להתאבל על המקדש 2016
שאלה:
שלום כבוד הרב,
בימים אלו אנחנו נמצאים בשלושת השבועות
ששיאם מגיע בתשעה באב-יום של אבל לאומי על חורבן המקדש. איך אפשר בדור שלנו שכ"כ
רחוק מהבנה מהו המקדש להתאבל, ובככל-אפילו להרגיש משהו כלפי אובדן בן יותר מאלפיים
שנה?
תשובה:
שלום בחור יקר!
איך אני יודע שהשאלה שלך מציקה להרבה אנשים?
פשוט אני רואה רבים וטובים וכשרים שעל מנת להתאבל מתעסקים בספורי שואת יהדות אירופה
וכדו׳... זה קדוש בעיני מצד אחד מפני שהם רוצים להרגיש, אך זה קצת מפספס מצד שני.
מה בכל זאת עושים?
ניתן להתייחס לדבר בשתי רמות.
הרמה הגבוהה - הרמה הלאומית:
גם בעולמנו המערבי, עדיין ההשתייכות לקבוצה
תופסת מקום נכבד בחיינו. זו יכולה להיות השתייכות פוליטית, חברתית, או אפילו ספורטיבית.
כאשר הקבוצה אליה אני משתייך נמצאת במצב ירוד, זה משפיע ישירות על המורל שלי.
עם ישראל הוא קבוצת ההשתייכות הערכית שלנו.
וכאשר קבוצת ההשתייכות הזו נמצאת בשפל, זה משפיע על המורל שלנו.
ומהו אותו שפל בו נמצאת קבוצת ההשתייכות
שלנו? שים לב שכמעט כל ערך דתי ורוחני עליו אנחנו מדברים ברמה הלאומית נמצא רק בספורי
ההסטוריה ולא במציאות העכשווית. לא חויה לאומית של עליה לרגל, לא התקדשות לקראת מפגש
עם השכינה, לא תפילה הנשמעת באופן מוחשי ועוד. תודה שיש בזה משהו מביך לדבר על ערכים
כאלו בוודאות כזו גמורה ולא לחוש אותם אף פעם. תגיד, זה לא שווה אבלות?
הרמה הפשוטה - הרמה האישית:
אתה מכיר את השלב בו אתה מצפה למשהו רוחני
גבוה יותר ואתה לא ממש מצליח להשיג אותו? אתה רוצה תפילה טובה יותר, תורה רצינית יותר,
מידות מתוקנות יותר ובכל זאת תקוע. חכמים מלמדים אותנו שבימים בהם היה בית המקדש, הפונציאל
הרוחני של האדם היה גבוה יותר באופן משמעותי. אתה צודק לגמרי, קשה מאד להתאבל על משהו
שלא הכרנו ובמיוחד שהוא היה לפני 2000 שנה. הענין הוא שהאבלות אינה על אז, האבלות הינה
על מה שחסר לנו היום. איזכור המקדש מגיע למען התובנה שהחסר העמוק שלנו מגיע מחסרונו
של המקדש.
שנזכה ונראה בשמחתה של ירושלים
זאבי קצנלבוגן
