ערב ראש השנה
כתב החיי אדם (כלל קלח), ערב ראש השנה הוא יום האחרון מן השנה, וקבלו חז"ל
שכל העושה תשובה יום אחד בשנה חשוב כאילו שב כל השנה, ולכן נהגו שכולם מתענים ומשכימים
הרבה קודם היום ומרבים בסליחות ובוידוים. ובימינו שהגופות חלושים והמוחות מבולבלים
ואם יצום כל היום לא יוכל לכוין בתפילה, ראוי עכ"פ לצום עד חצות ויתנה מבעוד
יום שאינו צם אלא עד חצות, או עד שיאמר פרק תהילים כגון "מזמור לדוד ה' רועי לא
אחסר", ויאמרו לפני שרוצה לאכול.
ישים כל אדם על לבו לשוב בכל לבו, ומכל שכן בעבירות שבין אדם לחבירו, ולא
ימתין עד ערב יום הכיפורים לבקש מחילה מחבירו, אלא יקדים עצמו למצוה, וכל היום יעסוק
בתורה ובמצוות.
ראוי לכל אדם לטבול במקוה, ולא יקדים לטבול עד שעה קודם חצות היום, ולא
יסיח דעתו כל היום מתשובה.
ויש נוהגין עוד לילך על הקברות. ואמנם צריכים להיזהר מאוד שלא יכנסו לקברות
מי שהוא טמא קרי, כי אז החיצונים מתדבקים בו. וגם לא ילך על קברי רשעים, כי הם המזיקין.
ויהיה נזהר מאוד שלא ישים מגמתו להתפלל ולבקש מן המתים, שקרוב הדבר שיהיה בכלל 'דורש
אל המתים', אלא יתפלל להקב"ה שיעשה חסד בזכות הצדיקים המתים.
מכבסים ומסתפרים בערב ראש השנה, לכבוד יום טוב. ולובשים בגדי שבת בראש
השנה, להראות שאנו בטוחים בחסד עליון שיוציא לאור משפטנו אחר התשובה.
נוהגים לעשות התרת נדרים בערב ראש השנה, כדי להינצל מעונש נדרים. וצריך
כל אדם להבין מה שהוא אומר, ולא כמו שחושבים העמי ארצות שהתרת נדרים היא איזו תחינה...
ליל ראש השנה
בליל ראש השנה יכנס לבית הכנסת ביראה ורעד, כי כבר הגיעה העת להכין כסאות
למשפט בשמים ממעל. ויתפלל בכוונה גדולה, וכל שכן שלא ישכח להוסיף מה שתקנו חז"ל
בתפלה: 'זכרנו' ו'מי כמוך' ו'המלך הקדוש'.
יש נוהגים להתפלל בראש השנה ויום כיפור את כל התפילה בכריעה. וכשמתחיל
ברוך' כורע, וכשיאמר ה', יזקוף, ואחר כך יכרע עד קודם סיום ברכה, ויזקוף. ואחר כך כשיאמר
ברוך, יכרע, וכשיאמר ה', יזקוף, וישאר זקוף עד שיתחיל כמה תיבות בברכה הבאה, דהיינו
שיאמר על כל פנים אתה גבור לעולם ה' בזקיפה. שאסור לשחות בתחילת ברכה וסוף ברכה אלא
במקום שתקנו חכמים. וכן כל תחילת ברכה וסוף ברכה צריך לומר בזקיפה.
ואמנם מאחר שירדה
חולשה לעולם, יותר טוב להתפלל באיברים זקופים ולב כפוף ובכוונה רצויה, כי אין חפץ לה'
לכוף כאגמון ראשו ולבו בל עמו.
כיון שהוא תחילת השנה, נוהגים לעשות לסימן טוב לאכול דברים הרומזים לזה.
ולכן פשיטא שיזהר מאוד שלא יכעס בימים האלו, מלבד גודל האיסור, כדי שיהיה לסימן טוב,
אלא יהיה שמח ונכון לבו ובטוח בה' עם התשובה ומעשים טובים.
מברכים ברכת 'שהחיינו' בקידוש ליל השני של ר"ה, אמנם כיון שיש בדבר
זה מחלוקת בין הראשונים יקח אדם פרי חדש ויניחנו לפניו, או ילבש בגד חדש ויברך שהחיינו
ויהיה דעתו גם על הפרי ויצא ידי ספק.
יום ראש השנה
מצות עשה מן התורה לשמוע קול השופר ביום א' דר"ה, ומדרבנן חייב גם
ביום השני.
מעיקר הדין חייב אדם לשמוע בר"ה תשע קולות שופר שהם שלוש תרועות ושש
תקיעות. נסתפקו חז"ל (לדעת חלק מהראשונים) אם התרועה היא קול גניחה (שברים) או
יללה (תרועה), ומכח ספק זה הנהיגו לתקוע שלושים קולות, שלוש פעמים תשר"ת (12 קולות)
שמא צריך גם גניחה וגם יללה, ושלוש פעמים תש"ת (9 קולות), שמא רק הגניחה היא התרועה
וא"כ תקיעת התרועה של התשר"ת היתה הפסק בין השברים לתקיעה, ושלוש פעמים תר"ת
(9 קולות. סה"כ 30 קולות) שמא היללה היא התרועה.
עיקר התקיעה הוא לתקוע על סדר התפילה. במלכויות עשר קולות (תשר"ת
תש"ת ותר"ת), בזיכרונות עשר ובשופרות עשר. אמנם תקנו חז"ל לתקוע גם
לאחר שחרית שלושים קולות נוספים משום גזירה שהיתה.
בימינו נהגו כל ישראל לתקוע מאה קולות כמש"כ בספר השל"ה, ולכן
מוסיפים לאחר תפילת מוסף (למנהג אשכנז שאינם תוקעים בתפילת עמידה דיחיד) עוד ארבעים
קולות.
מצוות צריכות כוונה, ולכן צריכים השומעים לכוון לצאת ידי חובת מצות שופר,
שאל"כ יש דיעות שלא יצאו כלל ידי חובה.
לכתחילה שמיעת שופר צריכה להיות במעומד, ולכן לא יסמוך ולא ישען בזמן הברכה
והתקיעה.
צריך לכוון לצאת ידי ברכת השופר, ונחשב כאילו ברכו השומע בעצמו מדין שומע
כעונה, ומכיון שהברכה היא על כל התקיעות, גם דמיושב (שחרית) וגם דמעומד (מוסף). אסור
להפסיק בין הברכה לתקיעות, ולכן לא ידבר עד לאחר גמר התקיעות, ואפילו תפילות שאינם
מתקנת מתקני התפילה אין לומר, ולכן לא יאמר היהי רצון הנדפס במחזורים בתקיעות אלא יהרהרם
בליבו, וכן לא יאמר תהילים או ילמד בפיו עד לאחר התקיעות אלא רק יהרהרם בליבו.
אוכלים ושותים ושמחים בר"ה, שאף שהוא יום הדין מכל מקום מצוה של ושמחת
בחגך שייכת גם בו שכן הוא בכלל חג, כדכתיב "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו",
ונאמר בספר נחמיה "אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו
כי חדות ה' היא מעוזכם". אך יזהר שלא תהיה שמחה של הוללות, אלא שמחה של מצוה.
אסור לרחוץ ביו"ט במים שהוחמו ביו"ט, מלבד רחיצת פניו ידיו ורגליו
שמותר אף להחם מים לצורך רחיצתם.
מים שהוחמו בערב יו"ט מותר לרחוץ בהם אבר אבר, וכן במים קרים מותר
לרחוץ, ודוקא אבר אבר אבל לא כל גופו בבת אחת.
רחיצה במקלחות בישיבה אסורה, כיון שעי"ז מפעיל את מתקן החימום ומחמם
מים ביו"ט לצורך הרחיצה, אבל מים שהוחמו ע"י דוד שמש מותר לרחוץ בהם אבר
אבר.
אסור לרחוץ בסבון אא"כ הוא סבון נוזלי, ויזהר שלא להקציף את הסבון.
כמו כן אסור לרחוץ בשמפו לשיער משום סחיטה, אמנם אם הוא נוזלי מותר להעבירו
בעדינות מעל השיער.
יזהר מאד כשרוחץ שלא יבוא לידי סחיטת המים במקום קיבוץ השיער שבגוף.
כשמנגב את גופו מותר להעביר המגבת על השיער על מנת לייבשו, אבל יזהר מאד
שלא יבוא לידי סחיטת השיער.
צריך מאד להקפיד בימים אלו יותר מכל ימות השנה בשמירת ההלכה ובקיום המצוות,
שאין אדם זוכה לטהרת הלב אלא ע"י זיכוך גופו במעשה (כמש"כ מהרח"ו בשער
הכוונות), וכיון שכל תפילותינו בימים אלו הם לזכות ל"חיים טובים" "למענך אלוקים חיים" א"כ כדי שנהיה
ראויים לכך ויהיה מקום לחיים טובים אלו לשכון בלבנו, צריכים אנו לטהרו ע"י קיום
ההלכה והמצוות, טהרה במקווה ותפילה מעומק הלב, ועי"ז נזכה כולנו שהרי בטוחים אנו
שבאהבת בוראנו נצא זכאים לכתיבה וחתימה טובה ולשנה טובה ומתוקה לחיים ארוכים ולשלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה