הנקודה הפנימית שבלב (סיפור) - יום כיפור תשע"ג

הנקודה הפנימית שבלב...

הרב שאול מילר

פתיחה לסיפור

יער ביריה. מוצאי שבת של חורף, שלהי טבת, החברים יושבים באפילת הלילה סביב המדורה, קור גלילי מקפיא ורוחות... סוג הרוחות שמצויות להן רק בצפת, כאלו שמצד אחד מקפיאות את הדם עד מוות ומצד שני מטלטלות אותך באווירת הקדושה המיוחדת ששוררת רק שם.

על המדורה ניצלים שיירי עופות שנמצאו במקרר מהכנות ערב שבת, קצת ערק, והרבה הרבה מאווירת שבת שעוד לא משה משם.

משה, בחור צנום שמצא מנוחה לנפשו דווקא באווירה המיוחדת ששררה שם בינות לתימהוני עיר המקובלים, יושב, שקוע מעט בעצמו, נראה כאילו הוא קבור עדיין אי שם באחת משיחות המוסר האין סופיות שכבר שמע בחייו.

איציק, תוסס כתמיד, אינו מוצא מנוח לרגע, מעביר את כובד משקל הדרבוקה מיד ליד, מצד לצד, משוחח בהתלהבות על כל עניין כאילו הוא דבר שיכול לשנות את העולם.

לשנות את העולם...

פעם הם רצו לשנות את העולם, לשנות את הסביבה, את החברה, את כל מה שסביבם, היום הם בעיקר עסוקים בלשנות את עצמם, לא ממש לשנות, אבל קצת יותר להתייצב, קצת יותר להתחבר, קצת יותר להרגיש את עצמם, ואת העולם הסובב אותם.

ישבו שמה עוד חצי תריסר של בחורים, חצי תריסר של עולמות שונים. כל אחד שם נשא סיפור משלו ומסכת חיים שיכולה הייתה להתחלק בין מניין אנשים שונים, אבל בסוף הם מצאו את עצמם יושבים אחד ליד השני סביב למדורה, ומדברים על אלוקים... על אנשים... על החיים...

יחד איתם ישב ר' שרגא, אחד מאותם אנשים יחידים שהם היו מוכנים לתת בהם אמון, לא לחינם הם לא נתנו אמון באדם, ולא בחינם הם נתנו את אימונם בר' שרגא...

ור' שרגא יושב עם הגיטרה, עוצם את עיניו, וקולו נשמע, הוא אומר להם את אמרתו האלמותית של הרבי ר' בונים "אף על פי שנשמות ישראל מתמעטות מדור לדור, הנקודה הפנימית שבלב הולכת ומטהרת".

הוא פורט קלילות על המיתרים אבל המיתרים האמיתיים שנעים הם מיתרי הלב של הנערים.

הנקודה הפנימית שבלב הולכת ומטהרת...

יודעים אתם מהי אותה הנקודה? הוא שואל.

שתיקה משתררת.

ר' שרגא פורט על הגיטרה ומתחיל לספר...

***

יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה...

יוסל'ה היה ילד טוב ממשפחה טובה, ילד מוכשר, ילד מתוק, ילד יהודי שרק רוצה להיות טוב.

יוסל'ה גדל במשפחה טובה, משפחה קדושה, משפחה יהודית פשוטה... פשוטה אבל פשטות כה עמוקה וקדושה...

אבא של יוסל'ה הוא יהודי מתוק, עובד ה', באמונה הוא מתחזק... מתחזק מיום ליום, משעה לשעה. נגר שאוהב את קונו, קובע עיתים במסירות, ועובד ה' באמת ובתמימות.

יוסל'ה גדל בבית חם, הולך לחיידר במתיקות ובשמחה, ולומד עוד ועוד.

יוסל'ה גדל, הוא כבר הולך לישיבה קטנה, שם הוא לומד בחשק, בהתלהבות ובמתיקות. הוא שותה בצמא את דברי הגמרא, איזו קדושה... איזו מתיקות...

יוסל'ה מסיים ישיבה קטנה וממשיך לישיבה גדולה.

יוסל'ה בחור טוב. הוא נכנס בחשק, בהתלהבות, וצולל בים התלמוד יום ועוד יום ועוד יום. יוסל'ה לומד ולומד, איזו קדושה... הוא מפזם לו בנעימות את הויות אביי ורבא, ומלאכים עומדים סביבו בדום, מאזינים לניגון שעולה מתוך הגמרא וחודר עמוק עמוק אל נבכי הנשמה.

יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה...

ופתאום מעשה שטן... מעשה שטן...

איש אינו יודע מה ולמה, הרי עמוק עמוק הנפש מי ידענו...

עמוק עמוק עמוק...

אבל בליבו של יוסל'ה מתחוללת סערה... זה כבר לא אותו היוסל'ה.

אלו התחבטויות... אלו סערות... אלו מאבקים...

ויוסל'ה כבר לא אותו היוסל'ה...

המתיקות היא לא אותה המתיקות... ההנאה אינה אותה הנאה... הלימוד אינו אותו לימוד...

הפשטות כבר איננה, התמימות כבר איננה.

גשם יורד בחוץ, איזה גשם... איזו סערה... בחוץ ובפנים משתוללת לה סופה.

הלב של יוסל'ה כבר לא עומד בזה, איזה מאבק, אלו כוחות נלחמים שם בפנים...

ויוסל'ה סוגר את הגמרא...

איזה גשם בחוץ, זה כבר לא גשם. השמים בוכים, הבריאה בוכה, כולם בוכים... העצים מתכופפים, רוח מנשבת 

בפראות, וגם אמא עומדת שם ולא מפסיקה לבכות...

יוסל'ה סגר את הגמרא, שוב לא יפתח אותה...

מה נאמר, ומה נספר, איזו תקופה... יוסל'ה הולך ומתרחק, הולך ומתרחק.

אבל יוסל'ה אינו יכול להיות שקט, כי הרי יוסל'ה הוא רוח סערה, יוסל'ה הוא אש להבה, ורחוק רחוק הוא אינו 

מפסיק לבעור, רק ש"רחמנא ליצלן" הוא בוער באש אחרת...

יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה יוסל'ה...

וכך חולפות כמה שנים, יוסל'ה רחוק רחוק רחוק... ובבית המדרש כבר כמעט שכחו את יוסל'ה שפעם היה כאן, כבר שכחו את המתיקות, כבר שכחו את הניגון.

איפה יוסל'ה... איפה יוסל'ה...

אבל האש, הנקודה היהודית הפנימית לא נכבתה, היא עדיין בוערת בליבו, חורכת את מוחו, לא נותנת לו מנוח, שוב הוא לא מצליח להתעלם.

בלילות חוזרים אליו הקולות, יוסל'ה לא מצליח לזהות אותם במדויק, ניגון מבית המדרש שנתערב לו בבכי של אמא.

יוסל'ה מתחיל להתעורר, הוא מרגיש ריק, הוא מרגיש שאין לו כלום, הוא כבר לא מוצא שם טעם.

פתאום יוסל'ה מבין שהוא טעה, הוא מבין שנטש מקור מים חיים.

אין לו טעם בכלום, אין לו שמחה, אין לו הנאה.

אבל יוסל'ה חש כמי שכבר אין לו תקווה.

הוא מבין שטעה אבל הוא כל כך רחוק, הוא כבר שקוע עמוק בתוך החטא, עמוק עמוק... אין לו כח לקום ולבוא, אין לו כח לצאת, אין לו כח לחזור.

כמה קשה, כמה כואב, אבל יוסל'ה מרגיש שמאוחר מדי... השעה כבר חלפה.

***

ערב יום כיפור, הקולות מתגברים והולכים...

יוסל'ה מרגיש שהוא רוצה ללכת לבית הכנסת, לשמוע קצת קולות מבית אבא, איזה בכי קטן, איזו אנחה שמשברת גוף ונפש.

אבל הוא לא יכול ללכת, הוא מרגיש שאין לו במה לבוא, אין לו מה לומר...

הוא כל כך רחוק, הוא כבר לא יכול להתקרב.

במה הוא יבוא? הרי הוא כבר לא יכול לשוב. ואיזה טעם יש ל"ותשובה ותפילה וצדקה" כאשר הוא כבר לא יכול לשוב? איזה טעם יש להכות "על חטא" כאשר הוא שקוע בכל חטא?

איזו סערה משתוללת בליבו, הוא כל כך רוצה לבוא, אבל מרגיש כל כך רחוק, כל כך לא שייך, כל כך מנותק, איך הוא יבוא ואין לו לעורו אפילו שלוש על שלוש לכסות ערוותו.

יוסל'ה מסתובב כרוח סערה, אורות הפאבים בבן יהודה מרצדים מול עיניו, דוקרים את ליבו.

הוא נעצר באחד הקיוסקים ולוקח שוט וודקה, והסערה מתגברת ומאיימת לבלוע אותו.

כמה קשה... כמה קשה...

ופתאום מונית לבנה עוצרת לידו שם, בלב ת"א באמצע דיזנגוף, וממנה יורד ר' יצחק מאיר.

ר' יצחק מאיר זה מחכימי דיהודאי, מוסר שיעור שם לכמה נערים יקרים שאיבדו את הדרך, ויוסל'ה רואה את ר' יצחק מאיר שכמו נשלח אליו משמים, הוא רץ אליו...

ר' יצחק מאיר תציל אותי, אני כבר לא יכול... אני כל כך רוצה ללכת למחר לבית הכנסת, ואני לא יכול. מה אני אומר שם? באיזה נוסח אתפלל?! אני כל כך רחוק!

וקולו של ר' יצחק מאיר נשמע בניחותא, וכאיזו בת קול היוצא מן השמים בכל יום.

שמע נא יוסל'ה, שמע נא יוסל'ה, מחר יום כיפור, יום הכיפורים, יום כיפור הוא יום של כל יהודי, כל יהודי, גם זה הרחוק, גם שלך יוסל'ה.

אוי רבי, הוא צועק, אבל מה אומר? מה אני אגיד? הרי אני חי חיי גוי, איני יכול כבר לעזוב, אז מה אומר מחר בשעה שכל העם מכה בעל חטא?!

ור' יצחק מאיר אומר לו, לך מחר לבית הכנסת ואמור לו: אוי אני כל כך שבור אבא, אני יודע שאתה נמצא, אני יודע שאתה קיים, ואני יודע שאתה אוהב אותי, אבל אני כל כך שבור, אני כל כך רחוק, ואין לי כח לבוא אליך אבא, אבא אבא אבא אני הבן שלך, אבל אין לי את הכח אפילו לאהוב אותך...

רוח סערה, אש להבה.

יוסל'ה חוזר לאבא...

***

דממת מוות.

רוחות היער מסביב מייללות בפראות.

המדורה עדיין בוערת, חורכת את שרידי העוף שהונח עליה.

והנקודה הפנימית שבלב הולכת ומטהרת...