זלמן שטוב
אני זוכר את עצמי בגיל צעיר יותר אומר-שואל את אבא שלי, "אם
אני הייתי מחבל, הייתי שופך שמן על הכבישים, הייתי שוכר חדר במלון, ודרך החלון
מבריח פנימה נשק, למה הם לא עושים ככה?!", אלו ועוד רעיונות מבעיתים נוספים
היו מאפיינים אותי - צעיר שגדל בתוך תרבות "מוטררת". אבא שלי היה מקשיב
ונד בראשו במעין סימן שמעולם לא עמדתי על טיבו, והיה שותק.
גדלתי עוד קצת, ראיתי איך גיבורי הוליווד מחסלים טרוריסטים על ימין
ועל שמאל, ככה ששמשון התנכ"י איבד מעט מקסמו השובה, אחרי הכל, מה כל כך מיוחד
בו, אם שחקן X קורע אריות ודובים תוך כדי שינה, ושחקן Y
חוטף כדורים כמו ראספוטין וממשיך להילחם, וג׳ק באוור מציל שוב ושוב את אמריקה כמעט
מבלי להניד עפעף (טוב, כמעט מבלי להניד עפעף). הכל היה נראה כל כך פשוט - הפיגועים
הם משחק של כותבים, במאים ושחקנים.
גדלתי עוד קצת הרבה והחזון הילדותי התגשם - הטרור גדל והפך לתרבותי
ולאמנות מודרנית, כך שכבר לא צריך פצצות מתוחכמות בשביל לבצע פיגוע, כבר לא צריך
לכוון באדיקות דתית "אללה הוא אכבר" לפני קיום המצווה, כדי לצאת ידי
חובה גם לפי שיטתו של ר׳ חיים בסוגיית "כעומד לפני המלך", והאמצעים כולם
כשרים בשביל לצייר ציור חסר פנים בדיו של דם. כבר לא משנה מה ואיך כמה ולמה, העיקר
שיהיה ציור, וכדאי שיהיה בו כמה שיותר אדום.
הגיע הזמן להפסיק להיאנח על מותם בטרם עת של אנשים שדמם שימש כצבע
לאותו ציור איום, ואח״כ לשתוק.
הגיע הזמן להתעורר מאותה היפנוזה משתקת שאותו ציור מצמית גורם לכל
מי שמביט בו.
הגיע הזמן שנפסיק להתבונן סביבנו בפחד שמא איזה "צייר"
או שניים נמצאים באזור, מחפשים חומרים אנושיים לציור חדש.
הגיע הזמן לומר דיי לחופש הציור.
הגיע הזמן לומר דיי לאמנות מודרנית של רצח.
