התפילה
שאלה:
אני
רוצה לנצל את הבמה האנונימית הזו לכתוב כמה דברים שאולי לא מקובלים.
לאחרונה דיברו בישיבה על משמעות התפילה שהיא קשר
עם אלוקים. ואני שואל את עצמי (ואותך, הרב זאבי): האם רק אצלי זה להיפך? האם רק
אני מרגיש שהחובה שלי להתפלל גורמת לי ריחוק מאלוקים? אני יכול להבין שתפילה
ספונטנית ואישית יכולה להביא הרגשה של קשר, אבל שלש פעמים ביום אותן מילים בדיוק?
ובכלל, אלוקים יודע מחשבות אז בשביל מה צריך לדבר
איתו?
הרב זאב קצנלבוגן:
לפני שאשיב, אנסה לסכם את שאלתך
כפי שהבנתי אותה.
א. הקב"ה יודע הכל, גם את צרכי. מפני מה אני
צריך לספר לו עליהם?
ב. גם אם יש צורך מסוים שאספר, מדוע הדברים צריכים
לבא לידי ביטוי בפה, הוא הרי קורא מחשבות?
ג. קיבעון התפילה מוציא את כל החשק ממנה...
אכן, בראשית דבריך ענית על שתי השאלות הראשונות.
ישנם אנשים שתופסים את התפילה כסוג של כספומט. כאשר מתעורר אצלם צורך כלשהו, הם
ניגשים אל הקיר, מכניסים כרטיס, מקישים את הקוד הסודי וממתינים למזומנים... התפילה
אינה כספומט! התפילה הינה דרך מדהימה ליצירת קשר עם אלוקים, כפי שציינת בעצמך.
כאשר אני לוחש באוזנו של בני החמוד שאני אוהב אותו, איני מתכוון להעביר לו אינפורמציה
שהוא לא מודע אליה. אני מתכוון להעמיד, להעצים ולבסס את הקשר הריגשי שיש בינינו.
גם בקשת צרכים מהוה דרך מדהימה ליצירת קשרים. אם לכולנו לא היה חסר דבר, ככל הנראה
היינו חברה של אוטיסטים מושבעים.
זו בעצם התשובה לשאלה א. אך כאן גם טמונה התשובה לשאלה
ב. למרות שהדבר שמייחד את האדם זו התבונה שלו בכל זאת קדמונים קראו לו
"מדבר". המון מחשבות רצות לנו במהלך היום רצוא ושוב ונעלמות, אך בדרך
כלל המחשבות שנתנו להן ביטוי דרך הדבור יתקבעו יותר בנפשנו. עיצוב האישיות שלנו
מגיע בסופו של יום דרך המעשים ודרך הדיבורים. אהבתי לבני נמצאת בלב, אך אני אבטא
אותה במעשים כמו חיבוק (מצוות) ובדבור כמו נתינת קומפלימנטים ובסתם שיחה (תפילה).
כשאני בא ליצור קשר, אני מביא איתי את מקסימום האישיות שלי, את "המדבר"
שבי.
וכעת, לעיקר שאלתך. אתה הרי מעונין ליצור את הקשר
שדיברנו עליו, רק המתכונת של הזמנים והטקסטים הקבועים מוציאה אותך מדעתך ומאבדת לך
את כל הטעם בקשר (דרך אגב, דומני שאתה לגמרי לא לבד בקטע הזה...). אני מאמין,
ידידי האנונימי, שניהלת בחייך מערכות קשרים. הוריך, משפחתך, ידידים ועוד. כאדם
בוגר בוודאי הינך יודע שאפילו הקשרים הטובים והנעימים ביותר הם לא תמיד סטטיים.
כלומר, יש בהן תקופות עם עוצמות רגשיות גבוהות יותר ותקופות שפחות. מה שתורם
להתפתחות ולהמשכיות הקשר זו פשוט העובדה שאנחנו יחד. גם בזמנים שזה מדהים בשבילי
וגם זמנים שקצת פחות, אשתי מזכירה לי את נוכחותה. אם זה לא יהיה בנוכחות פיזית זה
יהיה בטלפון... עובדה זו תמיד מעמידה לי את הקשר במקום מרכזי של חיי, ומכיון שאני
חפץ בו, אני משקיע בו. התורה והנביאים מעמידים פעמים רבות את הקשר הזוגי בין איש לאשתו
כמשל לקשר שלנו עם הקב"ה. אך ישנו הבדל אחד קטן, הקב"ה לא תמיד נוכח
אצלי במציאות החיים... לא תמיד יש מה שמחייב אותי לעמוד מול הקשר ולהגיב. איך
אומרים? רחוק מהעין רחוק מהלב! אז אתה יודע מה? אם הוא לא עושה את זה, אני אעשה את
זה! אני אעמוד לפניו... זוהי תפילה בזמניה הקבועים. גם הטקסטים הקבועים משמשים
לאותה מטרה. לכל קשר יש את הכללים הקבועים שלו, קומפלימנטים (שבח), הישענות
(בקשה), הכרת תודה (הודאה)...
וטיפ קטן לסיום: גם אם זה לא העונג הגדול ביותר
שלי לשבת כרגע עם אשתי, אבל אני הרי בכל זאת יושב, אז אני כבר מנצל את זה למשהו
נחמד אישי... אתה כבר מתפלל, אל תשכח להכניס את הפן האישי, או בתוספת משלך, או
בכוונה לפחות באיזה ברכה שמדברת אליך כרגע... ולעולם, אבל לעולם, אל תפסיק להתפלל
את התפילות הספונטניות האלה...
בהצלחה!
הרב זאבי. אין עליך!
השבמחקכל תשובה פצצה.
מתגעגעים אליך בישיבה...
אחד הבחורים שעוד זוכר!