 |
| הוסף כיתוב |
בשעת כתיבת שורות אלה המוני 'משתטחי קברים ומנשקי קמעות' עושים את
דרכם לטקס 'פגאני' של הדלקת מדורה וריקודים סביבה. מה לעשות, ככה ה'אשכנזי הקטן'
שבי מסתכל על זה.
אני הייתי במירון כמה פעמים בל"ג בעומר במירון, אבל לא זכור לי שהרגשתי
איזו תחושה מיוחדת חוץ מרצון די מסובר ללכת לאוהל ההכנסת אורחים ולאכול כמה קוגלים
לא מבושלים לגמרי ולמלאות כוס קולה מהמתקן הזה שאמנם יש עליו תווית של קולה, אבל
עמוק בלב אתה יודע שמשהו שם לא אמיתי.
כמה שעות לפני כתיבת שורות אלה בסדר א' שאלתי את החברותא שלי, הרב
רענן, מה הוא הרגיש כשהוא היה במירון ולמה חשוב לו להיות שם גם השנה. הוא הסתכל
עלי במבט תוהה ואמר לי: "מז'תומרת? אני מרגיש שם התעלות ותחושה מיוחדת".
האנטי שבי קפץ ושאל אותו: "ואם לא היה שם את כל הריקודים והמוזיקה וה'מאצעב', גם היית מרגיש את אותם תחושות ומתעלה ככה?"
הוא אמר שלא, אבל מה זה משנה מה הסיבה?
ואז נפל לי האסימון, יכול להיות שחלק גדול זה באמת פסיכולוגי, אבל כמו
ששמענו כל כך הרבה פעמים בבית המדרש וכמו שבעזרת ה' נשמע עוד הרבה פעמים, קדושה זה
להרגיש, להרגיש חיבור, להרגיש שייך - להרגיש קרוב לאלוקים. אם אדם נוסע למירון וזה
עושה לו טוב, מי אני שאגיד לו מילה על זה...
ככה זה גם בהרבה דברים בחיים, אנשים עושים
דברים שלנו זה נראה מוזר ואפילו מגוחך, אבל כל עוד שזה מקרב אותם לאלוקים ועושה
יותר טובים וזה לא דברים מומצאים, אלא דברים שיש להם מקורות מהימנים, אדרבה, שיעשו
את זה כמה שיותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה