זלמן שטוב - חג השבועות תשע"ג

עלות בהר ונגוע בקצהו

זלמן שטוב

החום בוער, האבנים מחשבות להישבר לחתיכות קטנות ולהעלם בעולם קר יותר, אך לא, הן עומדות ויעמדו לעד, בכל מזג אויר מוזר שרק יבוא. לא ניחנו בבחירה.

בפיתולי השביל - למחצה, זרוקים להם עצים ישנים, שבורים, כמעט חסרי צורה. היו זמנים בהם השביל היה מצביע בגאווה ואומר 'ראו מה גידלתי'. היו ימים. עכשיו הם מוטלים כאבן שאין לה הופכין, בוכים על ימים שהיו.

ואני צועד, מזיע, ועייף. כל כך הרבה הרים לטפס ולרדת. כל כך הרבה צעדים של יאוש, חסרי משמעות ודרך.

פה ושם מצאתי מפלט בנקיק חשוך, באיזו מערה נידחת. ליבי צהל - כמעט בכה משמחה, בכל פעם שצינת הטחב פגעה ברקמות עורי הפצוע - עור שפגש יותר מידי מזיקים בחייו הצעירים. מחשבותי היו נודדות בעת הצטמררות הבשר אל דמיונות אי שם, אל החופש מ'אימת הבעירה'. נע ונד הילכתי בתוככי ההרגשה הנפלאה, 'הרגשת החופש'. טבע העולם עשה את שלו, ואותם דמיונות של שמים זרועי כוכבים התפוגגו והלכו. זמן 'החיים האמיתיים' שב אלי כבומרנג, מכה בלא רחמים, כאילו ניסה לומר, 'מכאן אי אפשר לברוח'.

כמה זמן אפשר לחיות בלי אוויר, כמה זמן אפשר לצעוד בחשיכה שאין לה סוף. איך נאמר 'התקדמות', כשבעצם המילה הנכונה היא 'נפילה'.

המשכתי לצעוד ברחבי המדבר, דורך בלי משים על אבנים עלומות שם - מחוסרות חיים. בקבוק המים האחרון כמעט ונגמר, מנסה הוא לתפוס כמוני באותן טיפות זעירות, לולי הן אבדה משמעותו.

רגלי משתרכות בלי כח, מביטות סביב, מחפשות סימן תקווה שיפיח בהן נשמה חדשה. אך המרחב נשאר צחיח כבתחילה, אין ולו עב קטן אחד, לכסות על הריק הלוהט שהיה בי. שהיה מסביבי.

זחלתי על הסלעים מנסה להתרומם. זיזים של אבן חדה כבר נתנו בי אותות משלהם, וכל גופי פצעים וצלקות שלא יגלידו. בכיתי, זעקתי, ושאלתי, למה לי בכי וזעקה כשאין לי דרך ואין מטרה.

מרחוק נשמע כמין קול תרועת שופרות, אוושה דקה מן הדקות של משהו אחר. צפצוף נעים של תקווה. 

מלחמה כבירה החלה בתוכי. צד אחד מבקש לנוח, לעולמים. לסיים הכל ולרוץ אל עבר שדות הצייד הנצחיים, שם הוא אומר – 'הכל בסדר'. צד שני מבקש לרוץ, לקפץ על גבעות ולראות, אולי יש משהו, אולי יש באמת תקווה. חייבת להיות תקווה.

וכך, תוך מלחמה עצמית נוראה, כשבתוכי אחד את חברו מכים ושוברים, כשקולות המלחמה כמעט וגוברים על תרועת השופרות, בתוך החור האטום הזה התקדמתי צעד ועוד צעד, דוחק בכוח, יורק דם ותמרות עשן.

הר סיני עמד מולי. קולות וברקים משמשים בהרמוניה מופלאה. אני מרגיש שמשהו משתנה בי. רגלי הוליכו את עצמן, מושכות אותי למעלה, אל משהו תמיר שאינני מכיר, אל תחושה נעימה ומוזרה כאחת.

"אנוכי ה' אלוקיך" הדהדו השמים במין רעם אדיר, והד על טבעי מחרה אחריהם – "אנוכי". הבטתי אל הצדדים, והבנתי, יש בורא לעולם. אותי עצמי מישהו יצר, אינני חפץ בלוי, אני תכלית. הדרך מובילה אותי למקום מסוים. ההרים אינם הרים גרידא, אלא ציוני דרך שכח גדול יצר, אותו כח שיצר אותי.

ניצבתי זקוף מתמיד, וכי למה לי ליפול ארצה כשיש משמעות. איך אתן למשברי הזמן להפיל אותי אל האדמה, כשהם רק פרט קטן בתוך מהות אדירה.

ניצבתי על ראש ההר, לא כבודד במערכה, אלא כשליח שנועד לעשות את שליחותו. לא עוד הרים חסרי שם, לא עוד זוג רגליים כושלות. אותו אדם ניצב בראש ההר, נראה בדיוק כמו שהיה נראה לפני יום, אבל בתוכו הוא אחרת, עכשיו הוא 'אדם צועד'. מתוך עניין. רוצה להגשים את עצמו. עכשיו הוא יודע למה לצעוד, למה לא ליפול על השביל ליד אותם עצים ישנים. עכשיו הוא באמת 'אדם'.

אמר חכם אחד, "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך' ".