה של גלות קשה. שבעים שנה של תפילות, געגועים וכיסופים מסתיימות להן במימושו של החלום, בית המקדש! אבל מסתבר שהמצב אינו פשוט. קבוצת עולים שחזרה זה עתה מגלות בבל פוגשת כאן בארץ קבוצות מן העמים הסמוכים נמצאים כאן, פריזיים, מצריים, אמורים ועוד. והנה דווקא כאן בחזרתם לארץ הקודש מתבוללים החוזרים מן הגולה בעמים השונים הנמצאים כאן בארץ. עזרא הסופר שרק עתה מגיע לארץ (הוא התעכב בעלייתו משום ששימש את רבו ברוך בן נריה שהיה קשיש מאד ולא יכול היה לעלות) לוקח את זה כפרויקט ראשון במעלה ומשתדל למנוע בכל כוחו התבוללות זו. "וכשמעי את הדבר הזה קרעתי את בגדי ומעילי ואמרטה משער ראשי וזקני ואשבה משומם. ואלי יאספו כל חרד בדברי אלוקי ישראל..." (עזרא ט' ג'-ד').

חרדה היא פחד. חרדה היא לחץ. חרדה אינה מצטלמת טוב. אם חרדה מגיעה ללא כל סיבה הנראית לעין יש לזה טיפול... יש היום אנשי מקצוע רבים המומחים לטפול בחרדות. אך אם היא מגיעה בעקבות סיבה טובה צריך לטפל בסיבה ולא בחרדה עצמה. במצב כזה חרדה היא מנגנון נהדר המונע אדישות המובילה לאובדן.

דמיינו לעצמכם טקס הענקת אותות הצטיינות בצבא. בטכס יוענקו עשרים אותות הצטיינות לחיילים בדרגות שונות שהפגינו נחישות, עוז וגבורה הרואית במקרים מיוחדים ואף הצילו בכך חיי אדם רבים. מדינת ישראל כולה חבה הרבה מאוד לאנשים מקסימים אלו. חצי שנה מכינים את הטקס, אין פרט הכי קטן שלא הביאו בחשבון. משפחות החיילים, חודש ימים כבר בהתרגשות עצומה לקראת המעמד הגדול. את המעמד יכבדו לא פחות מאשר נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. שעה לפני פתיחת הטקס כבר נמצאים כל המוזמנים. והנה בשעת פתיחת הטקס שמים לב שאחד החיילים המועמד לקבלת האות חסר. הוא אינו זמין בכל דרך שהיא. בני משפחתו בלחץ, מנהלי הטקס במתח, מתלבטים האם להתחיל בלעדיו או לא. לאחר כמה דקות של התייעצות מחליטים לפתוח בטקס בכל מקרה. כחצי שעה לאחר הפתיחה והנה הוא בא. הוא מגיע במכנס מטונף, החולצה שלו חצי בחוץ, יש לו זיפים של שבוע ועל הפרצוף שלו מרוחים עדיין קורי שינה. הוא פשוט שכח מכל העניין... איך זה מצטלם? אם הוא גומר את הספור המזלזל הזה בשלושים יום מחבוש בלבד הוא יצא בנס! כעת תשנו רק את סיומו של הספור. והנה הוא בא. הוא מגיע במכנס מטונף, החולצה שלו חצי בחוץ ומוכתמת בדם, יש לו זיפים של שבוע ומבט מבועת בעיניים. הוא בא בריצה מטורפת היישר מן הקרב האחרון בבינת' ג'בל בו הוא שמר בשארית כוחותיו על שני פקודיו הפצועים ורק כאשר אחרון הפצועים פונה הוא רץ לטקס... כעת איך זה מצטלם? הטינופת אותה טינופת, הזיפים אותם זיפים, אבל כעת זה בדיוק מה שמצטלם כל כך טוב.  

אפשר לקיים תורה ומצוות. זה מקסים! אבל יש מצב שאתה חרד. אתה לא חרד לעצמך בלבד, יתכן שאתה אישית מסודר, מערכת היחסים שלך מול בורא עולם מספיק בריאה וטובה. אבל יש מצב בו אתה חרד לתוכנית הרחבה. איך קרא לזה עזרא? "חרד בדברי אלוקי ישראל"! מצב שבו היהדות עלולה להפוך לסוג כזה של פולקלור. מלא אוירה חיובית כזו, מלא בית מקדש כזה, מלא אהבת ישראל כזו, אבל התבוללות המונית במקביל. מי שמבין שלאלוקי ישראל יש תוכנית מאד ברורה, מי שמבין שתוכניתו של אלוקי ישראל היא לא המלצת השף על מרק היום... מוצא את עצמו לפעמים חרד מכל מיני "אחי" ו"אחותי" למיניהם...

וכשאתה חרד זה לא תמיד מצטלם טוב, אבל אם אתה מבין את התמונה בשלמותה, לפעמים זה דווקא מה שמצטלם כל כך טוב...