תובנות בעקבות פרשת השבוע- הרב אברהם ליפשיץ שליט"א

בנות צלפחד

דביקות ונחישות - מתוך הכנעה וענווה

שוב קוראים אנו בתורה השבוע על בנות- צלפחד, כאשר רק לפני שבועיים קראנו עליהן פעמיים בפר' פנחס.

איו ספק שאופן הצגת בנות צלפחד בתורה על פירוט שמותיהן וצורת הופעתן מעורר תמיהה לא קטנה. הנה כך מציגה התורה בפר' פנחס את דבריהן בפעם השניה:

"ותקרבנה בנות צלפחד בין חפר... בן מנשה ואלה שמות בנותיו מחלה נועה וחגלה ומילכה ותירצה"

"ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן  ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אוהל מועד לאמר" (פר' פנחס. פכז' - א',ב')

אין זה מצוי שהתורה מפרטת שמותיהם של המשתתפים בתלונות יחידים (ע"ע ,פסח שני'), מה גם שרק כ-30 פסוקים קודם הזכירה התורה את שמות בנות  צלפחד בפרטות:"וצלפחד בן חפר לא היו בנים כי אם בנות ושם בנות צלפחד מחלה ונועה חגלה מלכה ותרצה" (פר' פנחס- פכ"ו, לג'). מדוע יש צורך אם כן לפרש שמותיהן שוב? האם הספקנו תוך עמודה וחצי בתורה לשכוח את שמן? ובכלל ממתי מתארת התורה הכנות והקדמות לאלו המשוחחים עם משה רבנו כמופיע בפס' "ותקרבנה" "ותעמודנה", ועוד באריכות לפני משה לפני אלעזר ולפני הנשיאים, די לכאורה שיהיה כתוב: "ויאמרו בנות צלפחד אל משה ואלעזר אבינו מת במדבר וכו'... ?!

כדי להבין את שאירע שם, ננסה תחילה לחוש את ריגשות בנות צלפחד באותו אירוע. מסתבר שמעשיהן של בנות צלפחד דרש מהן הרבה אומץ ותעצומות- נפש. 5 בנות רווקות, יתומות, פשוטות מקצה המחנה (שבט מנשה) מחליטות להעלות טיעון משפטי בעל השלכות רוחביות, לא בפני רב השכונה או המו"צ המקומי, אפילו לא לפני נשיא השבט, אלא לעזוב את מחנם ולהרחיק נדוד עד פיסגת ההירארכיה ולהופיע בלשכת מנהיג הדור ובפני כל הברנז'ה המנהיגותית.

ניתן לשער שמתוך כ-2.4 מליון יהודים בדור המדבר, היו בנות נוספות שנותרו יתומות מאב (שלא היה מעדת קורח) ללא אחים כלל ומשום מה אף אחת מהן לא טרחה להתלונן לפני משה מה עם נחלתן. יתכן שגם בנות צלפחד התחבטו תחילה בתוך עצמן "מה, בדיוק מכל היתומות בעם דווקא אנחנו נציג שאלות לפני משה רבינו"? "בטח, כבר אחרות העלו טיעון זה ודחו אותן"! ניתן להעריך שיתכן שגם תוך כדי מסען כירסמו הספקות בליבן "מי יודע עם מסעינו אינו לשווא"? האם לא כדאי לחזור?

והנה בנות צלפחד לא נרתעו, תפסו יוזמה, התארגנו, יצאו למסע לא קצר, חצו אלפי אוהלים בדרכן, "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר" ומי הן אותן יוזמתיות? מי הן אותן חרוצות ונחושות? "ואלה שמות בנותיו מחלה נועה וחגלה ומילכה ותירצה".

ושוב כשהגיעו למרכז המחנה צפוי שהציפו חששות וספיקות רבות את מוחן "מה, הוא מקבל נשים בכלל"?  "מה, אנחנו נשוחח עמו ישירות, נשלח את העסקן השכונתי שידבר עבורנו?" ואז מדגישה לנו התורה "ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים פתח אוהל מועד".

אך בזאת לא תם סיפורן של צדקניות אלו, ואף בפרשתנו מופיעות הן בשלישית ושוב באזכור פרטני: "ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומילכה ונועה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים" עברו רק שני פרשיות והספקנו לשכוח שמותיהן? ואם אכן שכחנו, מדוע לא הוזכרו בתחילת הפרשה כשפונים ראשי האבות של שבט מנשה אל משה רבינו בעניינן, מדוע רק לקראת סיום העניין הוזכרו בפרטות?

