זלמן שטוב

רוחות של קיץ

עשן הסיגריה התעופף במהירות ברוח, ככה הוא אוהב את זה, שלא נשאר שום זכר, שהרוח לוקחת הכל.

גם מחשבותיו התעופפו להן, בתוך ראשו, ברוח הפנימית שלו שכבר נושבת הרבה זמן, הרבה מידי זמן.

זו הפעם הראשונה שהיו לו תהיות לגבי חיבורו לכלום, הוא כבר לא היה בטוח שהוא אוהב את זה שהכל עף, הוא כבר לא ידע אם הוא אכן רוצה שהרוח כבר תחלוף ויגיע הקיץ השליו.

חורף סימן בשבילו את השברים, את הברד הזועם שהוטח לפעמים ארצה באדוניות כזאת וכמו שהוא בא הוא גם נעלם כמין הד, לא מותיר אחריו דבר מלמד רטיבות חסרת שם, כמעט חסרת צורה.

בשבילו הקיץ היה סימן למצב סטטי שלא משתנה, חם, בוער, וגורם לכך שאנשים ילבשו פחות בגדים, ככה שניתן לראות באמת איך הם נראים בלי מלבושים, ומזה הוא פחד - בגדים בשבילו הם כמו הרוח, הופכים כל אדם לאחר, למותג, לצבע שהוא בחר באותו היום.

ועכשיו הוא כבר לא יודע, והוא יודע שהוא לא יודע, והדבר הציק לו יותר מחוסר הידיעה בכך שהוא לא ידע, כמו שהיה בחורף. כמו שהיה כשהרוח נשבה במהירות מעל לצמרות העצים, חורטת את זכרה בכך שלא נשאר עוד זכר לעלים, לאנשים, לה עצמה ולעשן של הסיגריה.

הוא עומד ליד המכולת של ילדותו, נזכר בזמנים שאינם, שואף בכח עוד שאיפה ונושף אותה - לא נותן לעשן להשאר בתוכו. מביט בעשן הנעלם ורואה באוויר צלליות נעלמות שלו עצמו.

ממה אתה בורח? לאן אתה בורח? הוא שואל את העשן החמקמק, ובעצם שואל את עצמו. למה הנחלים כולם מובילים אל הים? למה הים איננו מלא? ולאן נחלי שלי מוביל אם הוא מוביל אל הכלום? איך הכלום יכול לסבול את הכל ממש כמו הים שאיננו מלא ועדיין להשאר כלום? מה טוב לכלום כל כך?!

הוא תמיד אהב לשאול שאלות, הן חסרות מקום, והן מתמוססות באוויר כלעומת שבאו, מציקות לרגע או כמה, חורטות בקיום סימן שאלה בדיו נעלם - כמוהו בדיוק. אל התשובות הוא מעולם לא הגיע. התשובה היא דיו שעומד לנצח, בתנאי שהיא תשובה טובה, אז הוא לא אהב תשובות טובות, רק תשובות שהן עדיין שאלה קטנה שאף היא מרחפת ומתרחקת כמו ענן תועה בקיץ שמזדרז ונעלם, - לא רוצה להביע חותם אמיתי בשמים הצלולים.

ועכשיו הגיע הזמן לבקש תשובה מהכל, מהים, מהנחל, מהעשן, ובעיקר מעצמו.

קשה לו, הוא לא רגיל לזה, וסיגריה נוספת נרמסת מתחת רגליו, משאירה סימן שחור על האספלט הבוער של הקיץ. כך הן הסיגריות, נרדפות עד השגתן, נממצות בתשוקה של מכור, נמדדות שוב ושוב לראות עוד כמה יש ולבסוף מושלכות כאחרון הנבראים, נדרכות ומאבדות את שמן לעולמים. לאף אחד כבר לא אכפת מהי החברה שייצרה את הבדל - כל הבדלים שווים, ואיש לא שומר אותם. רק הרוח משחקת בהם מידי פעם את משחקה הישן ״עוף-עצור-המשך לעוף״, ואף היא לא ממש שמה לב אליהם, הם פשוט שם, והיא פשוט תמיד משחקת.

גם הוא מרגיש כך. נדרך שוב ושוב ע״י עצמו, ועף לעבר העתיד ע״י הרוח, בידיעה שגם משם יועף הלאה, כי הרוח - רוחו שלו, לא עוצרת אף פעם. עד עכשיו.

רוחו מוכרחת לעצור, הגיע הזמן ללבוש משהו שיגן מהרוח, נמאס לו כבר להתגלגל ולהתגלגל כמו עלה, ויותר נורא - כמו סיגריה. הוא רוצה לנשוב כמו תמיד אך לא לעוף מנשיבתו, הוא רוצה להיות הנושב אך לא ה״ננשב״. יש כל כך הרבה ננשבים - כל כך הרבה שלא יכולים להתבונן ברוח כי היא נושבת להם בעורפם, והם חסרי יכולת להסתובב ולהביט אחור ולראות מי מנשיב אותם. הוא רוצה להינשב כנגד הרוח - שהרוח תדע שהוא קיים ותמשיך לנשוב, ועדיין תדע שהוא נושב כנגדה, גם כאשר הוא עצמו הרוח.

אחד הפחדים הגדולים שלו היה ההיסגרות בתוך צנצנת, כמו הכבושים של הדודה, הם שם כבר חצי שנה, מתבוססים בריר של עצמם, צמודים אחד לחברו, נדים אחד לשני כל בוקר בראשם לשלום - עד כמה שאפשר לנוד ולנוע בתוך הצנצנת, וזהו. כבר חצי שנה. מידי פעם מישהו בודק אותם, מנער קלות ומניח שוב באותו המקום ששייך להם, על אדן החלון, ליד הפרחים שפורחים ונובלים וזקוקים לתשומת לב כל יום.

הוא לא רוצה להיות כבוש, אבל הוא גם לא רוצה להיות כלום שאיננו כבוש, יותר מידי כלום ביותר מידי זמן.

עכשיו הוא רוצה להיות, לחוות את הכלום - אין תחושה נעלה מזאת, אך לא להפוך לחלק ממנו. הוא רוצה כלום בצבעים. כלום עם תשובות. כלום שיש בו משהו. כלום שהוא לא רק כלום. כלום שהוא סיגריה על המדף שאף אחד לא יעשן ועדיין יוציא עשן - עשן קודש הקודשים – עשן שנשאר לנצח.