תקווה טובה (סיפור) - ראש השנה תשע"ג

תקווה טובה

ח. ר.

כמה זמן הוא הסתובב שמה, הוא עצמו לא ידע בדיוק, אבל הרעב שהתעורר פתאום והציק לו גרם לו להבין שכבר הרבה זמן שהוא מחפש את... מה בעצם הוא מחפש, שם ביער? את אלוקים? אולי. את עצמו? אולי. את האמת? אולי. עכשיו הוא רעב, והרעב הזה מביא אותו למסקנה שמדי הרבה זמן עבר מאז שהוא ירד ליער, כי הוא זוכר, ובזה הוא בטוח, שלפני שהחליט לרדת ליער הוא אכל ארוחה טובה, ואם עכשיו הוא רעב סימן שהאוכל כבר התעכל והגיע הזמן לחזור הביתה.

אז הוא הסתובב והתחיל לחזור, לשמאלו התפתל הכביש הצר שנראה יותר כמו נחש צפע אימתני שמדי פעם גולשות עליו באיטיות מכוניות צעצוע. האופציה לרדת לכביש וללכת עליו נראתה לו לרגע משכנעת, כי הכביש יחסית חלק והוא לא יצטרך להישרט מקוצים, להתנגש בעצים ולהחליק על הסלעים. אבל רק רגע אחד קצר החזיקה האופציה הזו מעמד. מיד אחר כך הוא חשב, ובצדק, שאם הוא כבר ביער, ראוי להרגיש כאן כמו שצריך להרגיש ביער, גם אם זה אומר להידקר מקוצים, להסתבך בין עצים ולמעוד על סלעים.

בראשו התנגנו המילים האלו, שדפקו לו את כל התוכניות שבנה לאחרי הצהריים הזה וגרמו לו ללכת אחרי הלב. והלב, כידוע לכם, הולך תמיד לכיוון היער.

"יום אחד זה יקרה

בלי שנרגיש משהו ישתנה

משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו

ולא יהיה ממה לחשוש"

בין עצי האורן הוא הרגיש בטוח. גדולים, בטוחים, מגנים. לא נראה שאחד מהם עומד ליפול עכשיו, וגם אם כן, בטח הוא לא יפול עליו. בתוך השלווה הזו ואחרי ההכרה שהוא כבר בדרך חזרה, גם אם לא בדרך הקצרה שהיא ארוכה אלא בדרך הארוכה שהיא באמת קצרה, הוא ניסה להיזכר מה הוא מחפש.

אוה, כן, בודאי. מחר בלילה ראש השנה וזה אומר שמחר בבוקר אחרי התפילה עושים התרת נדרים. כולל נדרי מצווה. כן, ממש כך. כל הנדרים כולם בטלים ומבוטלים כעפרא דארעא, עד שלא נשאר מהם לא זכר ולא שם ושארית. ברור שזה נוגע אליו כל העניין הזה. אם הוא לא היה מסובך בכמה נדרים רציניים, הוא לא היה שם לב בכלל להתרת הנדרים הקולקטיבית הזו. נכון שערב ראש השנה ויום הדין והכתרת המלך, אבל בטח אוטומטית כשהחזן היה גומר את החצי קדיש הוא היה מסתובב כאילו בניחותא לכיוון ארון הספרים ומשם, הופ, לדלת החוצה לקפל את התפילין. ככה הוא רגיל וככה הוא עושה כבר הרבה זמן בלי לשים לב לחלק שהוא מפספס מהתפילה. אבל התרת נדרים, הזדמנות פז שלא תחזור על עצמה עד שנה הבאה, ומי יודע בכלל מה יקרה בשנה הבאה. ואם הוא ימות? ואם הוא כבר לא יוכל להתיר נדרים מאיזו סיבה שבעולם? הרי ראש השנה מחר וכלום לא סגור עדיין על השנה הבאה.

אז מה בעצם הביא אותו לצאת ליער? נכון, החיפוש, אבל את מה? את המלך בשדה? את הטבע, היופי והשקט? קשה לו בעצמו להגדיר, אבל היער תמיד עושה לו את זה, וככה הוא מרגיש, ששם הוא מוצא את עצמו מוכן הרבה יותר טוב לכל דבר, בטח ליום דין ויום הכתרה של המלך.

הוא ניסה להבין בשכל את מה שהלב אומר לו בצורה הכי ברורה שאפשר. מה יש לו, ליער, שעושה לו את זה. היער כל כך טהור, כל כך מקודש, הטבע מאיר פנים לכל אדם בכל מצב, וזה מביא אותו להרגשה של תקווה, שיום אחד גם הוא יהיה טבעי "בלי שנרגיש משהו ישתנה", וטהור, וקדוש, ומאיר פנים לכל אדם, ולעצמו.

איך? איך הוא הולך להיכנס לראש השנה, ככה? איך עושים את זה? היום הזה, שעליו מדבר השיר שלו, האם זה ראש השנה? האם מחר בלילה משהו ישתנה? משהו ירגע בנו?

כמה שעות ביער וכמעט יש לו תשובה, שיש תקווה ויש איזה שביל שאם רק נמצא אותו נלך בו ונלך ונלך עד שנגיע למקום הטוב באמת, שזו בעצם נקודת ההתחלה שעזבנו מהר מדי. אולי זו הסיבה האמיתית שהוא מעדיף ללכת בין הסלעים והקוצים ולא לרדת לכביש הצר והמתפתל. לא נראה לו שזה השביל הזה שעליו הוא חושב ומאמין שהוא קיים. השביל הזה נמצא דווקא בין הקוצים. אולי צריך להישרט קצת כדי להגיע לפינה הנכונה.

בסוף הוא הגיע לסוף. לסוף היער כמובן. נדמה היה לו שמשהו אצלו זז בפנים. את התרת הנדרים הוא עשה בבוקר, את המקווה הוא עשה בצהריים, ועם ראש השנה הוא נפגש בערב.

ככה הוא נכנס לראש השנה, עם תחושה שמשהו קרה, מה בדיוק הוא לא הצליח להגדיר לעצמו, וזו פרשיה בפני עצמה, ההגדרה. תמיד הוא היה אחד שמנסה להגדיר דברים, וזה הפיל אותו הרבה, הרצון להגדיר. אולי לא כל דבר הוא כל כך ברור ומוגדר ומוסבר ומובן? אולי להרפות קצת? כמה שהוא ניסה, כאן הוא נפל שוב ושוב. ולמרות שהוא הרגיש שמשהו זז בו, בגלל שהוא לא הצליח בשום פנים ואופן להגדיר, היה עצוב לו להיכנס ככה לראש השנה, מבולבל ולא מוגדר. זה לא זה, הוא אמר לעצמו. לחפש זה טוב, אבל את מה?

בראש השנה מכוונים בתפילה. כולם. זה מוטבע בנו עוד מהגיל שבו ישבנו ונשנשנו במבה ליד אמא בעזרת הנשים. בראש השנה שמים לב למה שמוציאים מהפה. והוא באמת כיוון בכל מילה.

...ובכן תן פחדך - - - ברררר - - גוש כבד טיפס לאט מהבטן אל הגרון. ואימתך - - וייראוך - - אוהו ייראוך - - - וישתחוו לך, אהה, פה הגוש נעצר לחשוב אם להמשיך לטפס או לשקוע בחזרה. ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם...

ובכן, תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך, ו...מה הולך כאן? תקווה טובה לדורשיך - - כן, כן, תקווה טובה, למי? לדורשיך! לחפש זה טוב, בזה הוא היה בטוח, ותקווה טובה זה ודאי טוב. הוא הרגיש שהמחזור הזה שהוא מתפלל מתוכו עכשיו, עלה ביחד איתו מהיער. לא יאומן, ובכן תן ה' תקווה טובה לדורשיך, ופתחון פה למייחלים לך! 

זה כבר היה יותר מדי. לכוון בכל מילה זה דבר אחד, ולהתחבר לכל מילה כאילו היא נכתבה במיוחד עבורך זה דבר אחר. תקווה טובה, פתחון פה, הרי זה מה שהוא מחפש. את התקווה הזו, את פתחון הפה לומר את הדברים הנכונים. לייחל ולקבל פתחון פה, לדרוש ולקבל תקווה טובה. לשוטט ביער, לדבר עם ה' ולקוות לטוב.

הוא ידע בבירור שהתפילה הזו התקבלה. היום הזה הגיע, משהו נגע בו, משהו נרגע בו. לגמרי.