בני שחר
הקול עולה סביבי "נעשה ונשמע" כל העם כולו קיבל את הדברים מבלי לדעת מה הם.
עמדתי
ביניהם כעוס, דברו בשם עצמכם. לא אקנה חתול בשק. כיניתי אותם פזיזים כיניתי אותם
חסרי דעת.
העם
רואה קולות, אני רואה הר כפוי כגיגית, מטיח כלפי שמים, באלימות כלום לא יילך.
הקול מתגלגל
"אנוכי ה'". כולם נשמתם פורחת ורק אני ניצב מישיר מבט. מי אתה? ולמה אתה
צועק?
הקול שוב
יוצא זועק, "לא יהיה לך א-לוקים אחרים". הם, שוב נשמתם פורחת ורק אני
ניצב שוב ומקשה מדוע שארצה א-ל? מה רע היה לי עד היום?
הם,
בשנית, קמים לתחייה מחלים את פני הא-לוקים. מבקשים רחמים, מבקשים לא לשמוע יותר,
מבקשים מנוחה. ואני בז להם. מוגי לב, רק התחלנו תנו לשמוע.
הא-לוקים
נעתר להם, מנתק מגע, אומר למשה את אשר לומר. הם עומדים מושפלי פנים, מאזינים
לדברים אותם קיבלו מראש.
ואני
כילד נשכב על הרצפה. רוקע ברגלי מבקש, מתחנן לגילוי, מתחנן למגע, מתחנן להבנה.
אני
מרים את ראשי, סביבי דממה. כולם התפזרו לקחו כתרים. רק אני מפולש בעפר חש מלוכלך
מאי פעם.
ואז
א-לוקים לפני נגלה. נגע בעדינות ליטף את פני. בני, הוא אומר בקול רך, אמנם א-לוקים
אני אבל אני לפני הכול אביך. קום בני, אל יעצב ליבך. לא תמיד יובנו הדברים בשכל,
אבל אם רק תפתח את הלב, לא תהיינה כבר שאלות.
אבל
אבי, נשאתי את עיני אליו. למה בכפיה? למה כל הרעש? למה המוות?
והוא,
רק הביט בי במבט חומל, התענג על חוסר הידיעה בני. כשתדע שאתה לא יודע, תגיע אל
תכלית הידיעה.
הוא
הושיט לי את ידו ואימצני אל ליבו, קום בני עמוד על רגליך וצא לדרך חדשה.
ישי הריסון
כולנו מכירים ויודעים עד כמה יכול להיות קשה להתחבר ללימוד התורה ובפרט
ללימוד הגמרא.
גם לי כמו הרבה אנשים היו קשיים רבים, קושי להתחבר לאהוב, להתמיד
בלימוד. הגמרא הייתה נראית לי כמו ערבוביא של מילים לא קשורות שלא היה לי רצון
גדול להבין את הקשר שלהן.
אבל בסוף כן מצאתי את הדרך חזרה, הדרך חזרה אל הגמרא הייתה לא פשוטה. היו
לי שנים ארוכות של נתק מוחלט מכל מה שקשור לתורה מגיל צעיר (12) ועד גיל 19. שנים שהן
המכריעות ביותר בפיתוח והבנה, ידע, וצורת לימוד של הגמרא. בכל הזדמנות שהיא הייתי
שומע אנשים שהיו מנסים לשכנע אותי שהגמרא מתוקה ושהלימוד יכול לגרום לאושר גדול.
אף פעם לא הבנתי על מה הם מדברים, חשבתי בעיקר הפוך מהם.
יום אחד בשנה האחרונה שלי בישיבה התיכונית (לא ברור לי למה קוראים לזה
ישיבה...), הרגשתי שאני זורם לשון מקום, סוג של חוסר תכלית, ושאלתי את עצמי למה באתי
לכאן, לעולם. לא הייתה לי תשובה ברורה, אבל ידעתי שבטח לא בשביל לבזבז את הזמן כמו
שהייתי עושה עד אז.
לכן החלטתי לנסות משהו אחר, לבדוק את הכיוון של לימוד תורה, לחזור לישיבה,
כמובן שזאת הייתה החלטה קשה מאד כי זה משהו נגד הזרם של הסביבה שלי. ומעבר לזה,
החלטה שכנראה תשפיע על כל העתיד שלי.
הלכתי לשבו"ש (שבוע ישיבה, פרוייקט שבו תיכוניסטים הולכים למספר
ימים לישיבה כדי לראות מה זה עולם הישיבות) בישיבת "תפארת צבי". אז,
בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מהי מתיקות בתורה. היה זה, כשכיוונתי לתירוץ של תוספות.
היה לי שם לימוד רצוף של שעה וחצי ופתאום נפתחו לי העיניים והרגשתי חיבור ואושר
שאי אפשר להסביר במילים, היה לי טוב עם עצמי. באותו הרגע ידעתי שאני בדרך הנכונה.
כמובן שלא הכול וורוד ואין קיצורי דרך והיו לי הרבה קשיים בהמשך. אבל
את האושר ההוא שחזר גם עוד כמה וכמה פעמים אי אפשר לשכוח.
ואני רוצה לומר משהו, גם אם למישהו יש ספיקות צריך תמיד לזכור שאין
דרך אחרת ועד כמה שזה נראה קשה זה תמיד הכיוון. כמו משפט המפורסם שאומר "אם
קשה לך סימן שאתה בעלייה.
ישראל ויטו
המסע שלי בחיי הבוגרים
מורכב מכמה תחנות, למדתי בישיבה עוד בזמן
שהייתה בהר נוף, באותו זמן הלכתי ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים. ואז התגייסתי לצבא,
הייתי שם שנתיים ביחידה של אדריכלות. אחרי השחרור טסתי לארה"ב לתקופה של שלוש
שנים שאת רובה העברתי בניו יורק.
בכל המקומות והמצבים
שהייתי בהם, תמיד ניסתי והשתדלתי ללמוד משהו, אפילו קטן בכל יום, לשמור על הגחלת
שבפנים, אבל למרות שידעתי שזה טוב וחשוב, מעולם זה לא תפס אצלי מקום מרכזי,
ההסתכלות שלי על הלימוד הזה הייתה שזה בסך הכול עוד חלק עוד חלק ברשימת המטלות
היומית.
אבל אז ביום פשוט אחד,
סתם עוד יום ניו יורקי סגריר, קרה משהו ששינה הכול...
ניו יורק, מרכז העולם, המקום
שבו קורים הדברים הגדולים... בית כנסת קטן בפינת הרחוב...
שם ראיתי אותו ספר קטן
מונח לו. שכמה משפטים מתוכו שינו הכול "מה יעשה אדם ויתעשר? ירבה בסחורה, ויישא
וייתן באמונה, וגם הוא מרבה בתפלה, והכול אינו מועיל למי שנולד במזל רע ונישאר קירח
מכאן וקירח מכאן וכו'.. על כן אין לשמוע לעצת היצר הרע ולדחק השעה" (אבן
שלמה; פ-ג, ס-ו).
זה נכון ש"אם אין
קמח אין מים" ולא לחינם חג השבועות יוצא בזמן האסיף, זמן גשמי שבו אוספים את התבואה,
דואגים לפרנסה. הקשר בין החג לתאריך הוא מחייב, אך כמו שהגאון מווילנא מביא, צריך
לזכור שגם כשניראה שהגל מתקרב וזה הזמן לעלות עליו או שיש זמנים שבהם הגל נראה
קרוב. אבל לא לשכוח בכל מקום ובכל מצב, המזל שלך הוא המזל שלך. כך שלעולם צריך
לקנות את הבטוח ואין לדחוק את השעה וצריך להקצות זמן לתורה לרכוש את הבטוח שלא נצא
קרחים מכאן ומכאן.
משה דניאל
שבת קודש, סמל האמונה ביהדות. האמונה שהקב"ה מנהל את העולם לא אני לא אתה
רק הוא. לכן אני רק צריך לעשות את ההכנות לשבת, זהו. אינני אחראי למה שיקרה, כי 'לא
עליך המלאכה לגמור אבל אי אתה רשאי ליבטל הימנה'. גם אם הפלטה לא עובדת והטשולנט התקלקל
זה רצון השם, גם אם אני לא מבין את כוונתו, אני מאמין ויודע שזה לא קרה סתם. לכל סיבה
ומסובב.
אני לוקח את הכוח של היום הקדוש הזה לכל
השבוע ואז מנסה להיות אחראי. אבל גם אז, עד גבול מסוים, כי גם אז אין כוחי ועוצם ידי.
אמונה... זה מה שיש לי וזה הכול.
ואז בא חג שבועות, חג של לבן וטוהר.
מעמד הר סיני, הקב"ה משתף ומוריד לבני ישראל את הדבר המקודש ביותר אלי אדמות, התורה.
