הרגעה, אזעקה והרגעה
הרב חנוך רוזנברג
יש לי חבר שכבר כמה שנים "משגע" אותי לפני ראש השנה עם שאלה
שמטרידה אותו. מי אמר, הוא שואל, שראש השנה הוא יום דין? בתורה זה לא כתוב. התורה
מדברת רק על יום תרועה, ואיפה המקור לזה ומאיפה חז"ל ידעו את זה וכו' וכו'?
כך הוא שואל אותי, ובכל שנה מחדש אני מנסה להסביר לו ולמצוא לו מקור מבוסס לזה.
השנה, כשהוא בא שוב והציג בפני את השאלה, אמרתי לו, חכה ל'זו דרכנו' של ראש השנה,
אני אכתוב על זה משהו.
כיון שהבטחתי, התיישבתי לחפש ולבדוק. והרי החדשות...
מי ש"טיפל" בשאלה הזו בהרחבה, היה רבינו הרמב"ן ב'דרשה
לראש השנה'. שם הוא שואל כמה שאלות ועונה על כולן (מרתק! כדאי מאוד לקרוא את דבריו
במקור). תשובתו לשאלה הזו מתחלקת לכמה חלקים.
ראשית, הוא נסמך למה שהתורה כותבת "זיכרון תרועה", ומפרש
שהכוונה שעל ידי התרועה נעלה לזיכרון לפני הקב"ה, ומדוע אנו צריכים לעלות
לזיכרון לפני הקב"ה בראש השנה? מפני שעשרה ימים אחריו מגיע יום הכיפורים שהוא
יום סליחה וכפרה, וממילא מסתבר שסמוך לכפרה יש דין על המעשים כולם, ובפרט שלשון
"זיכרון" מופיע בתנ"ך פעמים רבות בהקשר של עמידה לדין. מקור זה
מכונה על ידיו כ'רמז' שהתורה רומזת לנו.
בנוסף לכך כותב הרמב"ן שעניין זה של יום הדין "היה נודע
בישראל מפי הנביאים והאבות הקדושים עד משה רבינו".
עוד כותב הרמב"ן: "ומי שזכה להיות מקובל בסתרי תורה יראה
העניין יותר מפורש בכתוב", והוא מרחיב שלשון "תרועה" מרמז על מידת
הדין, ומוכיח זאת מהכתוב "תרועה יתקעו למסעיהם", וכן מחומת יריחו שנפלה
מפני התרועה כיון "שרצה הקב"ה שתהיה מידת הדין מתוחה כנגדם", כאן
מרחיב הרמב"ן ומבאר ענייני מידת הדין ומידת הרחמים ומסיים: "ואלו דברים
מסתרי התורה הם ואין ראוי לדבר בהם ברבים וגם לא לכל היחידים".
ומוסיף הרמב"ן וכותב שיש לעניין זה אות בשמים, שחודש זה מזלו
מאזניים, שזה מרמז שיש בו מאזני משפט לה'.
הרי לנו ארבעה מקורות ליום הדין בראש השנה: לשון "זיכרון";
קבלה מאבותינו הקדושים ומהנביאים; לשון "תרועה"; ומזל מאזניים.
* * *
אין לי שום יומרה להיות בקי בסתרי תורה (גם מהנגלה אני רחוק) אבל את
מה שהרמב"ן כותב מותר לנו לנסות לפרש גם אם אנו רחוקים מהבנה מלאה של הדברים:
מדוע לשון "תרועה" מרמז על מידת הדין?
מלבד התרועה שהתורה מצווה לעשות בראש השנה, מצווה התורה על תרועות
נוספות. בספר במדבר (פרק י) נאמר כך:
וידבר ה'
אל משה לאמר, עשה לך שתי חצוצרות כסף, מקשה תעשה אותם, והיו לך למקרא העדה ולמסע
את המחנות. ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד, ואם באחת יתקעו ונועדו
אליך הנשיאים ראשי אלפי ישראל. ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה, ותקעתם
תרועה שנית ונסעו המחנות החונים תימנה, תרועה יתקעו למסעיהם. ובהקהיל את הקהל
תתקעו ולא תריעו. ובני אהרן הכוהנים יתקעו בחצוצרות והיו לכם לחוקת עולם לדורותיכם.
וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם
ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם
ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם, אני ה' אלוקיכם.
אנו מבחינים בפסוקים אלו בשני סוגים של שימוש בחצוצרות. האחד בשעת
מנוחה ושמחה, והשני בשעת מסע וצרה. בשעת מנוחה תוקעים תקיעה פשוטה, מה שאנו מכנים
"תקיעה" – "תתקעו ולא תריעו". גם בשעת שמחה תוקעים תקיעה
פשוטה – "ותקעתם בחצוצרות". לעומת זאת, בשעת מסע המחנות, שזו שעה של
חוסר יציבות וביטחון אישי, תוקעים תרועה – מה שאנו מכנים "שברים" או
"תרועה" – שנאמר "ותקעתם תרועה". וכן בשעת מלחמה נאמר
"והרעותם בחצוצרות". הרי לנו שבשעת שמחה תוקעים תקיעה פשוטה, ובשעת צרה
תוקעים תרועה.
למעשה, קל להבחין בחילוק זה על ידי הצליל של התקיעה והתרועה. עד ימינו
אנו משתמשים בשעת מלחמה בשני סוגי הצפירות הללו. כשיש, חלילה, אזעקה משמיעים צפירה
עולה ויורדת שמזכירה את השברים והתרועה, זהו צליל מחריד ומפחיד שגורם לאנשים לנוס
על נפשם ולחפש מקלט. אך כאשר יש רגיעה משמיעים צפירת הרגעה שהצליל שלה פשוט וחלק,
צליל שמרגיע את האדם ומחזיר אותו לחיים הרגילים.
לאחר שאנו לומדים על חילוק זה בין התקיעה לתרועה, ואנו רואים שהתרועה
משמשת - גם בתורה וגם במציאות - לשעת מצוקה, אנו מבינים שכאשר התורה אומרת לנו
שראש השנה הוא "יום תרועה", היא בעצם אומרת שיש כאן שעת חירום שבה
הדברים הגורליים ביותר עומדים לדיון ולהכרעה. הרי לנו מקור ברור ומבואר ליום הדין
שבראש השנה.
* * *
אלא שאם כן, נותר לנו להבין מה עושה ה'תקיעה' הפשוטה בראש השנה לפני
ואחרי התרועה. חז"ל לומדים זאת מן הפסוקים שנאמרו ביובל "והעברת שופר
תרועה" ו"תעבירו שופר". אך ההשוואה בין יובל לראש השנה טעונה
ביאור. הלא יובל הוא זמן של שמחה – עבדים חוזרים לבתיהם, קרקעות חוזרות לבעליהן
המקוריים. קל להבין מדוע ביובל יש תקיעה (אדרבה, צריך להבין מה עושה שם התרועה),
אבל איך קשורה התקיעה לראש השנה?
גם על כך משיב רבינו הרמב"ן תשובה מדהימה ומרגשת. כך הוא כותב
בפירושו לתורה (ויקרא כג כד): "והנה הוא יום דין ברחמים, לא תרועת מלחמה...
שכבר קבלה ביד רבותינו וכל ישראל רואים עד משה רבינו שכל תרועה – פשוטה לפניה
ופשוטה לאחריה... ומפני שהיא כלולה מן הרחמים [יש] תקיעה לפניה ולאחריה".
הרי לנו, שלמרות שראש השנה הוא יום דין, אין מדובר במצב מצוקה וחרדה
כמו מלחמה, אלא הוא "יום דין ברחמים". אנו משמיעים את צפירת האזעקה –
תרועה – כי אנו עומדים בדין, אך רגע לפני האזעקה אנו משמיעים צפירת הרגעה, ומיד
לאחר האזעקה שוב אנו משמיעים צפירת הרגעה. כי למרות שאנו עומדים בדין, אנו נושמים
עמוק ונרגעים לפני ואחרי, לא נכנסים ללחץ, לפחד או חרדה, אלא מראים "שאנו
בטוחים בחסדו ית' שיוציא לצדק משפטינו" (משנ"ב).
"רוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש: א"ר סימון, כתיב כי מי
גוי גדול וגו', ר' חנינא ור' יהושע אומרין, איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של
אלהיה, פי' מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף
שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינן
כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין
ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס" (טור)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה