מסע בין תחנות הישיבה

תחנה מס' 1 – הר נוף

אהרן זיידמן

"בימים ההם..."
אחחח איזו נוסטלגיה... קיבלתי מייל שקרא לי להצטרף לפרויקט העלאת זיכרונות מתחנות שהישיבה הייתה בהם, וכבר שקעתי עמוק בארכיון. הרגעים התערבבו לי, הטובים והמצוינים, המצחיקים והמאושרים, המרגשים והמשמעותיים, וגם העצובים המתסכלים והמעיקים. ביקשו על ימי הר נוף, אלו שצעירי הישיבה ספק אם שמעו עליהם, אבל הריח שלהם ספוג באווירת הישיבה וזכרם לא יוסף מזרעם. התמונות רצות...

תמונה ראשונה: הנחיתה

היום הראשון שלי בישיבה. הרב אמיר יושב בזולה שבמרפסת הישיבה, ליד מכונת הפחיות וסביבו כמה חברים ועשנם מיתמר. בביהמ"ד הרב גולדפינגר בפינה אחת עם כמה בחורים ובפינה שמנגד הרב כי טוב עם חברותא ובפינה שלישית הרב ליפשיץ עם כמה בחורים. היו שם עוד כמה אנשים אבל זו התמונה הכללית.
ואז התפללו מנחה וחצו את הכביש לחדר האוכל, ושם נתגלתה לעיני אחווה שראויה לשחזור. האוכל לא היה מרובה כמספר הסועדים, ואנשים ממש רבו האחד עם זולתו שיסכים לקחת ממנו קצת. "קח אחי אני לא רעב".

תמונה שניה: וועד

ליל שישי הראשון שלי בישיבה. אמרו שהשיעור ב00:00, אז הגעתי בזמן רק כדי לעזור למוטי לב ולמשה פלץ לסדר את השולחנות לשולחן אחד ארוך. הרב הגיע כרבע שעה אח"כ וקרוב לחצות וחצי השולחן התמלא, אבל האווירה שהייתה שם, קשה לתיאור. זה היה ממש הגיבוש השבועי, שבת אחים, אחים לנשק, והוויכוח סער עד לב השמיים. הרב ישב וחייך וענה ברוגע, לפעמים גם בצעקות, אבל האהבה הייתה המוטיב המרכזי, הרגשתי שמחה בלב שהצטרפתי למועדון.

תמונה שלישית: ליל שבת ראשון

הסעודה נערכת בביהמ"ד, אבועלי מארגן שולחנות ואני יושב ליד ישראל לוינגר. מן טקס חניכה קצר שכולל בדיקת סיבולת של כמה נוזלים בדרגות חריפות גבוהות מהממוצע... "ברוך הבא למועדון", זהו התקבלתי.
ועוד תמונה, הפעם בלי סדר, של קבלת שבת קרליבך סטייל ומיקי רבר חזן, והשקיעה מעל בית זית מהממת ביופייה, ומישהו לוחש לי: "אם תשים לב היא אף פעם לא נראית אותו דבר".
ועוד אחת, שבע ברכות, במוצ"ש כלשהו לחתן כלשהו, ודודי מבשל ארוחת גורמה, ודואג להגיש אותה בסטייל הכי גבוה שניתן במסגרת האפשרויות של המטבח המקומי.
ועוד אחת, התפצלות הישיבה לשני בתי מדרשות, רעיון שדעך מאד מהר, כי בדרך השם אין אופציה שהאנשים באמת יחיו בריחוק.
הפורים, הפסח, הסוכות, החנוכה, השבת זכור והשבת שובה, השיחות של הרב פייבלזון והשיחות של הרב זאבי, והרב רקובסקי, והרב שי גולן, והטיסה לאוסטריה, והקמפים, וההרחבה של בית המדרש על חשבון המרפסת, וגן הילדים שצמוד לחדר הרב... הפינגפונג, והקיוסק בבקתת העץ, הקור במקלחות שבסוף המסדרון, והחדר עם דלת המקלט שתמיד אכלס דיירים מעניינים במיוחד, ואיציק כהן שהעיר בבוקר, ושייקה ששדרג את זה לקנקן קפה מבהיל, וויכוחים עד אין קץ בלילות שנושקים לבוקר, ואני יכול פשוט להמשיך עוד ועוד אבל תיקצר היריעה....
ובזמן הזה... בימים אלו שאנחנו רואים את הבניין הולך ונבנה בהר נוף, כולנו תפילה שנזכה לשוב ולחדש ימי הישיבה בתפארתה, ולקיים את סיסמת הדגל "כי ידעתיו למען אשר יצווה .. ושמרו דרך ה'".

