הקטע שלי בפרשה

לדעת לסלוח

הרב זאבי קצלנבוגן

לא כל כך ברורה התנהלותו של יוסף מול אחיו. נקמה הוא מחפש? איזו נקמה חיוורת היא זו? להתעלל במישהו והבן אדם אפי' אינו יודע את הסיבה מדוע אתה מתעלל בו. לא היה הרבה יותר מתוק, לו יוסף היה מתוודע לאחיו מיד ומראה להם כאן מי השולט? את האחד שם במאסר, את השני מנער באיומים ולשלישי נוטה חסד ומספק לו מזון. אח, איזה נקמה מתוקה זה להראות להם, לאחים שמכרו אותו לעבד מי כאן השליט המקומי... אבל יוסף לא עושה זאת. הוא מתעלל באחיו אבל אף אחד מהם אינו יודע מי המתעלל ומדוע הוא עושה זאת. אז מה הטעם בכל ההתנהגות המוזרה הזו?

"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני האלוהים לפניכם. כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. וישלחני האלוהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם האלוהים... (פרק מ"ה פסוקים ה' – ח')

ככה לא מדבר אדם שמחפש נקמה. יוסף אינו מעוניין לנקום באחיו. הוא מבין שהתהליך הוא שמימי לחלוטין. הקב"ה מנהיג את העולם ותופר את כל הקצוות. הוא שולח את יוסף למצרים על מנת להציל את הכלכלה המצרית ועל ידי כך לדאוג למחיה לכל משפחת יעקב. אז נכון שהאחים התנהגו לא בסדר בכך שהם מכרו את יוסף, אך כך העוקץ יוצא מן הנקמה, הם היו סך הכל שליחים... ולא סתם שליחים אלא שליחים לדבר חיובי. את כל זאת מסביר יוסף לאחיו, וככל הנראה הוא מאמין לכך בכל לבו, אחרת הוא לא היה אומר זאת. אם כך התנהגותו של יוסף לכל אורך הדרך דורשת הסבר שבעתיים.

עשרים ושתים שנה קודם לכן הולך יוסף הנער בן השבע עשרה ומספר את חלומותיו לאחיו. בחלומותיו הוא רואה שהוא הולך למלוך עליהם. כמובן שהדברים אינם ערבים לאוזנם. אך מעבר לחלום הוא גם מתנהג בצורה לא נעימה, הוא מביא "את דיבתם רעה אל אביהם".הוא מבקר אותם, את בני לאה על כך שהם מתייחסים בזלזול ובעליונות על בני השפחות, וכאקט מחנך הוא מתיידד דווקא עם בני השפחות "והוא נער את בני בלהה ובני זלפה". הוא לא רק חולם להיות מלך, הוא ממש מתחיל להתנהג כמנהיג השבט... כמובן שהתנהלות זו מעצבנת את אחיו בעיקר בני לאה.

אין ספק שרחל היא אהבת חייו של יעקב. הוא מוכן לעבוד בשבילה שבע שנים, ולאחר התרמית כאשר לבן נותן לו את לאה במקום רחל הוא מוכן להוסיף שבע שנים נוספות. רחל היא עקרת הבית – עיקר של הבית. אין ספק שיעקב נותן יחס מועדף ליוסף שהיה בנה של רחל ומראה לו חיבה יתירה. אחרי הכל, אם לא היתה התקלה עם התרמית, כל העם היהודי היה אמור לצאת מרחל. יוסף צריך למלוך. יוסף צריך להוביל את העם היהודי כולו. אך בניה של לאה אינם מסכימים לדבר. תקלה או לא תקלה, העובדה היא שבני לאה קדמו לבני רחל וככל שירצה יעקב, לעולם הוא לא יוכל "לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור." ועל זכות הבכורה הזו, על הזכות להוביל את עם ישראל נלחמים בני לאה בכל מחיר. הם אפי' מוכנים למכור את יוסף לעבד ובלבד לממש זכות זו.

מה יש כאן, משחקים של אגו? האחים רבים ביניהם למי יהיה מעמד חשוב יותר במשפחה? בשביל זה הם מוכנים לזרוק את אח שלהם לבור? בשביל זה הם מוכנים למכור אותו לעבד?

זכות הבכורה, היא הזכות לקבוע את סדר היום היהודי. זו המשפחה שממנה הולך לצאת העם היהודי. כיצד הוא ייראה? מה יהיו סדרי העדיפויות שלו? על כך מתנהל הויכוח בין האחים.

עשרים ושתים שנה חלפו ויוסף רואה בחוש כיצד הקב"ה מוביל אותו למקום ממנו הוא יוכל להשפיע על כל העם היהודי. הקב"ה מסבב את כל העולם בכדי שבני יעקב יאלצו לרדת למצרים ולהזדקק לעזרתו של יוסף. צריך לעצום את העיניים חזק כדי לא לראות פה את יד ההשגחה העליונה. בספור הכללי אין ספק שבשלב זה ידו של יוסף על העליונה. הוא מעוניין לסלוח לאחיו על העול שהם עשו לו, אך הוא מעוניין שהסליחה תהיה אמיתית. אולי בכל זאת התערב כאן אגו? אולי בכל זאת בני לאה מכרו אותו סתם מתוך שנאה וקינאה לבני רחל? אולי לא הכל היה כל כך טהור? יש רק דרך אחת לבדוק זאת, לראות כיצד הם מתייחסים לבנימין בנה השני של רחל.

יוסף נאלץ לדאוג בתחכום לכך שהאחים יורידו את בנימין. כך הוא יוכל לערוך להם מועד ב' של המבחן. כך הוא יוכל לראות כיצד הם מגיבים כשמצבו של בנימין הולך ומסתבך. האם הם יהיו מוכנים למסור את נפשם בשבילו? או שהם יזניחו אותו משום שהוא בנה של רחל?

"ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו." (פרק מ"ד פסוק ל"ג)

רק כאשר רואה יוסף שהאחים מוכנים לשלם כל מחיר על מנת להציל את בנימין, רק כאשר הוא רואה שיהודה מוכן לשלם בחירותו על מנת לשחרר את בנימין, הוא רואה שאין כאן שום אגו, המאבק מולו היה מאבק אידיאולוגי לחלוטין. זה עדיין לא מצדיק את ההתנהגות, אבל כך, ניתן הרבה יותר בקלות לראות את הצד השמימי של התמונה "כי למחיה שלחני האלוהים לפניכם.." כעת גם הרבה יותר פשוט לסלוח.

כי סליחה זו אומנות. ניתן לסלוח מן השפה ולחוץ ואח"כ להתבשל במיץ של עצמנו. זו גם סליחה. אבל סליחה אמיתית, זו סליחה שמסוגלת לפתוח את הנושא מחדש, זו סליחה שמוכנה להבין את המניעים של הצד השני, זו סליחה שמסוגלת להכניס לפרופורציות את הדברים. ואז הסליחה היא מבריאה יותר. איני מתכוון לומר שאם לא מצאנו צדדים של זכות שלא נסלח חלילה, סך הכל רציתי לומר שככל שנעשה עבודה מקדימה טובה יותר לסליחה, כך תהיה לה משמעות יותר.כי סליחה זו אומנות וכדאי מאד לפתח אותה...