הלל עזרא - פרשת וישלח תשע"ג

הקמצן (פרק ב)

הלל עזרא

לפרק א' של 'הקמצן' - לחצו כאן

דבר לא השתנה מאז השבוע שעבר. נאיף עודנו יושב בתנוחה מזרחית אופיינית על המחצלת בפתחה של החנות ומצפה לקונים. כזכור, הזמין נאיף מכולה שלימה עמוסה בשטיחים מהמפעל הסיני שניזוק בעקבות התקפת הצונאמי ששטף את חופי סין. מחיר הסחורה שנרכשה במחיר אפסי היה נמוך אפילו ממחיר ההובלה, כאשר הכוונה הייתה לשווק את השטיחים עם תג מחיר מקורי. יחד איתו, רכשו סחורה מאותו מפעל, חבריו של נאיף שעסקו גם הם בשיווק שטיחים ונשבעו אמונים זה לזה לנצור את הסוד ביניהם.

***

ימים עברו, שבועות חלפו, אך איש לא פקד את החנות. נאיף לא הצליח להבין מדוע. העובדה שרכש סחורה חדשה, הייתה מבחינתו מעל ומעבר. הוא לא העלה על דעתו לפרסם את הסחורה הטריה, זה היה "יקר מידי", "חבל על הכסף", "בזבוז משווע"... בוקר אחד, בעודו מפמפם את הנרגילה בעשבי הנענע שסחב מגינתו של אבו עלי הזקן הפוזל, הבחין בזווית עינו בצללית מוכרת. חברו השותף לקנוניה, 'אבו נאדיר', פסע לאיטו לעבר החנות.

"סבאח אל ח'יר, עיוני" קפץ עליו נאיף בחיבוק חם.

- "חמדולילה הכל בסדר"

- "איך הולך אצלך?"

- "אההה, אין מה לדבר. החנות מוצפת קונים, הכסף זורם כמו המאמינים למכה ויושב טוב בכיס כמו המוסלמים אצל מוחמד"

- "מה אתה אומר?! איך אתה עושה את זה? מתחילת השבוע אני מחכה כאן לקונים ואף אחד לא מגיע" כמעט בכה נאיף.

- "הקנאה אוכלת אותך חביבי, האא?!"

- "שייקחני הנביא, אם אפילו חשבתי עליך. אתה כמו אח שלי, שאני אקנא בך?! חס וחלילה. אבל אני לא מצליח להבין למה אף אחד לא בא לקנות אצלי. שערות כבר צמחו לי על כף היד. מקדימה! אבל נאדה, אף אחד לא מתקרב לכאן"

אבו נאדיר גלגל עיניים לשמים ואמר בהתחסדות מצטנעת: "שמעתי, אם כי אני לא יודע כמה השמועה מבוססת, שבמסגד עומר הכריז האימאם ב'חוטבא' של יום שישי האחרון על כך שהמסגד מעוניין לחדש את מלאי השטיחים הבלה לכבוד חג ה-'עיד אל-אצ'חא', על מנת לקבל את רבבות המאמינים שיעלו לרגל, בכבוד הראוי. אשתי, אום-כתיר, מבשלת כבר שנים בביתו של האימאם. אשלח אותה לדבר על ליבה של הגברת הנכבדה שתחניף לבעלה אודות  השטיחים שברשותך".

נאיף כרע על המרצפת הירושלמית החלקלקה ותפס בדש גלימתו של אבו נאדיר:"את בתי, זריפה, אתן לך לאישה אם תתווך לי את העסקה עם המסגד..."

"בוודאי. מה לא אעשה בשביל חבר נדיב כמוך", גיחך אבו נאדיר תחת שפמו המסולסל. "אבל!" התרה אבו נאדיר בעוד אצבעו מתנופפת אל על בחומרה, "אני מקווה, בשבילך שטיפלת בסחורה כמו שצריך..."

"מה זאת אומרת כמו שצריך?! זה עולה כסף?", נחרד נאיף.

"חתיכת עז שכמוך! מה אתה חושב לעצמך, שאם לא תעביר אותם בכבישה בתנור תוכל למכור אותם במחיר טוב?! תוריד את האריזות, תגרד את היצורים שמסתובבים חופשי בין פרוותיהם של השטיחים וכמובן אל תשכח לזלף עליהם מי קינמון להסרת הצחנה העולה מהם למרחקים..."

"בסדר, בסדר" גנח נאיף בהשלמה. "אני מקווה שזה לא עולה יקר מידי..."

"אין בעיה. אני אדבר עוד היום עם אשתי. תיסבח עאלא ח'יר" אמר אבו נדיר וברח משם לפני שיתפקע מצחוק. 

הוא לא סיפר לנאיף על כך שהאימאם שם עליו עין ביום שישי וביקש להתרשם מהשטיחים בחנותו. מה שהיה חסר לו שתתגלה התרמית והוא יואשם בביזיון המסגד הנחשב כקדוש ביותר לאיסלאם. הוא מלמל כמה משפטים אודות הסחורה שנגמרה ועל כך שנמצא זן כינים נדיר בינות להררי השטיחים, מה שגרם לאימאם לרדת סופית מהרעיון. כעת סיפק לו נאיף הזדמנות נהדרת להתפטר מהעניין ולהפיל את זה על ראשו.

לא נאריך בדברים. סופו של עניין שהאימאם התרשם מהדוגמאות שהציג בפניו נאיף. כידוע, אצל בני דודנו מעשני הנרגילות, הצבעים והצורות זה מה שקובע. הריח קצת פחות... הזמנת השטיחים בוצעה לאלתר ונאיף שלשל לכיסו כמות בלתי מבוטלת של מזומנים שפצתה משמעותית על גירעונות השנה האחרונה. ה"מומחה לשטיחים" שהזמין נאיף על מנת "לטפל" בסחורה, הבין בשטיחים בערך כמו שמוחמד הבין במתמטיקה, הלא הוא מנקה חדר המדרגות בבניין המגורים של נאיף. השטיחים נפרשו אחר כבוד על רצפת המסגד, כאשר לכבודו של האימאם הנכבד נפרש שטיחון אישי צבעוני במיוחד, תאווה לעין המזרחית.

***

לאחר כשבוע.

נאיף עמד בחדרו של האימאם, ראשו מושפל, גלימתו תלויה עליו כעל קולב והוא רועד כעלה נידף. המנהיג הרוחני נעץ בו עיניים מזרות אימה כשאזניו מעלות עשן מרוב חימה כבושה.

"ניסית לרמות אותנו, האא?! שטיחים פרסיים... "

הוא הוציא תמונה מכיס גלימתו ונופף בה מול עיניו של נאיף. נאיף עמד להתעלף. פניו של פרעה מלך מצרים, שעה שכוסה בתפרחת שחין מפוארת, הציצו אליו מבעד לתמונה. "מי זה?!" גמגם נאיף.

"נעים להכיר, אשתי פותנא. תוצאה ישירה של מפגש פסגה של השטיח הפרסי שמכרת לי עם פניה של הגברת. יש לי עוד כמה תמונות המנציחות את מצעד האיוולת של זקני השבט שיצאו מהתפילה ופניהם ירוקות. שאראה לך?!..."

נאיף התחיל לחרחר...

"האמת", הוסיף האימאם "בתחילה לא חשדתי בשטיחים, אלא שכמה ממצאים מעניינים שצצו מולי לאחר מכן העלו אצלי ספיקות בנוגע למוצאם האתני של השטיחים".

האימאם שלף מאחורי שולחנו שטיח ירקרק והצמיד אותו לאפו של נאיף. לא היה קשה לטעות, ריח ים מובהק עלה מהשטיח, לולי הסיטואציה היה נאיף בטוח שהוא עומד על חוף עזה.

"ממצא מעניין נוסף שגיליתי...", המשיך לפזם האימאם בזעם עצור, "זה הירוקת שנחבאה בין פרוותם של כמה מהשטיחים. עם כמות כזו של אצות, אפשר לפרנס סושיה מכובדת למשך כחודש".

"והנה הדבר המעניין ביותר" לחש האימאם בעודו מוציא מכיס גלימתו פיסת בד אדומה ומקומטת, "את זה מצאנו תפור לאחד השטיחים ואני מקריא לך את תוכן התווית ברוח חופשית: "מייד אין צ'יינה"!

"שאקריא לך את הנאמר בערבית?!..."

"הכר נא למי המקל והפתילים..."

***

נדמיין לעצמינו אדם ההולך בדרך ומחזיק בידיו אשכול ענבים נוטף עסיס. הוא מעוניין בכל מאודו לשמור על האשכול היקר אך פועל בצורה לא נבונה. באינסטינקט ילדותי הוא קומץ את ידיו בחזקה על מנת לשמור על הענבים לבל יפלו ובכך, מבלי משים, הוא סוחטם אחד לאחד. ככל שיקמוץ יותר, יאבד יותר ממה שעוד נשאר.

כזה הוא האדם הקמצן, הוא מעוניין בכל מאודו לשמר את הונו ולכן קומץ את ידיו ובכך גורם לפעולה הפוכה. עולמנו בנוי בצורה מאוזנת ואדם שלא יודע לשמור על האיזון בצורה חכמה ונוקט בצעד קיצוני, בסוף מפסיד את כל מה ששמר. נאיף האומלל, מה שהיה חסר לו, זה להביא מומחה מקצועי שיטפל בסחורה כנדרש וישווק אותה בצורה מכובדת. הוא חשב שהוא חסך בכך שלא הביא איש מקצוע ובכך חשף את תרמיתו.