אכן הפעם הלקח עבורינו הוא מביצוע דבר ה' ללא סיג ופקפוק, והנה נצטוו נשים אלו להינשא לגברים אך ורק משבט מנשה, כאילו לא די להן בגילן המתקדם -קרוב ל 40, לא די להן לבנות צלפחד במאגר השידוכים המצומק בין כה, עכשיו נצטוו לחפש שידוך אך ורק מבני שבטן. אכן מגלה לנו התורה "ותהיינה בנות צלפחד מחלה תרצה וכו'", אותן בנות שלא נרתעו מלהתייצב לפני משה ואלעזר הכהן בעוז ובאומץ, אותן נשים שעמדו מול הנשיאים וכל העדה בגאון ובעוצמה כעת כשמגיע דבר ה'

מול ציווי הבורא  – ציות ללא עוררין .                         מול הרצון האלוקי – עשייה ללא גמגום.

מול דבר ה' – ביצוע ללא חת .

כגודל העוצמה - גודל ההכנעה, כגודל הנחישות – גודל הענווה.

ברכת מזל טוב מעומקא דליבא נשגר למורנו

הרב אברהם ליפשיץ שליט"א ולמשפחתו הדגולה

לרגל אירוסי בנם יהודה אריה שיחי' מבכירי ישיבת  נחלת הלווים

יזכו ההורים הדגולים לרוב נחת מכל משפחתם בראותם את הבית החדש נבנה כבית נאמן בישראל לתפארת המשפחה הדגולה. מאחלים רבני הישיבה בוגריה ובניה

דברים שרציתי לומר #2

הרב אליהו מאיר פייבלזון

כקורא קבוע של 'זו דרכנו', נפגשתי במאמרו של ידידי הרב ליפשיץ שליט"א בעניין נשמתו של גוי וחלקו לעולם הבא.

(למען הגילוי הנאות: הרב ליפשיץ ואנוכי כמעט ולא נפגשים בישיבה, אבל כל פגישה שלנו בשכונתנו, ולפעמים גם בטלפון, אנו מתענגים על דיון בסוגיות שלנו, פשוטו של מקרא ודרשות חז"ל וכדומה. גם השבוע זה קרה.)

המאמר היה כתוב בבהירות נפלאה, והציג תפיסה, שאולי מייצגת תפיסה מקובלת למדי בעולמנו. להתווכח כאן עם הרב ליפשיץ, זה די בעייתי, ובפרט כשהוא נשען על הרבי הגדול שלנו, הרמח"ל. ובכל זאת, קריאת הדברים גרמה לי אי נחת מסוימת. האם אני מסוגל לקבל שנשמתו של גוי הולכת אל האין אחרי מותה?

אין ברצוני להציג כאן משנה סדורה ושלימה. אני מעוניין רק להציע כיוון מחשבה אחר, שאולי אפשר ללכת גם בו.

מכח ההבנה שאין לגוי חלק לעולם הבא, רמז הרב ליפשיץ שהכרת הטובה למעשהו המופלא של השוטר הדרוזי, מכוונת בעיקר לאשתו ולמשפחתו, כנראה משום שהוא פשוט אינו קיים. אני חייב לומר שחז"ל חשבו אחרת. הם הורו לנו לומר בפורים אחרי מגילת אסתר, וגם חרבונא זכור לטוב. אינני יודע מי הייתה אשתו של חרבונא, ומותר להניח שגם היא כבר אינה בין החיים. ובכל זאת אנו מחויבים להזכירו לטובה. חז"ל אומרים שהוא עשה זאת לא מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן. הוא לא סיכן את עצמו בהצטרפותו לסיעתו של מרדכי, והוא המתין עד שהיה די בטוח בנפילתו של המן.

דרך אגב, אני רגיל מדי שנה להוסיף לחרבונא גם את דנמרק. ואני מתכוון לכל אותם אלה שסייעו ליהודים בשנות הזעם באירופה. אני יודע שלא תמיד הם ממלאים את המשבצת של אוהבי ישראל, ובכל זאת הם בוודאי עדיפים על חרבונא.

בכלל, בגמ' (גיטין נ"ו ע"ב) מפורש, שאונקלוס הגר העלה באוב את נשמתם של טיטוס ובלעם. הם לא היו חסידי אומות העולם, ובכל זאת ברור לגמרא שיש לנשמתם קיום לאחר המוות.

מה נעשה עם דבריו של הרמח"ל? לא בטוח שיקרה אסון אם נשאר בקושיה, אבל ייתכן שאפשר ליישב אותה. לדעת הרמח"ל בכל ספריו (כמו רוב רבותינו), עולם הבא איננו השם של החיים בעולם הנשמות אחר המוות, אלא של העולם שאחר התחייה. כך שדי סביר שגם לגוי יש השארת הנפש, ורק אינו שייך לתחיית המתים.