תחנה מס' 2 – אהל יצחק

משה שיינפלד

כולם סירבו להאמין לשמועות שהתרוצצו על כך שהישיבה עומדת לבצע שינוי דרמטי, עוזבים את הר נוף. הבחורים העמיסו על גבם את חייהם והפליגו אל מזרח העיר (הדלתות העקורות בקומת הפנימייה היוו עדות אילמת ל"אושר" של העזיבה).

אני אישית, לא הייתי זמן רב מדי בישיבה כשהיא הייתה בהר נוף, ובכל זאת התמכרתי לאווירה של המקום בו חשתי בית לכל דבר ועניין, אולי זו הנוסטלגיה של הזקן שבי...

הישיבה עברה לאחר חופשת הפסח לבית הכנסת אהל יצחק, שהיה גדול, מפואר ובמילה אחת או שניים שונה לחלוטין מבית המדרש בהר נוף. הפנימייה הייתה ממוקמת במרחק גדול ממקום הלימוד, חדר האוכל דילג את עצמו אל מקומות שונים ברובע. באורח פלא בעיות המשקל נעלמו אצל מרבית הבחורים באותה תקופה מאתגרת...

אני רוצה לתאר מנקודת מבט אישית יותר את החוויה היום יומית ברובע. לא הייתה פנימייה מסודרת, אותי מיקמו בחדר שהיציאה ממנו אל המרפסת השקיפה היישר אל הכותל המערבי, כך ששעות הלילה התאפיינו בלימוד המואזין על סלסוליו הערבים (תרתי משמע), קימה מוקדמת לקול יללות ודרבוקות של עוד משפחה נרגשת (מרוקאית?) שדוחפת את בן הזקונים אל יום בר המצווה שלו. היה גם את רעד הבקבוק של חנני איצקוביץ המחבט את קירות הפנימייה. הייתה לו דרך מעניינת להעיר אותנו לתפילה. לאחר בוקר שכזה, לא הייתה אפשרות אלא לרוץ אל בית המדרש שהיה מרחק של דקות אחדות, והסתנכרן עם הרובע הערבי. כשהיו עוברים את בליל התיירים רוכלים ושאר מרעין בישין, סוף סוף בית המדרש מולי ואפשר היה לשבת וללמוד בשלווה חלקית...

זכורים לי המון דברים מאהל יצחק לטוב ולמוטב, זכורים לי לילות של ועדים מרתקים על יד החנוכייה במעלה המדרגות שמעל הכותל. זכורים לי זמנים של ניגונים עד שעות מאוחרות באזורים החשוכים יותר של הרובע. טיפוסי הסנפלינג האימתניים על גגות הפנימייה וסביבותיה. אכן, אהל יצחק הייתה חוויה אחרת, רוחנית ומרתקת.

תחנה מס' 3 – הר ציון

בני שחר

7:00 - שעת בוקר שקטה. באולם השינה נרעדים עשרה בחורים לקול הפעמון. מספר צלצולים והפעמון נדם. לישון כבר אי אפשר... אז קמים ומשכימים לשחרית.

יוצא מבניין הפנימיה ומתבונן בעוינות על בניין השיקוץ המפואר אשר ממנו נובעים צלצולי הבוקר. תוהה ביני לביני, מה זכותו של מצלצל הפעמונים שם למעלה שזוכה להעיר לעבודת הבורא...?

אילו היה אומר לי אי מי, אי פעם בהיסטוריית בחרותי המוקדמת שיבוא יום ואשן יחד עם עוד עשרה אנשים בחדר אחד, במיטות קומתיים ועוד אהנה מן העניין, הייתי מסביר לו בנועם שבדיחות שואה לא מצחיקות אותי מאז 1944...

אבל... קמה המציאות וגם ניצבה. מצאתי את עצמי בתחילת ה"זמן" באולם שינה עם מיטות קומתיים העומדות בחוסר סדר בחדר. הייתי בהלם ואלם מסוים למשך מספר דקות, התרגזתי וקיטרתי יחד עם כולם שזו בושה וחרפה וחוסר פרטיות וכו' וכו' וכו'.

למפרע, מגורים אלו התבררו כחוויה מופלאה. זהו היה מופע של מידות נאצלות, של יכולת ויתור למען האחר של היכולת לשתף פעולה למען חיים טובים. למרות הבדלי הדעות, השקפת החיים ושעות השינה... אני יכול לומר בפה מלא שזו תקופה אשר נחרטה בי לטובה והעניקה לי כישורי חיים לא שגרתיים...

מה אני אומר לכם? למה כל זאת? תלמידי הישיבה מתעתדים להיכנס במוקדם או במאוחר לבניין החדש בהר נוף. בבניין החדש, יהיו לכם חדרים נעימים, קטנים, פרטיים משהו... אבל עדיין, אל תוותרו על היכולת להכיר ולהכיל אחד את השני בצורה בלתי אמצעית. כי כך מובטח לנו המשך הדרך. מובטח לכם כי התחושה של "הבית בהר נוף" תימשך הלאה והלאה.

שלכם, בני.

תחנה מס' 4– גבעת שאול

הלל עזרא

ואז נחתנו בגבעת שאול...

את תחושת הניכור, הבלבול, חוסר האונים וחוסר החשק קשה לתאר על הדף. רק שנה וחצי לפני כן הגעתי לישיבה מבוססת, צוהלת, שמחה ובטוחה בעצמה וכעת אני מוצא את עצמי לאחר שנת נדודים בפתחו של בית המדרש בגבעת שאול. בחורים מסתובבים סביב עצמם, מנסים לתהות לאן נעלמו חצי מבחורי הישיבה – חלקם עמודי תווך חברתיים שעזבו בעקבות הזעזועים האחרונים. לא האמנו שנתקדם לאנשהו. הסתכלנו אל האופק הערפילי בעיניים מזוגגות המסרבות להאמין שמה שהיה יצמח שוב מחדש.

אבל דווקא כאן מתוך האין, מתוך הכלום צמחו לה בשני קומותיה העלובות, ישיבה לתפארת המתקשה לאכלס את הבאים בשעריה. גרורותיה נשלחים לכל עבר בשכונת גבעת שאול ושמה הולך לפניה כישיבת הנוער החרדי העובד הטובה ביותר. בדם, יזע ודמעות בנינו את הבית הזמני שלנו שאין יציב ממנו. כאן אמנם שינתה הישיבה את פניה, אך הפנים החדשות מלאי אופטימיות לקראת עתיד בטוח ומבוסס אי שם במורדות שכונת הר נוף בירושלים.

כאן צמחה תקווה חדשה, מגובה בתרומותיהם של בחורי הישיבה שבמו ידיהם, כספם וזמנם בנו אותה מחדש. דווקא כאן התגלתה הישיבה במלוא תפארתה והוכיחה כמה כל בחור שעבר כאן מרגיש חב לה את חייו הרוחניים והגשמיים.

כאן, בזמן הזה, המסוגל כל כך - נאחל לכולנו שיקרב היום ויושלם הבניין.

חנוכה שמח

הלל

תחנה מס' 5 – הר נוף החדשה

נוסק'ה נוישטט

חנוכה תשע"ו

קיר חנוכיות ענק מקדם את פני בכניסה לבניין הישיבה, אני פוסע, עובר את החנוכיות, מרגיש את החום שקורא תיגר על הקור הידוע של ירושלים בחורף. אני צועד על הגשר המחבר בין בנין הישיבה לרחוב ונכנס לקומת המבוא בה שוכנים חדרי השיעורים (החדר של הרב ליפשיץ/רענן/וסר/טעפ).

לאחר מכן, אני יורד במדרגות ועובר את קומת הביניים ויורד לבית המדרש, אני כבר שומע ממרחק את הדי הקולות ממסיבת חנוכה בבית המדרש המואר, שם יושבים עשרות בוגרים ובחורי הישיבה, ויודעים שזהו, סוף סוף הם במקום שזה שייך להם, מקום שהוא בית. יציב. חזק. אמיתי.

אני מרגיש, שכולם גם חושבים על הדרך הארוכה שהביאה אותם עד לכאן, בלוק לבלוק, מאמץ אחר מאמץ והוראת קבע ועוד הוראת קבע. אבל כשאני מסתכל מסביב אני מדמה לעצמי שאני מרגיש ביחד עם כולם שהיה שווה כל המאמץ, כדי להגיע לבניין קבע שנותן בית חם לכוווולם.

אחר כך, אני יורד לקומת הפנימייה, הנוף הפראי של יער ירושלים נשקף מהחלונות ויש הרגשה של בית. לא עוד גג נוטף מים, לא עוד מלחמה על דירה, לא עוד קרב על סידור החדרים.

זה מכה בי, יש לנו בית אמיתי!

ואז פתאום קופץ לי פלאשבק, אני חוזר שנה אחורנית לבניין הקודם שהישיבה שכנה בו, אי שם בשכונת גבעת שאול פינת נג'ארה - פינת אני כבר לא זוכר.

אני שואל את עצמי, אילולי העוצמה וההתגייסות של כולם, כל אחד במאמץ קטן או גדול מצדו, האם היינו מגיעים היום לבית משלנו?