כולנו בני אדם, כולנו מלאכים
שמואל וייס
באחד מעשרת הימים של תשובה, הייתי צריך להגיע לאדם – ישוב צפונית
לירושלים, האוטובוס יוצא עוד 10 דקות מהתחנה המרכזית ואני עדיין בישיבה. אני רץ
לאופניים ומתחיל לדהור אל התחנות הבאות של האוטובוס ברחוב בר אילן כדי לתפוס אותו.
הגעתי כולי מתנשף לתחנה בבר אילן, קשרתי את האופניים, ובדקתי ליתר ביטחון בשלט שעל
תחנת האוטובוס, שקו 142 עוצר בתחנה הזו. אהה, הוא עוצר. הגעתי בזמן! אני נושם
לרווחה... ומסתובב אל עבר הכביש לראות את האוטובוס שלי... או יותר נכון את החלק
האחורי שלו... הנהג לא עצר... הוא כנראה הציץ אל עבר התחנה, לא ראה אנשים קופצים
לקראתו והחליט להמשיך בנסיעה.
פרצתי בריצה במורד רחוב בר אילן אל עבר התחנה הבאה בנשימותיי האחרונות,
והצלחתי להשיג את האוטובוס ולעלות עליו ברגליים מטות ליפול ובנשימה קצרה רדודה
ומהירה... דבר ראשון התמוטטתי אל תוך הכסא הראשון ולאחר דקה פניתי לנהג ואמרתי לו:
אתה לא בסדר. אתה לא עצרת בתחנה. הייתי צריך לרוץ אחריך! יש באפשרותי לתבוע אותך
וכו' וכו'. הנהג טען שהוא עצר, אחר כך אמר שהוא לא ראה אנשים בתחנה, ואחרי זה הוא
הציע שאולי לא שמתי לב...
ישבתי וחשבתי לעצמי במשך הנסיעה, הרי זו בדיוק סיטואציה של עשרת ימי
תשובה!
אנחנו מעגלים פינות בעבודת ה', או שלפעמים גם לא עושים חלקים ממנה,
ואנחנו מצפים לבוא אל הקב"ה ביום כיפור ושימחל לנו על כל המעידות הקטנות
שלנו! בצורה קצת חריפה זה אומר שאם אני כועס על הנהג במקרה פעוט, אין לי שום זכות
לבוא ביום כיפור ולבקש בקשת רחמים על עצמי...
הרי אני מועד ביחסיי עם ה', בדיוק כמו שהנהג מעד ביחס לעבודתו. איך
אני יכול לבוא ליום כיפור עם בקשת סליחה לה' שלא יכעס עליי, שיבין אותי, כשיש בי
כעס ואי הבנה לאנשים שמועדים בדבר קטן כלפיי?
ישבתי וחשבתי על זה – והטרוניה התפוגגה ובמקומה באה הבנה גדולה - כולנו
בני אדם! כולנו טועים וכולנו מועדים. ויש לנו יום מיוחד בשנה שאלוקים נתן לנו
במתנה, שנוכל להיהפך שוב למלאכים! ולו ליום אחד.
בסוף הנסיעה קמתי מהמושב ואיחלתי לנהג "שנה טובה"
ו"גמר חתימה טובה" מכל הלב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה