{ח' אחת קטנה}
את הגליון הזה תקראו בוודאי אחרי שתחזרו ממירון, או לפחות אחרי שתחגגו
סביב מדורה כלשהי את הילולת הרשב"י בל"ג בעומר.
המנהג לעלות למירון הוא מנהג עתיק שנהגו יהודי הגליל. לפני ארבע מאות
שנה כתב רבי חיים ויטאל (מהרח"ו) תלמיד האר"י ז"ל: "מנהג
שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים
בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותים ושמחים שם". אבל מאיפה לקוח הפרט הביוגרפי שרשב"י הלך
לעולמו בל"ג בעומר? זה אחד הסיפורים המעניינים...
אז ככה, מהרח"ו שמתעד את המנהג לעלות למירון בל"ג בעומר,
לשמוח וגם לעשות שם "חלאקה", כותב שרשב"י התגלה לאר"י
ז"ל ואמר לו של"ג בעומר הוא "יום שמחתנו". אבל למה? כותב
מהרח"ו: "ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של
ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר".
כידוע, תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת, ומקובל כי בל"ג
בעומר פסקו למות, לאחר מכן הלך רבי עקיבא וסמך חמישה תלמידים שאחד מהם הוא
רשב"י, ומהרח"ו מסביר כי חמישה תלמידים אלו הם "ה' גבורות המתפשטות
בגופא", שאין לי מושג מה זה, אבל בכל אופן ההקשר ברור – רשב"י הוא אחד
הממשיכים של רבי עקיבא, ולאחר שפסקה המגיפה בל"ג בעומר הוא נסמך, אז זה
"יום שמחתו".
כאן מגיע החלק המרתק: היה יהודי אשכנזי בשם ר' מאיר פופרש, שהיה מקובל
וערך את כתבי מהרח"ו וסידרם לדפוס. הוא גם כתב את ספר 'פרי עץ חיים' שהוא
תמצות של הספר 'עץ חיים' למהרח"ו, ושם הוא כותב כך: "והטעם שמת
רשב"י ביום ל"ג בעומר כי הוא מתלמידי רבי עקיבא הנ"ל שמתו בספירת
העומר הנ"ל".
אני מקווה ששמתם לב לשינוי הזעיר בין "שמחת"
ל"שמת"... ח' קטנה שנפלה בדרך...
מי שכתב את הדברים במפורש היה החיד"א. בספרו 'ברכי יוסף' הוא
כותב שזה יום פטירת רשב"י, אבל בספרו שהוציא מאוחר יותר 'שיורי ברכה' הוא
כותב שמה שכתב ב'ברכי יוסף' היה ע"פ הספר 'פרי עץ חיים' וזה טעות סופר כי
במקור כתוב "יום שמחת רשב"י".
נסכם: המנהג לעלות למירון ולשמוח שם בל"ג בעומר הוא מנהג ותיק
שיש לו שורש וגם האר"י ז"ל עשה כן לפחות פעמיים, אבל הסיפור שרשב"י
נפטר בל"ג בעומר הוא סיפור נחמד ותו לא. יכול להיות שזה סיפור נכון, סיכוי של
אחד מ-354 ימים בשנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה