נוסקה נוישטט - פרשת שלח תשע"ג

שליחים או מכריעים?

נוסקה נוישטט

בארה"ב של אמריקה, בשנות הקריסה הגדולה של הבורסה ועיקולי הבתים בשנים 1930-1932, נחקק בתודעה האמריקאית משפט חזק "אל תהרוג את השליח".

הכוונה לא הייתה לשליחי פיצה. בודאי לא למשלוחי פיאות...

עיקולי הבתים היו נפוצים מאוד באותם ימים, ומה שקרה הוא שבן אדם איבד את מקור פרנסתו וקיבל מכתב ממקום העבודה שהוא פוטר, וכבר בבוקר בעל המכולת אמר לו שאין יותר לקנות בהקפה, ואז היה מגיע שליח מהבנק שגם את הבית שלו הולכים לקחת. קרו לא מעט מקרים שאנשים פשוט הרגו את שליח הבנק שהביא להם את הבשורה של עיקול הבית, כאילו הוא הרשע והוא זה שלמעשה הורס להם את החיים, בו בזמן שהוא היה למעשה רק שליח קטן שמקבל דולר לשעה. הבנק הוא הבעיה. ואז כל השליחים שיננו את המשפט "אל תהרוג את השליח".

שנים שאני שואל את עצמי, מה היה חטאם של המרגלים? על מה נזעקו עליהם? מוציאי דיבת הארץ, לשון הרע, מוות משונה. ביקשו שנלך לראות מה המצב בארץ ישראל, זה מה שראינו, אנשים גדולים, פירות גדולים, אנשים מתים כל הזמן. המרגלים היו בסך הכל שליחים, למה לא נאמר עליהם את המשפט "אל תהרוג את השליח"?!

על זה לא היה ויכוח בין המרגלים. הויכוח היה האם לפי הנתונים האלה נוכל לכבוש או לא נוכל לכבוש. חלק טענו: אנשים משונים, עם חזק, לא נוכל לכבוש. וחלק, יותר נכון שניים טענו: אנשים משונים, עם חזק - אבל נוכל לכבוש.

מה באמת גרם שיהושע וכלב זכו לכבוד מלכים, ואילו גדי בן סוסי ואחרים "זכו" לדיראון עולם שעד עצם היום הזה בחברות הנדל"ן החרדיות נזהרים לא לדבר על קרקע בארץ ישראל כקרקע לא טובה, איזור גרוע, מקום מקולל וכדומה, כדי שלא להישמע כמוצאי דיבת הארץ "כמו המרגלים"?

מה היה שורש בעייתם? הרי הם סיפרו עובדות בדיוק כמו יהושע וכלב.

בקטע טוב אנסה לצייר - על אחריותי בלבד - את המרגלים בחזרתם מסיור בארץ.

ביום האחרון לפני החזרה למחנה, יושבים המרגלים לאכול ארוחת צהרים, מורידים בצד את האשכול הענק ושמים את הרימונים והתאנים לידם. יהושע אומר "גדי תעביר לי את הלחם", עמיאל בן גמלי מוזג לכולם שארית מן או משקה אחר, ואז לפני ברכת המזון זורק פלטי בן רפוא שאלה: "חבר'ה מה אנחנו הולכים להגיד למשה רבינו ולעם ישראל על התיור שלנו בארץ בארבעים יום האחרונים?"

ואז מתחיל סוג של ויכוח. עמיאל, גדי, גדיאל ונחבי והשאר אומרים "חבל על הזמן, אין אפשרות לעלות, יש שם בלגן". ויהושע וכלב טוענים "חבר'ה, בואו נירגע, בסדר יש שם דברים מפחידים, אבל בקטנה, עברנו את פרעה נעבור גם את זה! תבינו, עם שלם ממתין לדברינו אחרי מסע במדבר, קריעת ים, שלו וכו' וכו', בואו נעודד אותם לסגור את הפינה".

ואז עונים השאר "מה פתאום! אין סיכוי! ראית את הגודל של העין של הבן של שמחזאי? כמו צלחת לווין! וראית איזה חזקים הם? פחד מוות!"

ושוב טענות וויכוח: נוכל לעלות. לא נוכל לעלות. נוכל. לא נוכל. נוכל. לא נוכל.

בסוף הויכוח הם יכלו להגיע להחלטה משותפת: במקום לשבת ולהגיע לפשרה בשביל שהעם ישמע משהו ברור, נספר את הנתונים למשה רבינו והוא יחליט. הוא המנהיג אותנו, הוא שלח אותנו לספר מה המצב, לא לתת מסקנות. במיוחד שאתם, יהושע וכלב, ראיתם אותם דברים ואתם חולקים.

אבל המרגלים בחרו, למרות שהיה ויכוח ביניהם, לפרסם את דעתם האישית בפני העם, בזמן שהם יודעים שיש מי שחולק עליהם והם מפרסמים את הדברים האלו שבוודאות יזיקו.

עוד לפני הפרסום וההפגנה ש'לא נוכל לעלות' ידעו המרגלים שיהושע וכלב חולקים עליהם, ולמרות זאת הם פרסמו את הנתונים שלהם.

על זה, בדיוק על זה, זכו גדי בן סוסי וחבריו לכינוי "פרשת המרגלים", "לשון הרע", "מוצאי דיבה".

פרסמתם דבר שידעתם עוד לפני הדיון שיש גדולי עולם (אולי כמוכם) שחולקים עליכם, ולמרות זאת יצאתם לציבור והכפשתם את שם הארץ - על זה תזכרו לדיראון עולם!

ובאופן אישי, תמיד תזכרו, בויכוח, למרות שאתם בטוחים שאתם צודקים ולמרות שאין ספק שאתם רואים את הדברים האלה ככה וזה בסדר, אם יש מישהו שחולק עליכם אל תלכו למסקנות לפני שאתם סוגרים את הפינה עם הצד השני. שלא תיזכרו כמרגלים...