אם לא נאמר כך, נצטרך לחשוב שאין שום הבדל בין גוי כמו היטלר, לסתם עובד אלילים, למרות ששניהם אינם שייכים להגדרה של חסיד אומות העולם.

בכלל, נראה לי שביטויים כמו עולם הבא, יש להם הרבה מאד משמעויות, וקשה להשיג מהם מובן פשוט ומוגדר. המשנה בתחילת פרק חלק (סנהדרין צ' ע"א), פותחת בהכרזה המפורסמת: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ומשמע שאכן רק לישראל יש חלק, ובסוף אותה משנה מופיעה רשימה של אלו שאין להם, והם שלושה מלכים וארבעה הדיוטות, והם, ירבעם, אחאב ומנשה, בלעם, דואג, אחיתופל וגיחזי. ואם בלעם מופיע כאן ברשימה, משמע שהוא מיוחד בין אלו שאינם יהודים.

מעניין לציין את הגמ' בהמשך הסוגיה (ק"ד ע"ב), על הרשימה שבמשנה, דורשי רשומות היו אומרים כולן באין לעולם הבא. כנראה הגמרא הזו מתייחסת רק ליהודים, אבל די בה כדי ללמד, שיש בעניין העולם הבא בחינות רבות מאד, ואולי כדאי להיזהר מהסקת מסקנות חתוכות כל כך.

כחלק מן הסקירה המקיפה, הביא הרב ליפשיץ גם את דברי הרמב"ם (בפ"ח מהלכות מלכים הלי"א), וז"ל,  כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו, שבני נח נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם.

דברים אלו של הרמב"ם הם מחודשים מאד, ולא ידוע מקורם. מרן הכסף משנה כתב שם, שהרמב"ם הסיק כך מסברא דנפשיה, והוסיף שזו סברא נכוחה. אמנם לא ברור לגמרי שזו דעה מוסכמת. הרבה דיו נשפך על דברים אלה, ולא נוכל להרחיב את הדיון, אבל כמדומני שלא כולם פוסקים כך.

יש כאן נידון נוסף. הרמב"ם הוסיף לקטע הנ"ל עוד שתי מילים. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. הרב ליפשיץ לא העתיק את שתי המילים האחרונות, כנראה בגלל חילוקי הדעות ביחס לגירסא הנכונה בהם. בדפוסים הישנים הגירסא היא: ולא מחכמיהם, ואילו בדפוס ונציה וברמב"ם פרנקל הגירסא היא: אלא מחכמיהם. הנקודה היא שכיום אין לנו ספק שהגירסה הנכונה היא: אלא.

כאן יש פתח לשאלות גדולות. מהי המשמעות של מי שהוא מחכמי אומות העולם, ואינו מחסידיהם לגבי העולם הבא? ומה ראה הרמב"ם בכלל לציין את העובדה שהם חכמים? אינני יכול לשלול את הדעה, שלעניין העולם הבא גם לחכמים יש מקום.

לא הגעתי כאן למסקנות ברורות, אבל נדמה לי שהצלחתי לערער מעט את דבריו המוצקים של הרב ליפשיץ, ולהשאיר מקום טוב למדי גם למי שסובר אחרת ממנו.

ועוד הערה מעניינת. ידועה שיטת המאירי שאותם הגויים שאכן עובדים עבודה זרה אבל נוהגים בדרכי יושר, יש להם הגדרה אמצעית בין גר תושב לבין עכו"ם. לא מצאתי בדבריו התייחסות לעולם הבא, אבל זה פותח את האפשרות לחשוב שגם בעניין הזה יש דרגות שונות.

ואסיים בתודה על מאמרו הבהיר והמוצק של הרב ליפשיץ, שהצליח להוציא ממני (בשעת לילה מאוחרת) את המאמר הזה. ותודה מיוחדת לדודי שלנו, שלקח על עצמו להחזיק את העלון המצוין והמרתק הזה.

דברים שרציתי להגיב

נר (לעילוי) נשמה או נר זיכרון?

הרב אברהם ליפשיץ

ברצוני להתייחס לתמיהתו של הבחור שלומי כהן נ"י במאמרו הנפלא מהשבוע שעבר, בו תהה (גילוי נאות: גם במוחי צפה שאלה זו במבט ראשון), מדוע על "עמוד החזן" בבית הכנסת "בני תורה" בהר נוף, בו נטבחו ארבעת הקדושים הי"ד, הוצבו רק ארבעה נרות-נשמה ללא נר חמישי גם עבור השוטר הדרוזי זידאן סייף, ששילם בחייו על מסירותו להצלת יהודים?

