סיפור / נחמן גלבך - פרשת קורח תשע"ג

אבולוציה

נחמן גלבך

כבר הרבה זמן שלא ראינו הופעה כזו, החיים פה הם כמו לולאה שלעולם לא נגמרת אלא אם כן נשברת ואז מקומך עם השבורים מתחת לאדמה עם כדור בראש, ולכן די מובן למה הופעה כזו הייתה בגדר יוצא מן הכלל. בדרך כלל אנשים פה לא מרימים את הראש, הם רק מהנהנים עם הראש ומבצעים פקודות, כמו היום בצהריים כשהגיע המורה המלומד היישר מסט' פטרבורג, בידו מזוודה של מלומדים, קיבלנו כולנו פקודה לעצור את עבודות הכפייה ולהתייצב בכיתה לשעה של חינוך מחדש, שעה שרובנו חיכנו לה. זו הייתה שעה מרוממת של ישיבה על כיסא בלי שום מעדר או מטאטא ביד, אח... הלוואי שהיו נותנים לנו גם לישון שם בכיתה המחוממת הזו על הכיסאות הרכות האלו שכאילו נוצרו רק לשם כך, אך כולנו ידענו, מי שנרדם שילם על כך ביומיים בלי שינה. זו הייתה דרכם לחנך מחדש, היה המקל והיה הגזר, הכיתה הייתה הגזר ושיגיד המלומד מה שהוא רוצה העיקר שהחימום עובד.

אבריימל נמצא פה כבר שמונה שנים. הוא ראה הכל, אנשים שברחו, אנשים שנורו ואפילו אנשים מתוכנו שירו עד שנורו. אבל כזו הופעה אפילו אבריימל נשבע שהוא לא ראה.

בסדרת שיעורים הסביר לנו המורה על אבולוציה ועל המפץ הגדול ועל זה שלחשוב שכח עליון ברא את האדם זו שטות גמורה. המורה המלומד אומר שכל דבר ושינוי בין בעלי החיים אפשר להסביר על פי תורת האבולוציה שהיא התורה הכי חכמה בעולם, וצ'ארלס דרווין שזה האדם שהמציא אותה הוא הכי חכם בעולם, כמובן אחרי לנין וסטאלין שהם הכי הכי חכמים בעולם. גם בשיעור הזה המורה רצה לדבר על אבולוציה, אך מיד כשהשיעור התחיל למוישה הייתה שאלה דחופה, מויישה היה אורתודוקסי בעל זקן מדובלל ופאות ארוכות ובדרך כלל לא דיבר הרבה, אם בכלל, רק היה ממלמל פסוקים בשקט ומבצע את העבודות. הוא היה חדש. כמה שבועות הוא פה ועדיין לא הספיק להיות בשיעור ולדעת שפה אין שאלות, אך המורה היה במצב רוח טוב היום ואמר לו "כן אסיר מה שאלתך?".

"שאלתי, כבוד המורה הנכבד, היא למה צואת הפרות היא עיסתית ולעומת זאת גללי הכבשים הם כדוריים?"

מלמול חרישי נשמע בכיתה אך מיד הושתק על ידי החייל שעמד בפתח. "שקט", הוא צרח. המורה חשב כמה שניות וענה "זה מכיון שהפרות לועסות את גרעיני הדגן והכבשים לעומת זאת בולעות אותם שלמים".

"אך המורה", המשיך מוישה והקשה, "לי היו כבשים לפני שבאתי לפה, וגם כשהאכלתי אותן תערובת טחונה, ממש אבקה, גם אז צואתם הייתה כדורית". המורה שהיה נראה על פניו שהחל לאבד את סבלנותו ענה, "אחרי מיליוני שנים שבהן הכבשה התרגלה לאכול גרעינים שלמים מבנה המעיים שלה מייצר אוטומטית גללים כדוריים ללא תלות במה שאכלה הכבשה"

"אבל כבודו", התחיל מוישה, אך המורה קטע אותו בטענה שזמן השיעור יקר.

"שאלה אחרונה" התחנן מוישה, והמורה ניאות.

"למה כשהכבשה חולה צואתה כבר לא כדורית?"

המורה חשב כחצי דקה ובמבט נבוך ענה למוישה שהוא אינו בקיא עד כדי כך בצורת גללי הכבשים.

וכאן נעמד מוישה על השולחן תוך שהוא תופס את בטנו המתגלגלת מצחוק.

"בצואה אתה לא מבין, בסיבת הבריאה אתה רוצה להבין?!", צעק למורה כשברקע הכיתה כולה מתפוצצת מצחוק. המורה זעם וכך גם החייל שבפתח שהחל להכות את מוישה עד זוב דם, אך מוישה בשלו עדיין צוחק בקול רם. החייל גרר את מוישה מהכיתה והשיעור התחיל. לאחר השיעור נכנס מפקד המחנה לכיתה וביטל לכולנו את קצבת המרק לשבוע ימים, אך לא היה אכפת לנו ואפילו אחד לא התרעם, כי כמו שאמרתי, כבר הרבה זמן שלא ראינו פה הופעה כזו.

את מוישה לא ראינו מאז אותו שיעור. יהי זכרו ברוך.