הרב איתמר טעפ - פרשת חיי שרה תשע"ג

מחויבות

הרב איתמר טעפ

בפינת רחוב, על ספסל פינתי, ניצבת דמות עלומה. מסביבה עלים פזורים. הרוח מנשבת, נוקשת על קצות אצבעותיו, אך הוא כעולם נפרד, מנותק מהסובב. יושב שלוב רגליים ובוהה בנורות המרצדות על גבי מסך המחשב ומייצרות דמויות דמיון אנושיות, המשמשות עבורו כלי לפיתוח המחשבה המטרידה.

אם נרות היו מרצדות שם, הייתה הרומנטיקה האישית עם מחשבתו מנצחת. אבל אלו היו חסרות. אותן נרות שיאירו לרגע את נפשו המיוסרת ויזכירו רגעים אחרים, שמחים יותר. את היותו חי. את האפשרויות, לקדם, לפסוע במעלה החיים. בעיקר לעשות. לא היו שם ברגעים קריטיים אלו.

מחשבתו נודדת הרחק, אל הניתוק מהאב, הרגישות עם האמא היקרה לו. לרגעים ניצבת שם האחריות על האחים. דמותו השפופה מיתמרת לנגד עיניו. מביט בחסרונות, בכישלונות. הסיכוי מתגמד ומתרחק ממנו כנקודה עלומה שאינה נמצאת כלל בתוך עולמו.

אברהם אבינו ניצב מול בדידות דומה. אביו תרח יצר פסלים. אבל הוא הבן יקיר, מחפש: מנין? מי ברא אלה? מנתק עצמו ממקומו של האב. אך דבר אחד מעניק לו את השוני: הוא אינו עוצר, הוא ממשיך. ניצב לבדו מול עולם שסולד מהחיפוש המטריד של הנער הצעיר. בודד מול דמויות שאינן מוכנות לקבל את המציאה שלו וראשונים ניצבים כנגדו - הוריו.

אברהם אינו מסתגר בקרן זווית ובוהה חינם אל תוך עצמו. אברם מפנים שהראיה הפנימית מחייבת דבר. מחייבת לומר שאין סתם! הוא מחפש 'מהו', אינו מוותר, הוא מוצא. ואברם הופך לאברהם. אב המון גויים. יוצר יצירה חדשה, יוצר דור חדש.

אברהם אבינו אינו רק אבא ביולוגי של האומה הישראלית. הוא אבא ביכולת העשייה הבודדת. הוא אבא שלנו בגילוי שלמעשיו של אדם שאינו שוחה עם הזרם ישנה סיבה ומאחוריהם עומד אדם. הוא אבא שלנו בדרך.

אברהם אינו מסיים במציאתו הגדולה. הוא ממשיך ליצור יצירות חדשות בעולם. "כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו.. כן יכבשו רחמיך את כעסך". האב הרחום כבש רחמיו כדי לעשות רצון קונו. אבל אנחנו בנים רחוקים, כבר בני בניהם.. הכיצד נבקש להשתמש בזכות זו?

השייכות היא המאפשרת: בהכרה שלנו שמעשהו של אברהם אבינו אינו מעשה עצמאי, אלא יצירה חדשה. הוא קרב עולם למציאות של יכולת כיבוש רצון, כיבוש של רגשות. מידת כיבוש זו אנו מזכירים ומבקשים מיוצר האדם לכבוש אי-שביעות רצון ממעשים לא מושלמים שלנו, שיכבשו רחמיו את כעסו מעלינו ויגולו רחמיו על מידותיו.

היצירה אינה מושלמת בהיבטים אלו בלבד. אדם יכול בשביל עצמו לוותר. כשהבורא מבקש אולי אף מסוגל לבצע אף את הדבר האכזרי ביותר לכאורה, "ורצה לשחוט אותו כדי לעשות רצונך". אבל הוא עדיין לא מושלם.

השותפות ביצירה היא המביאה את השלמות. מי שהפנימיות שלו מחייבת נתינה, גם כשאינו מתבקש. הנכונות להקריב, לא רק כבישת רצונות למען עשות רצון מקום כשזה נאמר. גם בזה אברהם אבינו עומד. קודם לכן אינו יכול להתנסות בניסיון העקידה.

בשלושת ימי המילה, ימים בעלי משמעות פיזי, הכאב מוחשי. אברהם אינו יכול לעצור את העשייה, הכנסת האורחים שלו. לא ייתכן שהכניסה לברית עם האלוקים תמנע ממנו לעשות את המוטל עליו. הוא יוצא לחפש. החום גובר, מגיע אל למעלה מיכולת סיבולת האדם הנורמטיבי, בוודאי למי שעכשיו חש בכאב. אבל האבא היקר שלנו אינו מוטרד ממצב זה. הוא רוצה אורחים, רוצה לעשות חסד. מבקש להכניס אנשים תחת כנפי השכינה – כי אני לא שונה משאר האנשים, גם כשלי כואב, עדיין קיימים האחרים.

פרשת סדום אף היא יצרה גילוי חדש בבריאה: אח יקר, גם כשהכעס מתגבר, גם כשנראה שהנכון הוא שאין יכולת לעזור – אבדה תקווה. "אולי ימצאון שם עשרה" אולי יש נקודת אור, מידה אחת שתגרום למחול לו. נקודה אחת בוערת תאפשר לך לסייע לאותו נער עלום שיושב בדד על הספסל. נקודה זו מסוגלת להאיר "הציץ עליו בעל הבירה". כן, גם בהסתר פנים הוא מביט - הלא מידת ההכלה כבר קיימת כאן בעולם. כבר נחתמה בחותם הגנטי של האנושות.

העם שלנו מבוסס על הקרבה, הכלה, כבישת רגשות גם במקום שהדעת ממאנת. מאברהם למדנו שתמיד יש מי שזקוק לנו ואין מה שמסוגל לעצור אותנו מלסייע.

את דרכו של אברהם אנו למדים מראייתו של האיש הקרוב אליו "זקן ביתו המושל בכל אשר לו". העבד/התלמיד כשהוא יוצא לקיים את בקשת אדונו, קובע תנאים מסוימים שישכנעו מה מתאים לרצון השולח, רצון שלמד מרבו.

"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני". אליעזר מכיר את רבו, הוא יודע שבמקום שיש הכלה של האחר, שימת לב לפרטים בצורכי האחר, שייך לבנות את בנין ההמשך של עם ישראל. זהו החסד עם אברהם. זו האישה המזומנת ליצחק שימשיך את בנין האומה שהתחיל אברהם. ההתבססות על קבלת האחר, גם האחר שאיני מכיר. גם הוא כמוני זקוק למים, גם גמליו זקוקים למים.

מסר זה כשמבעבע בליבם של האנשים הוא פתח נכון לבניין. כך נבנה העם שלנו. האנושות קבלה את ההקרבה וההכלה בתוכה, בורא העולם נוהג אתנו בנוהג זה כאשר אנחנו מחזיקים באותו הקלף.

לפני מס' שנים יצאה לעולם האמירה 'אנו קיימים יען כי אנו קיימים'. התכונות שאנחנו נוהגים בהם מוטבעים במציאות והיא משיבה לנו באותו הצד של המטבע.