(ראשית, מאחר ולא נכתבו שמות על  הנרות, מי גילה לך שדווקא לשוטר הדרוזי לא הדליקו, אולי דווקא לישיש שבחבורה לא הדליקו? אלא מה, גם בתוכינו ישנה תחושה והבנה פנימית שנשמת הדרוזים שונה במהותה מנשמת העם הנבחר, ועל כך נרחיב במאמרינו זה).

אפתח בסיפור: בתקופת השואה הנוראה שלחו ראשי ה"יודנראט" שבגטו קובנה נער בשם יהודה ביליס להציל ילדים יהודים ולהבריחם אל מחוץ לגטו, לידיו של כומר קתולי, שהעבירם לידיים נאמנות. עשרים ושניים ילדים רכים ניצלו כך בזכותם של יהודה ביליס ואותו כומר נוצרי, שחירף את נפשו למען הצלת ילדים מתחת ציפורני הקלגס הנאצי ימ"ש. כשנסע מר ביליס לליטא והיה ברצונו לומר קדיש על אותו כומר שהציל את הילדים, במהלך טכס רשמי לזכרו של הכומר ובהשתתפות יהודים רבים ולהבדיל גם גויים, לפיכך השאלה שהועלתה בפני גדולי הפוסקים, הייתה, האם אפשר לומר קדיש יתום לעילוי נשמת אותו כומר, ששם נפשו בכפו למען עשרים ושניים מילדי ישראל הטהורים?

שני גדולי הדור  - שהשאלה הובאה בפניהם -  מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ויבלחט"א מרן הרב שטיינמן שליט"א ,השיבו בתשובה די דומה: "אמירת קדיש לא תזיק, אך גם לא תועיל לבן נוח".

נדמה לי שכדי להבין את תשובתם, תחילה עלינו לשאול, האם יש לגוי "עולם הבא" ואם כן מהו אותו "עולם הבא"? באיזה סיווג נמצאת נשמתו והאם שייך בה בכלל "עליה"?

עולם הבא לגוי:

כתב הרמב"ם (פ"ח הל' מלכים הי"א): כל המקבל ז' מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה...אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם.

והוסיף הרדב"ז: החלק בעולם הבא שמקבל חסיד אומות העולם, אין החלק הזה בגן עדן, שאין ערל נכנס שם וסימנך, כל ערל לא יאכל בו".

חידד את דברים הרמח"ל בדרך ה': לעולם הבא לא תימצאנה אומות זולת ישראל, ולנפש חסידי אומות העולם, יינתן מציאות בבחינה נוספת ונספחת על ישראל, ויהיו נטפלים להם כלבוש הנטפל לאדם... ואין בחוקם שישיגו יותר מזה כלל, עכ"ל.

"נשמת הגוי":

רמת ה"נשמה" של נוכרי, ביאר הרמח"ל (ח"ב פ"ד,ז') וז"ל: ואולם לעוה"ב לא הייתה גזירה להאביד את האומות האלה (היינו השבעים אומות – לבד מישראל) אבל הייתה גזירה שיישארו במדרגה שפלה... רצה הקב"ה שיהיה להם כעין נשמות בני ישראל, אע"פ שאין מדרגתה מדרגת נשמות ישראל, אלא שפילה מהם הרבה.

אם נסכם את דברי רבותינו – להבנתי – הרי שאופייה, מהותה ופנימיותה של "נשמת" הגוי שונה לגמרי ובתכלית מנשמת היהודי ואינה על אותה "סקאלה" ובשורה אחת עם נשמת יהודי. אין טעם להכניס את "נשמת" הגוי "לגן עדן"  כשאין לו כלים לחוש ולהרגיש ולקלוט הנאות מהסוג הקיים שם. אין זה "שכר" לנשמה כשאתה מכניסה לעולם, שאין לה היכולת לחוות וליהנות מהתענוג הקיים בה, כשם שאין טעם לעטר ולקשט את כתלי 'מועדון העיוור' בתמונות האומנות של הצייר מארק שאגאל, וכשם ששום שף לא יתאמץ להכין ארוחת גורמה לארוחה חגיגית בה סועדים חולי אגיאוסיה (שניטל מהם חוש הטעם ל"ע).

ומה עם הכרת הטוב?

אשר ע"כ גם לחסיד אומות העולם המקיים כל שבע מצוות בני נח בקביעות, מתוך הכרה בבורא עולם כניסוחו של הרמב"ם, הרי שהוא בקטגוריה שכתבנו, שממילא אין עניין להדלקת נר לעילוי נשמה וקדיש וכדו'. לעומת זאת, הרי שחובת הכרת הטוב לשוטר הדרוזי – או יותר נכון לאשתו ולמשפחתו – בוודאי קיימת, אמירת התודה בוודאי מחויבת, וכך אכן פעל רב הקהילה כשטרח והשתתף באופן אישי ואף נשא דברים בהלוויות השוטר. בטוחני, שכשיקימו אנדרטת זיכרון לנטבחים, תימצא הדרך גם להנצחת זכרו של השוטר הדרוזי וכפי שמופיע בכותרת: כן, לנר זיכרון!

נ.ב. תודה רבה לנוסק'ה שסייע באיתור החומר.

שו"ת mail - הרב אברהם ליפשיץ שליט"א - פרשת מטות מסעי תשע"ג

אבילות על מה?

שו"ת mail - הרב אברהם ליפשיץ שליט"א

שאלה:

בימים אלו כשעם ישראל מתרכז ומתפלש באבל על חורבן שחוותה האומה עולה שאלה שמציקה לי ואני מאמין שגם לעוד רבים כל שנה מחדש. אקדים שהשאלה צצה במפגש חברתי שהתקיים השבוע כשהעלנו מס' חברים זכרונות מהעבר, בימים שלמדנו יחד באותה ישיבה. נזכרנו בימים נפלאים שעברו עלינו יחד, כשקשיי היום יום נשכחו וכלל לא עלו במחשבותינו. השאלה אולי גם בתור 'עם' אנחנו נהנים להיזכר ביופי של בית המקדש, בשירת הלויים, כשאת התככים, הפוליטיקה, חילוקי הדעות והפילוגים בעם שתמיד היו ויהיו אנחנו שוכחים. או אולי באמת היו אלו ימים זוהרים יותר, נעלים יותר. ואין לנו היום שום אפשרות לחוות את החסר?

תשובה:

שאלתך יפה ומרשימה ומעבר להתבוננות הראויה שהביאה לשאלה, מוכיחה שאלתך על ידע היסטורי לא מעט בנבכי אותה תקופה.

אכן מחלוקות ותככים לא חסרו באותם שנים – שלהי בית המקדש השני – לא רק מהזווית המדינית והפוליטית – אלא ובייחוד מהזווית התורנית – האמונית , כשהגדולה שבהם , היא המחלוקת שבין ה'פרושים' ל'צדוקים' שערערו על אמינות 'תורה שבעל פה'. אין ספק כי 'עובדי האדמה' ו'עמי הארצות' – 'עמך' שהיוו את הרוב הדומם באותה התקופה נקלעו למחלוקת עמוקה ונוקבת ומצאו את עצמם חשופים לתעמולה אנטי תורתית המערערת את יסודות המסורת שקיבל מאבותיו ורבותיו ושעלול היה לעקרו משורשי אמונתו ומיסודי דתו .

אך, כפי שאמר הגאון ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל לרבינו החפץ חיים – שאמר שרבים וטובים ניסו להניאו מלעקור מגולת אירופה , ולעלות לארץ ישראל . והשיבם [החפץ חיים]: זקן ותשוש כמוני כבר לא יכול להשפיע על העם . אך על זה הוסיף הגאון ר' חיים עוזר וטען : אכן כך , אך כשהסבא יושב בראש השולחן אף כשאינו מתפקד הנכדים מתנהגים בסדר .

אף בעניינינו הדבר כן , ידע אותו כפרי מהדרום , וידע אותו חקלאי מהצפון . שבירושלים - נמצאת טריטוריה אלוקית ,  ובעיר ציון – קיימת אוטונומיה רוחנית מקום בו חוקי הטבע אינם שולטים אתר בו חוקי הגשמיות אינם קיימים . אף אם לא הגיע אותו חקלאי לחזות באופן אישי בנפלאות אלו , הרי שהידיעה שקיים מקום כזה , חיזקה בו את המסורת היהודית האמונית , העמיקה ואימתה את זהותו היהודית , יצרה תחושת התעלות והתרוממות בתחושתו ובחוויתו התורנית .

וא"כ כשנשב לארץ בעוד כתריסר ימים – במידה וח"ו לא יבנה הבית עד אז – הרי שניזכר באותן ימים ובאותו מקום מקודש ומרומם שהצליח להמיס את הספקות שכרסמו , ניזכר באותה תקופה ובאותו מקום רווי הוד ותפארת שהצליח למגר את המחלוקות, ניזכר באותו מקום עטוי הילה וקדושה שהצליח לסלק את התככים והאינטריגות ועל חורבן מקום עילאי ומרומם זה נשב ונקונן, תוך כמיהה ושאיפה לבנייתו המהירה והשלמה במהרה בימינו אמן.

תגובות לאבי פורמן והלל עזרא - פרשת במדבר תשע"ג

בעד או נגד?

יוני פוירשטיין

הנצחת הויכוח! או, ויכוח לשם ויכוח

ליל שישי. אני חוזר מרמי לוי ונכנס ללמוד קצת בישיבה. בסיום, בדרך החוצה אני רואה את העלון ומיד קופץ לי ה"ראש בראש". הופה, השתדרגנו! "ישראל היום סטייל" (כמו שאומר פיל). מעלים שאלה אקטואלית וכל צד מחווה דעתו ואני קורא בעיון. (יש לציין שפסיכולוגית זה נורא מגרה לקרוא כשאתה רואה "ראש בראש"...)

מה אני אומר לכם, פשוט מקסים. אתה מהטור הימני, הייתי איתך חזק בקטע של האש בעיניים, ממש תחושת העם הנבחר (או העם הנרדף? יש לומר!) בסיפור עם הזקנה, הבאת אותה במספרים, והדובדבן הגיע בדמות המזרוחניק בעושה שלום או בנפאל...

עכשיו לתגובות. תגיד, מה נסגר? אתה מאמין למה שכתבת? ככה כותבים רעיון? סיפור וחצי ושרפנו את כל המועדון?

ועכשיו לעובדות (שגם אתה מכיר טוב). על כל גברת כזו אני אביא אחת שעצרה ואמרה "איזה יופי אתם חוגגים, הלוואי על הילדים שלי". בוא אני אכיר לך אצלנו בבית כנסת לפחות איזה חמישה ששמים כיפה ובאים עם הבן לתפילה בליל שבת, צמאים לקצת רוחניות (שוב, כמו שאומר פיל). עשרות סטודנטים שיושבים עם אברכים בכל הארץ ורוצים להתקרב וללמוד, תשאל כמה רמי"ם בישיבה... ולקטע של "המזרוחניק", רק אומר שלאחרונה אני שומע יותר ויותר על חרדים שמחפשים את בניהם הישיבישער'ס הטהורים שקפצו לחיזוק בתאילנד-ברצלונה... ורק ממש לאחרונה במקרה שמעתי על איזה ישיבה וחצי שנפתחה כמו "מרכז הרב" או הר המור או רמת גן וכו', שמעת על זה? החברה שם לא שמעו על נפאל (בתשלומים, ע"ע שלושה מפגשים ארבעה תשלומים-רזאל), באחריות! 

ואתה מהטור השמאלי, אתה חזק בקטע הרומנטי "רוצה להתגלץ' יחד..?!", וטומי לפיד בכלל סבל מבורות ומת על חרדים וכו' וכו'. אתה ממש אוהב את כולם. (ומה עם נביאי הזעם החרדים? אולי גם הם בסה"כ בורים...?)

לענייננו, משנאיך ה' אשנא! למרות ש"יתמו חטאים מן הארץ" ולא חוטאים. רק שזה לא ענייננו, ברור שיש אנשים משומדים כופרים ובוגדים ששונאים כל דבר שבקדושה - תורה, עם ישראל, וארץ ישראל, ולא מהססים לומר זאת מעל כל במה. נגדם צריך להילחם בכל הכוח למרות שחלקם אולי בורים (בנוסף לכל הצרות), וברור שמהצד השני יש כל כך הרבה יהודים טובים שבאמת בסה"כ לא נולדו במקום הנכון ובעיקר, לא זכו עדיין לראות את האור ואותם אנו צריכים לחבק ולקרב בכל כוחנו. או במילים "פשוטות" נלך גם בחסד וגם בגבורה - איפה שצריך. וברור ששניכם יודעים את כל העובדות הללו.

אני שואל את עצמי מה גרם לכם, שני בחורים מוכשרים כ"כ, לכתוב את הרעיונות האלה?... וזה הרי ברור! כבר בכותרת 'הוכרחתם' להיות בצד אחד. משום מה זה מזכיר לי את הבדיחה/אמרה על היהודי שתקוע באי בודד ובונה שני בתי כנסת וד"ל.

ההמלצה שלי: במקום לייצר ויכוח ששתי הדעות שבו מוכתבות מראש מעצם הכותרת, אפשר לאמץ את הרעיון של אחד העיתונים ששם מביאים שאלה אקטואלית וכל אחד עונה לפי רצונו והגיגיו בחופשיות! ובלי הכרח לתפוס צד אחד בדווקא, אלא עם הבנה שכשמדובר באנשים יש פה המון מורכבות וצדדים לכאן ולכאן!

מי יודע, אולי בטעות אנשים עוד יחשבו אותו דבר לא עלינו...

                                                                                     

תגובתו של כותב הטור הימני:

ראשית, מבורך הויכוח שמעורר ומחדד עמדות והשקפות, ומבורכת הבמה המכובדת שבה הבירור מתקיים. במהלך השבוע האחרון, מרגע ירידת העלון לתיבות המייל ועד עכשיו, מהדהדים הקולות המצדדים לכאן ולכאן, אלו שחיזקו את ידי ואלו שרוצים לשוברם.

ברור שכאשר מפנים את אלומת הפנס אל תוך עיני השונאים זה לא נעים. באותן פינות לא רואים את היופי של הציבור המתקרב, המעריץ והמעריך. אבל הפינות קיימות ולא ניתן לעגל אותן כל עוד יש להן ייצוג בן 19 ח"כים במפלגה שבפירוש מכריזה על הצרת צעדי החרד במדינה.

עם זאת ברור שהמודל של השנאה שאני ציירתי במאמרי אינו בהכרח השולט במצביעי מפלגה זו, שכן כל עוד מדובר באנשים כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם. אבל ברור שהדעה שהצגתי קיימת ואנו סובלים ממנה, ומן הנדרש להעלות זווית זו של ראייה. אציין רק שיש זוויות קיצוניות ממנה, כפי שהסיק עיתונאי חרדי השבוע בטורו, אבל לא רצוי להרחיק לכת עד כדי כך שזה כבר מרחיק גם את הקוראים מהדברים.

תגובתו של כותב הטור השמאלי:

קראתי את תגובתו של ידידי המלומד וקצת הסתחררתי. לא האמנתי שדברי יוצאו מהקשרם עד כדי כך ויוצגו בעלון המכובד הזה באופן הזה. אני מביט סביבי ואני מגלה, לתדהמתי, שהוא לא היחיד שחשב כך. כמעט כל אחד מהקוראים היה בטוח שהמאמר נכתב על מנת לטהר את השרץ/לפיד ולהציגו באור חיובי, ולא היא! משנת 2009 אני עוקב אחר טוריו של מר לפיד, ואני יכול להעיד שלא עבר שבוע בודד ללא שהוא ירה על החרדים בעטו השנון. מעולם לא הייתי בטוח בעצמי כמו בעובדה שיאיר לפיד מאוד! לא מחבב חרדים!

המאמר משבוע שעבר בא לחדד את הנקודה שהחרדים צריכים להבין שיש עוד כמה סיבות הגיוניות לכל מיני חוקים המועלים לדיון בכנסת מעבר לשנאת חרדים. ומה לעשות, ידידי היקר, אני אוהב להיות אקטואלי, והדוגמא הרלוונטית ביותר בשבוע שעבר נסבה אודות חוק שלגמרי במקרה הוצע ע"י יאיר לפיד. לחוק הזה יש תומכים רבים גם מצד אנשים שאינם חשודים בשנאת הדת וכדו' כי החוק הזה בראש ובראשונה הגיוני (ע"פ תפיסתם). אז אנא ממך, בפעם הבאה התעלם מהדוגמאות והתרכז בתוכן.

נ.ב.

בקשר להצעה שהעלית בסוף דבריך: בפעם האחרונה שפנו אלי אנשי מערכת עיתון 'בשבע' עם השאלה "האם אני מצדד בחוק שנשות הכותל יסדרו קידושין בקתדרלת "הדורמיציון" בכל יום אי זוגי שחל להיות בשבת" ואמרתי שנראה לי שלא, ענו לי שהתשובה הזאת כבר תפוסה...

תגובת הרב אברהם ליפשיץ למאמר מהשבוע שעבר:

נהניתי ממאמרו של הלל ברובו. אכן בנקודת ההתייחסות ליהיר ולמתנשא הפוליטי התורן – שהיווה נתח מרכזי במאמר – דומני שלפני פרסום פומבי למאמר שכזה כדאי לבדוק, לעיין וטיפה גם להעמיק, ללמוד את העובדות ואת המציאות בפועלו של האדם, במעשיו, בדיבורו, בסגנונו בעריכת חוקים ותקנות שהם סמכותו החוקית, כדי לתת תשובה לשאלה ולקובלנה שהציב הלל במאמרו.

  

הרב אברהם ליפשיץ - פרשת ויחי תשע"ג

מורשת אפרים ומנשה

הרב אברהם ליפשיץ

בפרשתנו פרשת ויחי – החותמת את ספר בראשית – מופיעות שתי דמויות התופסות נתח מכובד בחציה הראשון של פרשתנו, הלא הם נכדי יעקב אבינו מנשה ואפרים.

נכדים אלו זוכים פעמיים. פעם אחת זוכים הם להימנות בין שבטי י-ה, למרות היותם רק נכדי יעקב ולא בניו, ובשניה זוכים הם להיות דוגמא וסמל לברכה לדורי דורות "בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

והתמיהה עולה וצצה מאליה, מכל עשרות נכדיו בוחר הסב יעקב אבינו לברך באופן פרטי דווקא את מנשה ואפרים, ולא אף אחד אחר משאר נכדיו שגדלו בצילו וצמחו במחיצתו כל השנים בטהרה ובקדושה?

הברכה הכה-הרואית, הברכה אותה כל אב מברך את בנו בליל התקדש יום השביעי "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", מתייחדת דווקא בשני נכדים אלו, שנולדו וגדלו במדינה שהייתה מוקד ההכחשה והכפירה? בארץ בה שכניהם כולם עובדי עבודה זרה ואף שבע מצוות בני נח אינם מקיימים?

***

אמנם יתכן שדווקא זהו ייחודם ומעלתם!

אכן, דווקא אפרים ומנשה הצעירים שנאלצו לגדול ולדור במרכז הסואן של מצרים, ידעו עם זאת כיצד להיבדל ולהתנתק מסביבתם, להיות שונים ולהתעלות מהנורמות החברתיות שאפפו אותם.

דווקא אפרים שיכל להתענג על מעדני החיים המפנקים שרגשו סביבת אביו המשנה למלך, ובחר במשך שבע עשרה שנה לגלות למקום תורה לארץ גושן על מנת ללמוד חברותא מדי יום עם סבו הגדול יעקב אבינו.

דווקא מנשה ואפרים האמורים להיות מושפעים מסביבת מגוריהם השורצת גויים מופקרים עד הדיוטא התחתונה ברמת המוסר האנושי, דווקא הם נותרים נאמנים למורשת האבות עד כדי כך שיעקב מהסס מלברכם רק מחמת צאצאיהם [ירבעם ויהוא], בעוד הם עצמם נעלים שלמים וזכים ללא פגם כלשהו.

אכן, דווקא בנים כאלו ראויים הם להיכלל ברשימת שנים עשר שבטי י-ה.

דווקא בנים אלו ראויים הם – יותר מאחרים – להוות סמל ודוגמא לבני ישראל לדורותיהם.

דווקא בנים אלו ראויים הם שבכל ליל שבת ייחל ויברך כל אב את בנו "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

ואת כל זאת ידע יעקב, ועל כן דווקא עליהם אמר: "בך יברך ישראל לאמר".

הרב אברהם ליפשיץ - פרשת לך לך תשע"ג

"מאמע רחל"

הרב אברהם ליפשיץ

לקראת יא' חשוון – יום פטירת רחל אימנו לפני 3,563 שנה

"מאמע רחל, מאמע רחל" – מדוע לא מצאנו "מאמע שרה", "מאמע רבקה"?"קול ברמה נשמע... רחל מבכה על בניה" – מדוע רק רחל? היכן לאה? היכן...?

בואו נתבונן יחדיו בייחודיותה של רחל כלפי בניה.

"ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל, א)

מדוע? מה יש? עד כדי כך?

"רחל הייתה עיקרו של בית" (רש"י מו, יט)

"מיטת יעקב נתונה תדיר באוהל רחל" (שבת נה:)

"שנים ילדה לי אשתי – יעקב לקח אשה מדעתו רק רחל... אשר היא אשתו ברצונו" (רמב"ן מד, כז)

ועדיין הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי...?!

מסקנת מאמע רחל: ללא בנים – לא צריכה חיים, גם כשהבעל הוא יעקב אבינו!

***

"וילך ראובן בימי קציר חיטים וימצא דודאים בשדה" (בראשית ל, יד)

ראובן חוזר עם דודאים – עשב יסמין מועיל להריון (אב"ע), "ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך". מה 

הייתה התמורה? "ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך".

לאמור: קחי את בעלי – אני מעדיפה ילדים!

התנהגות מאמע רחל: ויתור על הבעל עבור הילדים

***

"ותלד רחל ותקש בלדתה ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן, ויהי בצאת נפשה כי מתה... ואביו קרא לו בנימין ותמת רחל" (בראשית לה, יז)

בצאת נפשה... נולד בנימין, ומיד "ותמת רחל" בת לו' (ילקוט שמעוני)

אין יותר בנים = "אם אין" אזי "מתה אנוכי" = אין חיים!

מסקנת מאמע רחל: אין יותר בנים – אין יותר חיים

***

"ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם" (בראשית מח, ז)

לא במערת המכפלה? ככה על הדרך, אפילו לא בבית עלמין סמוך לעיר?!

"אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל ובוכה ומבקשת עליהם רחמים... והקב"ה משיבה: יש שכר לפעולתך" (רש"י שם)

מאמע רחל, כל משא חייה, מיתתה ואפילו קבורתה – עבור בניה.

התנהלות מאמע רחל: ויתור על קבורה מכובדת – למען הבנים

מאמע רחל ציוותה בחייה, במותה ובקבורתה, את עצמה עבור בניה!