הרב זאבי קצלנבוגן

מה הקטע?

   השבוע אנו מתחילים לקרוא את חומש במדבר. הספר מתאר את מסע עם ישראל במדבר מהשנה השנייה למסעם ועד כחודש לפני כניסתם לארץ המובטחת. רבות יש ללמוד מן האירועים המכוננים אותם עובר עם ישראל במדבר, אך אנחנו רק בראשיתו של המסע...

  אחד מן הכינויים של חומש במדבר, הוא ספר הפקודים. זהו ספר שבמהלכו ספרו/פקדו את עם ישראל פעמיים בתוך פחות מארבעים שנה, כאשר הפעם הראשונה מופיעה כאן בפרשתנו.

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות..." (פרק א' פסוק ב')

  ספירת אנשים היא דבר מעניין. מצד אחד התורה מלמדת אותנו בספר שמות לא לספור אנשים סתם. אם כבר כן סופרים, מלמדת אותנו התורה להשתמש בכל מיני טריקים על מנת להימנע מספירת אנשים בפועל. למשל ממליצים לנו שכל אדם יתרום מחצית השקל לא פחות ולא יותר וכך במניין כל המטבעות נוכל לדעת כמה אנשים יש. רעיון נוסף מופיע בנביא כאשר שאול סופר את העם. שאול משתמש בכבשים, כל אדם מביא כבש וכמניין הכבשים כן מנין האנשים. או בלשונו של הנביא "ויפקדם בטלאים" . יתירה מכך, הנביא מספר בסוף ספר שמואל שכאשר דוד סופר את העם סתם ללא סיבה מוגדרת כועס עליו בורא עולם ומעניש אותו.

  אז ספירת אנשים זה טוב או לא טוב? כמו כל דבר אחר בעולם התשובה היא, תלוי! תלוי מהי מטרת הספירה. אם הספירה נועדה על מנת לספק 'נחת' למישהו. לתת לאיזה שליט תחושת עוצמה או משהו דומה, זה מיותר ושלילי. ספירה כזו שוללת את יחודו של האינדבדואל והופכת אותו ל'מספר' בתוך קבוצה שכל משמעותה היא נפוח האגו של מן דהוא. אך לעיתים צריכים לספור את 'כוחותינו' על מנת לדעת אם המשימה שלקחנו על עצמנו היא ריאלית או לא כמו צבא היוצא למלחמה או כל דוגמא אחרת. כאן כבר הספירה היא יעילה, אך נעשה אותה בצורה עדינה על מנת לא לתת לאנשים תחושה של 'מספר'. אבל יש ספירה חשובה ומשמעותית יותר. ספירה שבאה להעצים את כוחו של היחיד על ידי השתייכותו לקבוצה. זוהי הספירה המופיעה בפרשתנו.

  כוחה של קבוצה גדול מכוחו של היחיד. זו הרי הסיבה שאנחנו חברים בכל כך הרבה קבוצות פוליטיות, עסקיות, חברתיות ועוד. אך כאשר כל יחיד מתוך הקבוצה יצליח לממש את הפוטנציאל הגלום בתוכו במקסימום, כוחה של הקבוצה יגדל שבעתיים.

  כל מי שמנהל קבוצה החל משלושה זאטוטים זבי חוטם (כן, המתוקים שלנו!) ועד מפלגה של 40 מנדטים עבור דרך מפעלים בעלי אלף וחמש מאות עובדים, מבין על מה אני מדבר. מצד אחד כולם מעוניינים להיות שותפים בקבוצה, אך מן הצד השני כל אחד בטוח שמעמדו של הזולת תמיד מגיע על חשבונו. תמיד השני הוא זה שמקבל קדום, תמיד השני מקבל את הקומפלימנטים ותמיד...

מטרת הספירה היא, לתת יחס מיוחד לכל אחד ואחד בתוך הקבוצה, אך זה לא רק ברמת הצביטה בלחי... כאשר כל יחיד מודע לכוחות שלו, כאשר כל אחד מודע לתפקיד שלו (והוא תואם את כוחותיו), כאשר כל אחד מסוגל לפרגן לשני משום שזה לא פוגע במעמדו ובתפקידו כלום, אז כל הקבוצה מרוויחה.

  אז איך עושים את זה? קודם כל מדבר! דמיינו לעצמכם שאלוקים היה נותן את התורה בנתניה למשל. איזה בלגן זה היה! הוא היה צריך לעבור מועצת מנהלים, לרצות את ועדי העובדים, להסתדר עם מחלקת הארנונה ולפזול לעבר המפלגה השנייה בגודלה במועצת העיר... מדבר זה מקום נטול מעמדות. מדבר זהו שטח בלי חזקות ובלי דעות קדומות. מדבר זה מקום שכולם שווים בו. כעת, כשעמדת הפתיחה היא שווה, הבה ונסתכל על מעלותיו של כל אחד. מהם הכוחות המיוחדים שלו. כיצד אנחנו מגייסים אותו להועיל לעצמו ולכל הקבוצה. כל אחד הוא מיוחד! אסור לנו לוותר על אף אחד. לכל אחד יש את החיוך המיוחד ששמור רק לו... כעת בואו נמקם אותם בקבוצה.

"והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה..." (פרק ב' פסוק ג')

"דגל מחנה ראובן תימנה לצבאותם..." (פרק ב' פסוק י')

  רק לאחר שאני מכיר את כוחותיו של כל אחד, רק לאחר שאני מכיר את החיוך המיוחד שהוא רק שלו, אני מסוגל לשים אותו במקומו המדויק  בו הוא ימקסם את יכולותיו מבלי לדרוך על אחד... זוהי הספירה האידיאלית!