הכעסן (פרק א)
הלל עזרא
נוסעי קו 54 לא ישכחו לעולם את אותו יום בו עלה מר
שטיינר לאוטובוס והפך את הנסיעה הרגועה למחול שדים פרוע. מר שטיינר עמד ליד הנהג
ונבח עליו נמרצות לאחר שהאחרון טען שכרטיס הרב-קו של מיודעינו מרוקן כליל. הנהג
כבר הספיק לאבד את ריכוזו לחלוטין כאשר קבוצת ילדים בלתי מאולפת הפכה את הכביש
השכונתי למגרש כדורגל, דבר שאילץ את הנהג לבלום במהירות, כשאגב כך משתטח ציבור
הנוסעים אפיים ארצה ומתגבש לערימה אנושית רוטטת וצווחת. בחסות המהומה כי רבה היא, דרך
ילד קטן, אדום לחיים ומנומש קשות, על ציצת מכנסיו של שטיינר כאשר מבלי משים הוא
לוחץ על כפתור הכרפ"ס והופך את שטיינר לעיסה אדומה יורקת אש. הילדון המבוהל
החל לבכות בהיסטריה בעוד ציבור הנוסעים מנסה להרגיע את הדרקון הזועם ולהסביר לו כי
הוא גומז את הילד לחינם.
כזה היה מר שטיינר. כעוס ורגוז כל היום. לא מוותר
ולא סולח. כל דבר, ולו הקטן ביותר, אשר לא התנהל כפי המתוכנן בראשו ההנדסי של
היצור הפדנט, היה מסתכן בגרירה בלתי נמנעת של: כיווץ גבות, רגלים פשוקות
ו-סדרת צעקות. אשתו וילדיו מהלכים היו בבית על קצות בהונותיהם כדי שלא
לעורר את חמתו המיותרת, והשתדלו לעשות במדויק את מה שדרש הדיקטטור. שאלה של שיגרה
הייתה כאשר מי מבני הבית נכנס ושאל: "מה קורה איתו? הוא עדיין מכורפ"ס?
אפשר להשחיל לידו מילה באוקטאבה בינונית?". תכנון ליניארי סבוך היה נדרש, כדי
לדעת באיזה טון לברך את ברכת השלום, על מנת להתאים בצורה אופטימאלית את מחוות הנימוס
הפשוטה הזאת למצב רוחו הזועף של בעל הבית.
בני ביתו לא היו הפצועים היחידים. הוא נהג להשאיר
מאחוריו ערימת גוויות מפוארת של אנשים שהתאיידו תחת מבול זעמו השופע כאשד בכל מקום
שעבר בו. זה התחיל בנסיעה היומית באוטובוס: זמן הנסיעה עבר בנעימים על ציבור
הנוסעים שזכה למערכון משעשע במיוחד, פרי ביאושיו של הוויכוח האווילי של שטיינר עם
שכנו לנסיעה, הלא הוא גליקמן השמן. השיחה התרבותית נסובה אודות טיב סבון הרחצה של גליקמן,
ריחו הנודף גרם למר שטיינר להיזכר נואשות בסלסילת השום התלויה לתפארה על חלון
המטבח. עוד לא תמו צלילי הסאגה מהנסיעה. כאשר במפעל המגבונים הלחים בו עבד שטיינר
כמנהל עבודה, נפל השלטר הראשי והעבודה הושבתה. העובדים העצלים שכבר חשבו לצאת
במחול סוער, התאכזבו קשות כאשר הובהר להם שהעבודה נמשכת באופן ידני. אף אחד לא רצה
למצוא את עצמו תלוי במהופך, אחוז במצבטיו האדירים של שטיינר וזוכה לכרפ"ס... נציגת
השירות של חברת הסלולר, גם היא לא זכתה לעדנה, כאשר ענתה לתומה לשיחה עם שטיינר
הכעוס שגילה ששוב "גנבו אותו" בחשבונית וקיבלה 'מקלחת'... שיחות של
שטיינר למוקד היו על בסיס יומיומי. מה שגרם לכך שכל שיחה כזו הוקדמה בלחישה
רדיופונית באזנה של הנציגה התורנית: "לקוח מטריד על בסיס קבוע. נא לחסל את
הדו-שיח בזריזות"...
ביום בהיר נחתה לבניין בו גר מר שטיינר משפחת בטיטו,
עולים טריים ממרוקו, היישר מהסלעים הלוהטים של מרקש. החבורה העליזה נכנסה לבניין
בקול רעש גדול: רחמים הקטן סח בהתלהבות עם אחותו סוליקה אודות נפלאות העיר הגדולה.
ניסים ומושיקו עוד המשיכו את הקטטה הקולנית שהתחילה במטוס לגבי הבעלות על העיתון
הצבעוני שחילקה הדיילת (שכבר היה קרוע לגזרים...). מזל ומרים הקטנות עוד היו בהלם
הראשוני של הנפילה הפתאומית להמולת העיר הסואנת. וזקן השבט, שעוד מנגב את שפמו
משיירי הפיח שדבק לפניו, שעה שהשתטח על האספלט הלוהט ונישקו בחרדת קודש, היה שקוע
בהתנצחות עם רעייתו סמוחה, על כך שכינתה את אימו הנערצת "שלוכית" והביעה
בכך זלזול במורשת הסלעית המפוארת שלו...
נציג משרד הקליטה, שהגיע ברכבו מספר דקות לאחר
שחצתה החמולה את מפתן הבניין, שיכן את משפחת בטיטו בדיוק מעל (אני מתאר לעצמי שכבר
ניחשתם...) דירתה של משפחת שטיינר הרגוזה. הנציג הנחמד הסביר למשפחת העולים
שהקשיבה לדבריו בפה פעור לרווחה, שבארץ ישראל, שלא כמו ב'מלאח' המרוקאי, יש כללי
אתיקה שאסור לעבור בשום פנים ואופן. אסור לפתוח דלתות של שכנים ללא רשות, ולא
מקובל להדביק לשכן נשיקה לוהטת כשרוצים לברכו לשלום, שלא לדבר על כך שאסור באיסור
חמור להדליק מוזיקה דרבוקית רועשת לאחר השעה 9:00 בערב. הנציג חילק עוד מספר טיפים
לפני שעזב את הבית לרווחתם של העולים ההמומים. לא עברו מספר דקות והכדור בו שיחקו
ניסים ומושיקו, עף החוצה היישר על פדחתו הלוהטת של מר שטיינר. הילדים המבוישים לא
היו מוכנים לרדת למטה לשחרר את השבוי ואביהם התנדב לרדת לשכן "הנחמד"
למטה לקחת את הכדור ולהגיד מברוק.
הוא לא הספיק לנקוש על הדלת כאשר שאגה מקפיאת דם
נשמעה מאחוריו: "עצור!"
(המשך בעז"ה בשבוע הבא)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה