המרחק בין הראש לרגליים

חיים ולדר                                                   

המאבק בין המכבים ליוונים ולמתייוונים, תמיד מביא אותי אסוציאטיבית ל...כדורגל. כידוע חלק מהתרבות היונית הייתה משחקי כדור, מה שהופך את המושג "מכבי" בספורט למופרך במיוחד...

ההשתוללות האלימה והבלתי מרוסנת של אלפי אוהדי כדורגל ישראליים, נוכח התגרות פשוטה מצד אחד מאותם גאונים העוסקים במקצוע רב החשיבה הקרוי "כדורגלן", הזכירה לי טענה ששמעתי לא מזמן מצד אב שלא סגור על עצמו לגבי החינוך שהוא רוצה לתת לילד שלו. "אתה יכול להסביר לי מדוע בבית הספר של הבן שלי אוסרים לשחק בכדורגל? מה הבעיה בזה? ילד, כדור, משחק, מה כבר רוצים ממנו".

"תראה, אין לי כל כך מושג מה הייתה הסיבה שלהם לאסור משחקי כדור" אמרתי לאב, "אבל מה שיש לי, זה סיפור מרתק לספר לך".

כשהיינו ילדים הייתה תנועת נוער בשם "הנוער האגודתי" של צעירי אגודת ישראל.

היינו מסיימים את הלימודים בשתיים או בארבע, ומשש עד שמונה הייתה לנו פעילות בבית צא"י ברחוב "בית"ר" שכללה בנוסף לשיחה חינוכית וסיפור, גם משחקי שחמט, דמקה, וכדורגל.

כשאני כותב כדורגל אני מתכוון לחצר ברוחב מטר וחצי ובאורך שישה שבעה מטר, שבה היינו בעיקר בועטים זה בזה (מפאת חוסר מקום), נופלים קמים כדי לבעוט שוב.

לאחר מכן היינו מתכנסים לשיחה מאת האחראי הרב אברהם הוניגסברג או המדריך הרב אנשל פרידמן, והולכים הביתה שמחים ועייפים.

יום אחד הודיעו לנו על טיול בעכו.

נסענו לעכו, עשינו שיט בנמל ולאחר מכן הובלנו למפגש עם "סניף הנוער האגודתי בעכו".

מסתבר שהחניכים בעכו התכוננו היטב למפגש הזה, שכלל משחק כדורגל בין החיפאים לעכואים.

עוד לפני שזה התחיל היה ברור איך זה ייגמר. הם היו בגילאים שלנו, 10-12 אבל משום מה נראו כמו בני 17, כולם גבוהים מאיתנו, ונראים חזקים מאיתנו.

החברה האלה, העכואים, שלכולם קרו משום מה כהן, פשוט שלטו במשחק באופן מלא, מיקי כהן מסר לאבי כהן שמסר למשה כהן שמסר לדוד כהן שהכניס שער. אנחנו רצנו כל עוד רוחנו בנו ולא הצלחנו אפילו לנגוע בכדור נגיעה קלה.

חכו, זה עוד כלום, בשלב מסוים אחד מאיתנו הצליח  ל נ ג ו ע  בכדור, כלומר, זה לא שהוא עשה משהו בשביל זה, הוא פשוט עמד בין דני כהן לעמי כהן וחטף כדור פצצה בבטן, הוא התקפל, נפל והוחלף על ידי ילד חיפאי רזה חדש.

משלב זה כל מה שעשינו זה לרוץ ריצה מבוהלת  ל ה ת ח מ ק  מהכדור, שחלילה לא ניגע בו אנחנו, וכך כדררו להם יוסי כהן ודני כהן ורמי כהן, כל הדרך אל השער שלנו עד שהתוצאה המריאה לעשרים ושלוש- אפס.

כשאחד מאיתנו, דווקא מישהו שלא השתתף במשחק, חטף כדור תועה לראש, נפל והתעלף, המשחק הופסק, העכואים היו די זועמים שהרסו להם את ההצגה ואנחנו חירחרנו את דרכנו לחדר האוכל. מסתבר שפחד וריצה לא עושים טוב לדבר הזה ששמו נשימה, וזו צווחה את סבלה בקול.

לאחר האוכל הבריק ר' אנשל פרידמן "כעת תחרות שחמט" הוא הכריז תוך שהוא מנופף בלוח השחור לבן המוכר לנו כל כך.

"היי" צעקו לו העכואים "אתה מחזיק את הלוח הפוך" (הם התכוונו לשש-בש מן הסתם...).

בסוף נמצאו עשרה  ש ש מ ע ו  על שחמט, מתוכם ארבעה שאיכשהו ידעו גם את הכללים שלו במעורפל.

זה היה קצר ולעניין. ניצחנו. אמנם אף אחד לא חטף שום כדור בראש, אבל עשרת העכואים קיבלו בעת ובעונה אחת מט סנדלרים אכזרי.

משום מה זה לא נחשב בעינינו. נפרדנו מהם עם תחושה הפסד לא פשוטה. באוטובוס הרב הוניגסברג נשא נאום עידוד. הוא דיבר על כך שהרגלים נשארים תמיד על האדמה, אבל רק עם הראש אפשר להגיע לשמים. הוא ביקש מן הסתם לתת לנו תחושת גאווה, אבל קשה לומר ששכחנו את ההפסד המשפיל. 23-0 זה משהו שילדים לא ממהרים לשכוח.

לפני שנתיים, במפגש עם המשפחה המורחבת בפארק במרכז הארץ, ביקשו הילדים לשחק בכדור. משפחה ברחבה לידינו נדבה את הכדור והילדים שיחקו.

לפתע ניגש אלי אחד מבני המשפחה, אברך בן גילי, והציע שאולי המבוגרים יחלצו עצמות במשחק כדור.

אמרתי "בטח, למה לא" וכבר פסעתי עימו לכיוון בני משפחתי כדי לגייסם.

"מאיפה אתם" אני שואל. "אני מירושלים" הוא אומר.

"יפה" אני אומר, "באיזו ישיבה למדת?"

"אתה לא תכיר" הוא אומר, "זה ישיבה בצפון, אני במקור בעכו".

"עכו", אני חוזר אחריו בבעתה "מה השם שלך?" שאלתי על אף שקצת ידעתי את התשובה.

כשהוא ענה, היה ברור לי שאם הייתי משבט לוי הייתי מוכן ליטול ידיו מבוקר עד ערב. אבל בכדור, לא אשחק איתו אפילו חיי תלויים בכך.

"אתה יודע מה", אני אומר לו "כרגע אני נזכר שהרגל שלי בזמן האחרון במצב לא משהו. יש לי רעיון, אולי נשחק שחמט אתה ואני...."

"שחמט אמרת"?

"כן, שחמט, יש איזה בעיה?"

"אמממ, לא, כלומר, בסדר, אם זה מה שאתה רוצה, נשחק שחמט".

התיישבנו על הדשא והתחלנו לשחק.

הלכתי על "מט סנדלרים", אבל הוא לא נתן לי. כנראה למד משהו מהילדות. ניסיתי תרגילים אחרים, הבחור שיחק בונקר, הגן היטב על חייליו. הצלחתי לקחת לו שני חיילים, והוא אחד שלי, לקחתי לו צריח והוא הוריד לי פרש, מהר מאד הבנתי שקל זה לא הולך להיות.

כאן החל משחק מורט עצבים, הפעלנו זה על זה מארבים ותכסיסים, ולבסוף הוא עשה שח-מלכה, ומיד לאחר מכן הצליח לנצח אותי.

שח-מט!

"כהן", אני אומר לו לאחר לחיצת יד, "מעכו נכון?"

"כן, במקור מעכו"

"והשחמט מאיפה"? אני שואל.

"הו, זה סיפור מעניין" הוא אומר. "לפני איזה שלושים וכמה שנים הגיעה קבוצה של ילדים מחיפה, עשינו מולם טורניר שחמט והילדים הקטנים האלה פשוט הביסו אותנו  100-0.

"אחרי שהם הלכו דיבר איתנו הרב מאיר כץ (ז"ל, נפטר לאחרונה ח.ו.) והסביר לנו שאם אנחנו רוצים באמת להצליח בחיים עלינו לחשוב דרך הראש ולא דרך הרגליים. הוא הזכיר לנו שניצחנו אותם בכדורגל אך שאל מה בדיוק יצא לנו מזה. "היהודים אף פעם לא היו מובילים מבחינה גופנית אבל הראש היהודי הוא זה שמנהל את העולם. אז כדאי שתעזבו את הרגליים כמה שיותר מהר ופשוט תתקדמו לכיוון של הראש".

"לא כולם הקשיבו לו אבל אני כן", סיפר כהן, היה לנו איזה רוסי אלוף שחמט שהיה שונא אותנו כי תמיד הכדור שלנו היה פוגע בשולחן השחמט שלו. ניגשתי אליו בחשש וביקשתי שילמד אותי. הוא חשד קצת אבל הסכים – והתוצאה הייתה שמהרגליים עברתי לראש. התחלתי ללמוד טוב. נכנסתי לישיבה וכיום אני אברך יום שלם. זה הסיפור שלי".

"אתה לא תאמין" אמרתי לו, "אני הייתי אחד מהילדים הרזים הללו מחיפה ולא תאמין אנחנו חזרנו בתחושה של תבוסה נוראה, לא העלנו על דעתנו שגם אתם יצאתם ככה".

התחלנו להעלות זיכרונות מהמפגש ההוא, הוא התעניין בילד שחטף בראש, ואני אמרתי לו כי הוא ההוכחה שלכל כדור יש כתובת, הוא לא שיחק כי לא רצה לחטוף, אבל חטף כי שלימזלים לעולם לא מתחלפים.

צחקנו ואז החמאתי לו "אבל בסופו של דבר יש לך יתרון. אתה טוב בשני התחומים גם יחד".

ומה הוא אומר לי אם לא כך:

"כאן טעית ידידי. זה שהייתי מכור לכדורגל זה לא יתרון כי אם חיסרון. אתה הרווחת שלא ידעת כלום, אני נאבקתי קשות להוציא את הכדורגל מהראש, ותקופות ארוכות, בימי הנעורים, נפלתי שוב מהראש לרגליים וסיכנתי הכל. רוב החברים שלי נפלו דרך הכדורגל לאדמה, ויש מהם שמתחתיה. את הילדים שלי אני מרחיק מזה כמה שאני יכול, לא אוסר, אבל לא עושה מזה עסק, כי אני יודע מה המחיר. אז אם מדברים על יתרון-  לכל מי שאין לו חיידק כדורגל יש יתרון עליי".

משפט הסיום שלו היה תשובתי  לאב המתוסכל:  "אולי אפשר להוציא בן אדם מכדורגל אבל קשה מאד להוציא את הכדורגל מהבנאדם".