הרב חנוך רוזנברג - פרשת וירא תשע"ג

הכותרת, הויכוח והמוסר המעוות

הרב חנוך רוזנברג

שלוש הופעות הנוגעות למוסר אנו פוגשים בפרשת וירא. האחת היא כותרת, השנייה היא ויכוח והשלישית מציגה מוסר מעוות.

הכותרת

כולנו יודעים שאלוקים נתן לנו תורה. למה לנו? למה לא לשכנים הערבים מעבר לכביש? ולמה לא לסינים? ומה עם השוויצרים, להם לא מגיע?

הסיבה העיקרית שאלוקים נתן לנו את התורה ולא לעם אחר, היא בגלל שאנו בניו של אברהם אבינו, ובאברהם בחר ה' שזרעו יהיה העם הנבחר שיקבל את התורה, ואנו בני יצחק ויעקב – זרעו של אברהם.

ולמה בחר אלוקים באברהם ולא באדם אחר? היחיד שיכול להסביר היטב את מניעיו של אלוקים, הוא האלוקים בעצמו, וכך הוא אמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

מעבר לגילוי המרעיש הטמון בפסוק הזה, שדרך ה' היא צדקה ומשפט, יש כאן אמירה מאוד חזקה שאברהם נבחר מכיון שהוא זה שמנחיל לבניו ולביתו אחריו את הדרך הזו – צדקה ומשפט.

אנו מכירים את דברי חז"ל על אברהם, שהוא בדק, חיפש וחקר ולבסוף הכיר את ה'. כל העולם מכיר בזה שאברהם היה זה שחידש את המונותיאיזם – האמונה בא-ל אחד. אבל איך זה קשור לצדקה ומשפט?

אנסה לבאר את העניין הזה במילים קצרות, על פי מה שהבנתי מדברי מו"ר הרב פייבלזון שליט"א.

מהי עבודת אלילים? אם אדם מאמין שקיימים כמה אלים, הוא בעצם ניצב בפני המצב הבא: ישנם כמה בעלי כוחות ששולטים בעולם, והם מתגוששים ביניהם. כל אחד מהאלים הללו יכול להשפיע על האדם לטובה או לרעה, אך יחד עם זה הוא זקוק לפולחן של האדם בכדי לקבל את הכח הנדרש להתמודדות מול האלים האחרים.

נמצא, אם כן, שבעלי הכוחות השולטים בעולם, האלים, פועלים מתוך אינטרס של הישרדות ושליטה, וכמוהם גם האדם פועל למען האלים ועובד אותם מתוך רצון שכוחם של האלים יועיל לו בעקבות כך. בעולם של עבודת אלילים העולם כולו מבוסס על אינטרסים.

לעומת זאת, אדם שמאמין בקיומו של א-ל אחד ויחיד, ניצב בפני מצב שונה לחלוטין: א-ל אחד אין לו צרכים ואין מי שמאיים עליו, לא חסר לו כלום והוא לא צריך את הפולחן של האדם. אז למה, בעצם, הוא ברא את העולם? אם בריאת העולם אינה בשביל הא-ל עצמו, אז בשביל מי היא כן? בשביל מישהו אחר! מי הוא אותו יצור שבשבילו ברא האלוקים את העולם? האדם! כלומר, פעולותיו של האלוקים הן בשביל האדם – להיטיב לו.

התמונה משתנה לחלוטין. העולם אינו פועל על פי צרכים, שכן לבעל הכח היחיד אין שום צרכים. האדם אינו עובד את האלוקים מתוך אינטרס של הישרדות, מכיון שכל המטרה של בריאת העולם היא למען האדם, וממה יש לפחד? מה שנותר הוא להתבונן בפעולתו של האלוקים וללמוד ממנה שעשייה למען האחר היא הדבר הנכון והטוב ביותר. או במילים אחרות: מוסר, מצפון, יושר, הגינות, נאמנות, צדקה ומשפט.

החידוש של אברהם לא היה רק באמונה שיש א-ל אחד בלבד, אלא בערכים הנפלאים שאמונה זו מביאה בכנפיה. לכן בחר אלוקים באברהם.

זוהי הכותרת של התורה: דרך ה' – צדקה ומשפט.

הויכוח

אלוקים מגלה לאברהם שהוא עומד לכלות את סדום ועמורה. אברהם שומע ומתווכח!

כך אומר אברהם לאלוקים: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע! חלילה לך! השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!"

זו תופעה בלתי נתפסת! להתווכח עם אלוקים?! לטעון מולו טענות?! איך אפשר להסביר דבר כזה?

אבל האמת היא שבתוך דבריו נותן אברהם את ההסבר ליכולת העמידה המופלאה הזו מול אלוקים. הוא פונה אל אלוקים בכינוי "שופט כל הארץ" – כינוי שמשמעותו היא שאין אף אחד מלבדך שיש לו כח לשפוט את הארץ. 

בעצם, אברהם אומר כך: הא-ל האחד והיחיד השופט את כל הארץ, מקור המוסר והצדק, לא יכול להיות שלא יעשה משפט צודק!

זו אינה טענה מול אלוקים. זוהי טענה שנובעת מהאמונה הגדולה באלוקים! לא יתכן שאלוקים לא ינהג על פי הבשורה הגדולה של צדקה ומשפט, חלילה! לכן אברהם מבקש הסברים וגם מקבל.

ואגב, דבר מעניין. מיד לאחר שאברהם מקבל תשובה שאלוקים אינו עומד להמית צדיק עם רשע, צורת הדיבור שלו עם אלוקים משתנה לחלוטין, והוא ניגש בכניעה ובענווה "הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנוכי עפר ואפר". וזה מובן מאוד, שהרי כאשר נעלמת התמיהה הגדולה על הצדק שבמשפט ה', חוזרת הכניעה וההתבטלות המוחלטת מול ה'.

העיוות

בהמשך הפרשה אנו מוצאים את לוט, מכניס האורחים המסור, שמתעקש לנהוג על פי ערכי הצדק והמוסר שרכש בבית אברהם. אך כאשר שכניו אנשי סדום מקיפים את ביתו בדרישה לפגוע באורחים, מציע להם לוט הצעה מוזרה ביותר: "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם, רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי".

אין דבר מוזר מזה ואין מוסר יותר מעוות מזה. לוט מגונן בחירוף נפש על אורחיו, ולמענם הוא מוכן להקריב את שתי בנותיו. היתכן? איפה הרגש הבסיסי והטבעי של אהבת אב לבנותיו?

אין לי הסבר מספיק טוב להתנהגות המוזרה הזו של לוט, אבל נראה לי שיש לנו מה ללמוד ממנה.

לפעמים נדמה שההתמודדות שלנו בעולם בנויה משני הפכים. משיכות מול ערכים, תאוות מול יראת ה'. ואז אנו יודעים היטב איזה צד הוא הטוב ואיזהו הרע, אנו משתדלים, פעם בוחרים בטוב ופעם ברע, ה' ישמור...

אבל פעמים לא מעטות הדילמה האמיתית לא נראית כך, אלא היא מורכבת מערך מול ערך. האם לבחור בטוב כזה או בטוב אחר? האם לעשות את הדבר הנכון הזה או את הדבר הנכון הזה? וזוהי דילמה בכלל לא פשוטה, כיון שאם הנכון הוא לבחור בצד אחד, זה אומר שהבחירה בצד השני היא בחירה לא נכונה.

לוט מציב בפנינו מראה רצינית בעניין הזה. הוא מתמודד מול שני ערכים טובים, שכל אחד מהם כשלעצמו הוא טוב ונעלה, אך בסיטואציה הנוכחית אפשר לבחור רק באחד מהם. או טובת האורחים או טובת הבנות. לוט בחר בערך שהוא טוב, טובת האורחים, אבל זו הייתה בחירה לא נכונה, כיון שכאשר מול טובת האורחים עומדת טובת הבנות, היה לוט צריך לבחור בטובת בנותיו ולא בטובת האורחים.

זהו מוסר מעוות, מוסר שמציב את הערכים שלא במקום. זו לא בעיה של חוסר ערכים אלא של סולם ערכים לא נכון.

אז מה יצא לנו מכל זה? א. המסר המרכזי של אמונת אברהם הוא צדקה ומשפט. ב. לא יכול להיות שאלוקים ינהג בדרך שאינה מוסרית, ואנחנו אמורים להבין את הצדק שבדרכו (ואם לא מבינים – צריך לצעוק...). ג. ערכים טובים זה מצוין, אבל צריך לזכור גם את הסדר הנכון ואיזה ערך עדיף על פני ערך אחר.

שבת שלום לכולנו