אני לא ממש זוכר איך הרגשתי באותו מעמד
נשגב. אך אני יכול לנסות להבין ולו במעט. הקב"ה מוריד את התורה, בני ישראל מתעלפים,
הוא מדבר והם שוב מתעלפים, ושוב וחוזר חלילה... איש איש כגודל מעמדו, נראה כאילו עם
ישראל לא באמת יכלו לעמוד במחזה הרם הזה כל כך, אש, תימרות, קולות, ברקים איבוד הכרה,
פחד אלוקים ממש... מה אני מבין, אבל נראה לי שהיו שם כיסופים מאד גבוהים.
באופן שכלי, אני לא יכול להסביר לעצמי או
להגדיר או לבטא או איך שתקראו לזה, למה שבאמת קרה שם, למה הם ראו, למה הם הרגישו. איזו
תחושות פיזיות או רוחניות הם חוו. זה היה חיל, רעדה וצמרמורות. אבל אלו רק מילים שנותנות
ביטוי לנו כבני אדם, כדי שנוכל להבין בתפיסתנו שלנו את מה שקרה שם.
כאשר בני אדם רוצים לבטא משהו גדול הם משתמשים
כדוגמה בהרים וגבעות.
הקב"ה השתמש בהר. הר, הר קטן. הר,
אבל עניו. הר סיני. רק בכדי שהמעמד הנורא הזה של קבלת תורה ירד לתפיסתנו. לכן כביכול
העמיד זאת בהר, שלנו זה נראה כדבר גדול ועל ידו נתן לנו את התורה.
אם רק נבין ולא בצורה לוגית, אלא הבנה בלב
כמו שכתוב 'וידעת היום והשבות אל לבבך' שהבנה לא באמת תהיה לנו ללא אמונה, את היותנו
בנים של המלך, כורתי ברית נצח, אחים, נשתף את כל עשייתנו והווייתנו עם הקב"ה.
נוכל לראות את האחר כמו שאנו רוצים שיראו אותנו.
על ידי כך נזכה לקבלת עול מלכות שמיים מתוך
שמחה ואהבה ומעמד קבלת התורה בכל רגע נתון במהלך
חיינו.
שועי פריד
אני רוצה לשתף אתכם במשהו שקורה לי. זוכרים את ה"ימים נוראיים" לפני כחצי שנה? בקושי, אה? יש את העניין הזה שמקבלים קבלות בתקופה הזאת. עד השנה האחרונה בכל ראש השנה הייתי מקבל על עצמי משהו ואחרי משהו כמו חודש, נשאר בקושי אבק של קבלה...
לפני ראש השנה האחרון קיבלתי על עצמי משהו שעד עכשיו אני עומד בו.
להגיד וגם להבין כל יום את תפילת "אלוקיי נשמה" (בלי קשר למה קורה עם
השחרית שלי). למה דווקא את הקבלה הזו? ההחלטה
על קבלה זו באה לאחר ששמעתי שיעור מהרב פייבלזון שתפילת "אלוקי נשמה"
נתקנה לכל יהודי באשר הוא, בעצם כל יהודי יכול וצריך להגיד "אלוקי נשמה שנתת
בי טהורה היא". לא משנה מי הוא, מה הוא ובאיזה מצב הוא נמצא.
זה העביר לי מסר חזק, לא משנה מה עשיתי ומה אעשה, הנשמה שלי שזה האני
האמיתי שלי תמיד טהורה. וזו עובדה מוחלטת! זה לא תלוי במעשים או בשום גורם אחר.
לאט לאט התחלתי להבין שבפנים (ואולי יש דברים שהם עמוק עמוק בפנים)
אני תמיד אוהב, תמיד אהוב, תמיד רוצה לפעול טוב, תמיד שמח ותמיד טוב.
ככה הבנתי שמה שאני צריך לעשות זה להתחבר למקום הזה שבתוכי ולהבין שכל
הטוב, האושר והשמחה נמצאים בתוכי.
אחרי תקופה, העניין הזה של "הנשמה הטהורה שנתת בי" התחיל
לקבל יותר ויותר משמעות.
יש לי שתי תובנות מהתהליך שקרה לי בעקבות הקבלה הזאת.
העניין הראשון הוא, תמיד להתחיל לאט לאט ובקטן, אפילו שזה יכול
להיראות קטן חסר משמעות, רק בהתחלה נראה ככה, בסוף נבין שכל הדברים הגדולים שאנו
רואים בחיים, הם בעצם מורכבים מדברים "קטנים" ו"חסרי משמעות".
הנקודה השנייה והכי חשובה היא, שאנחנו חייבים לזכור שאנחנו תמיד טובים
וטהורים בלי קשר לשום דבר, לשום מעשה, לשום גורים חיצוני, בקיצור בלי קשר לכלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה