דבר העורך

הקצב שילב את ידיו על כרסו והתחיל לנמנם, אמנם חלק מהתפקיד היה לשמור על הקצביה שלא יבואו כלבים, אבל כשמשלמים מינימום - למי באמת אכפת?  אבל הוא היה מופתע כשראה כלב נכנס פנימה אל תוך החנות. הוא ניסה את הטריק השחוק בנוסח "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", הכלב לא התרשם וחזר שוב לקצביה.

הקצב הבין שאולי זה לא כלול בשכר המינימום אבל יהיה נחמד להבין מה הסיפור של אותו כלב, הקצב ניגש אל הכלב וגילה לתדהמתו פתק בפיו. בפתק היה כתוב: "אתה יכול להכין לי בבקשה 12 נקניקיות וצלע אחת של טלה? הכסף נמצא בפיו של הכלב."

הקצב הסתכל בחשש פנימה אל תוך פיו של הכלב - הפלא ופלא, בנוסף לטורי שיניים מאיימות היה שם שטר של חמישים ש"ח . מכיוון שהבוס שלו אמר שמי שמביא כסף צריך לתת לו את מה שהוא מבקש, אז הוא לקח את הכסף והניח את הנקניקיות וצלע הטלה בתוך פיו של הכלב (הסיפור נכתב כשעוד היה פה זול וחמישים ש"ח כיסו את הקנייה...)

הקצב היה כה מלא התפעלות, שהחליט לעקוב אחר הכלב.

הלך הכלב לדרכו, ואחריו הקצב מכשכש בכרסו .לאחר זמן מה הגיעו לרמזור. הכלב הניח את השקית על הרצפה, לחץ על הכפתור שבצד הכביש ואז הוא גילה שהוא סתם לחץ על הכפתור של העיוורים והכפתור הזה בכלל לא מעביר הרמזור לירוק,הכלב פלט נביחת זעם קטנה וחיכה עם השקית שוב בפיו. כאשר הרמזור התחלף לירוק חצה הכלב את הכביש, ואחריו הקצב הנרגש.

לאחר כמה דקות הגיע הכלב אל תחנת אוטובוס והסתכל על לוחות הזמנים.

בשלב זה הקצב היה מלא התפעלות ונבח לעצמו מתחת לשפם.

הכלב הרים את מבטו ללוח הזמנים האלקטרוני וביטא את זעמו בנביחה על כך ששוב לוח הזמנים האלקטרוני לא עובד ולאחר מכן התיישב באחד המושבים בתחנה. כאשר הגיע אוטובוס, הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו וחזר בחזרה למושבו שבתחנה.

לאחר מכן הגיע אוטובוס נוסף. שוב הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו, חזר בחזרה ועלה לאוטובוס, אם כי, לפי תנועת הזנב לא היה קשה להבין שהכלב די לא מרוצה מכך שהאוטובוס צפוף.

בשלב זה נשאר הקצב שמוט לסת. הוא המשיך לעקוב אחר הכלב ועלה לאוטובוס.

האוטובוס המשיך לנסוע בעיר כמספר דקות. לאחר מכן יצא מהעיר והגיע לפרברי העיר. במהלך הנסיעה הכלב הביט בנוף בהנאה. לבסוף הוא קם, הלך לעבר הדלת הקדמית, עמד על שתי רגליו האחוריות ולחץ על הפעמון.

האוטובוס עצר. ירד הכלב עם המצרכים בפיו והלך במדרכה, כשהקצב ממשיך לעקוב אחריו. לאחר  מכן הכלב הגיע אל אחד הבתים, פנה אל השביל, הגיע אל המדרגה שבכניסה והניח את הקניות על המדרגה.

לאחר מכן חזר אל השביל, רץ בחזרה לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית. 

ושוב, חזר אל השביל, רץ לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית.

לא נשמעה שום תגובה מבפנים.

חזר הכלב אל השביל, קפץ מעל קיר צר, הקיף את הגינה והגיע אל חלון. הוא היכה בראשו על החלון מספר פעמים. חזר בחזרה אל הקיר הצר, קפץ מעליו, חזר לדלת הראשית וחיכה.

בעוד הקצב מחכה, פתח אדם גדל מימדים את הדלת והחל להכות את הכלב. הבחור בעט בכלב, היכה אותו באגרופיו וקילל אותו.

מיד רץ הקצב ועצר אותו: "למען השם, מה אתה עושה? הכלב הזה גאון!!! בחיי שהוא יכול להיות בקרקס!

ענה הבחור: "לזה אתה קורא חכם? זו הפעם השנייה שהכלב הטיפש הזה שכח את המפתחות מחוץ לבית."

***

התובנה הטבעית היא שישנם אנשים שאף פעם לא מרוצים ממה שיש להם.  אז כדאי שיתחלו להסתכל מסביב ויתחילו להעריך את מה שיש להם.

לדעתי יש פה מסר יותר עמוק: נכון שאותו כלב עשה מעל ומעבר למצופה ממנו, דברים שכולם מתלהבים מהם, אבל הבעלים שלו כנראה ידע שהוא מסוגל ליותר, ולכן גם כעס עליו.

אנחנו עומדים לפני חג השבועות שבו אנחנו עומדים לבחינה על מה שעשינו עם היכולות שלנו וכמה מהם ניצלנו ללימוד תורה, לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו שעשינו מספיק, עשינו די והותר ממה שמצפים מאיתנו, הרי לכולנו (נראה לי ככה) יש ADHD, אבל לא, יש לנו את היכולת ליותר מזה ואנחנו צריכים לדרוש מאיתנו יותר.

ובנימה זו, מערכת 'זו דרכנו' עושה את המיטב בשביל שבכל שבוע ייצא עלון מעניין ואיכותי עם תוכן עשיר, אבל תמיד יש מקום לשיפור ותמיד אפשר לעשות טוב יותר וזה מה שאנחנו מנסים לעשות, לכן כל הערה תתקבל בברכה.

גוט שאבע'ס וגוט יום טוע'ב,

דודי.