להילחם בחכמה!
ארי וינברג
הלצה מסתובבת בימים אלו הפונה אל אנשי החמאס: "חמאסניק יקר, לידיעתך
הטילים שהנך משגר הורסים את מה שאבא שלך בנה ומה שהבן שלך ישפץ אח"כ..."
בדיחה נחמדה אבל טמון בה מסר חשוב. בימים אלו אנו מצויים במלחמה עם אנשי
החמאס, ולפעמים אנו עומדים ותוהים עד להיכן יכולה להגיע טיפשותם של אנשים, כשאדם נלחם
ולא סתם אלא משקיע במלחמה את כל משאביו, קרי: אנרגיה, כוח אדם, מוטיבציה, זמן וכסף.
אנו מצפים ממנו למעט מחשבה ושיקול דעת, ופה אנו עומדים ומביטים באומה שלמה שכל מה שהשקיעה
ונלחמה עליו יורד לטמיון במקרה הטוב, ובמקרה הרע חוזר אליהם בבומרנג. הטילים שהם זורקים
ועלו להם בהרבה הון ואון, בחסדי שמים כמעט ולא פוגעים במטרות, מזיקים להם בדעת הקהל
העולמית, נותנים תירוץ טוב לאנשי הצבא להשבת אש ולחיסול עוד ועוד תשתיות...
אל לנו לנסות להבין את ראשם של פראי אדם אלו, אבל אנו כן אמורים ללמוד
מטעויותיהם של אחרים - והבה נתבונן: במהלך החיים יש לאדם אינספור מלחמות, קלות וקשות,
על דברים קטנים ועל דברים גדולים. הרבה פעמים אנו מוצאים את עצמנו נלחמים על משהו בכל
הכוח ולא מצליחים בשום אופן, ולפעמים גם מפסידים במלחמה שגויה זאת הרבה, ואנו לא מבינים
למה לא הצלחנו. בנקודה זו אנו אמורים לעצור ולחשוב: מה קורה? היכן טעינו ולמה? ולנסות
לשנות אסטרטגיה וטקטיקה, למרות שקשה לנו להודות בטעות.
מעשיה עממית ידועה מספרת על כפרי נבער שבסוף עונת הקציר אסף את כל תבואתו
על גבי עגלה ונסע להביאה לאסם אשר בעיר. דא עקא שהאיש מילא וגדש את עגלתו עד לגובה
רב וכשניסה להכניס את עגלתו מבעד לפתח האסם, לא הצליח, מפני שהפתח היה נמוך מידי לגובה
העגלה הגדושה. הכפרי עמד וניסה למשוך בכוח רב את העגלה, הצליף בסוסים שוב ושוב ולא
הצליח להבין מדוע העגלה אינה נכנסת... עבר שם אדם רמאי וערמומי, הביט בסצנה הנוגעת
ללב, והבין מיד עם מי יש לו עסק... בא עמו בדברים ואמר לו: יש באמתחתי חפץ מיוחד הקרוי
משקפת, שכאשר מביטים דרכה היא מגדילה את הפתח וכך תוכל להכניס את עגלתך פנימה. נהרו
פניו של הכפרי ורכש מן הרמאי את המשקפת במחיר מפולפל. הביט בפתח ולהפתעתו אכן הפתח
גדל, מיד שב וניסה לדחוף את עגלתו פנימה ושוב לא הצליח. רדף אחרי הרמאי ובכעס ביקש
את כספו בחזרה. אמר לו הרמאי: "סליחה, שכחתי להזכיר לך שאתה צריך גם להביט בעגלה
דרך צידה השני של המשקפת וכך תקטן העגלה ואז תיכנס ברווח". שמח הכפרי והניח לו
להיעלם. חזר, ניסה, וכמובן לא הצליח...
ושוב, אנו יכולים לקרוא מעשיה זו ולגחך על תמימותו ובערותו של הכפרי, בו
בזמן שלפעמים אנו נוהגים כמותו, אנו נלחמים על משהו בקנאות, דוחפים מכל כיוון ולא עוצרים
לרגע לחשוב איפה טעינו ומה לא נכון באסטרטגיה שנקטנו.
בפרשת השבוע אנו מוצאים את לבן שמנסה לרמות את יעקב אבינו בכל דרך: בהתחלה נותן לו את לאה במקום רחל ואח"כ מנסה לרמות
אותו בעסקי הצאן שוב ושוב. אנו שומעים זאת בדברי יעקב לרחל ולאה: "ואתנה ידעתן
כי בכל כוחי עבדתי את אביכן, ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים, ולא נתנו
אלוקים להרע עמדי, ואם כה יאמר נקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן נקודים, ואם כה יאמר
עקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן עקודים". יעקב היה יכול להילחם בדרך הנקראת בפי
העם: "ראש בקיר". לתבוע את רחל מיד לאחר שגילה שלבן רימא אותו, וכן בעניין
הצאן. אבל יעקב משנה אסטרטגיה וגורם ללבן להפסיד דווקא בגלל התחכמותו. בואו נלמד מאבותינו,
נילחם בכל הכוח את מלחמת החיים, אבל בקור רוח ובמחשבה רבה. וה' יצליח דרכינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה