חנוכה שלי

נרות ושמחה ברובע

אהרן פסל

לפני כמה שנים, הישיבה העבירה לרובע היהודי קבוצת בחורים לצורך חיזוק ביהמ"ד "אוהל יצחק". הישיבה שיכנה אותנו בדירות. ערב אחד, בזמן הדלקת נרות החנוכה, יצאתי להדליק נרות, בדיוק עברה שם קבוצה של תיירים ישראלים שאינם שומרי תורה ומצוות, הם הגיעו לסיורי חנוכיות ואווירית פולקלור יהודי, שהמקום שיש ממנו הכי הרבה זה כמובן העיר העתיקה. כמובן שהמדריכה שלהם שראתה בחור חרדי, ממש חרדי עם כיפה וציצית כמו בספרים, והוא עומד להדליק נרות חנוכה, מיד שאלה אותי אם אפשר לצפות בי כשאני מדליק את הנרות. מובן שעניתי שאפשר ורצוי. מיד עליתי לקרוא לעוד כמה חברים שהיו בדירה, והדלקתי את הנרות ברוב עם והדרת מלך.

לאחר מכן, שרנו יחד עם הקבוצה את הפזמון הידוע "מעוז צור" והבית "יוונים נקבצו עלי" עם ריקוד והיה אווירה טובה עם הרבה שמחה. כשהקבוצה עזבה, ישבתי יחד עם הנרות וחשבתי לעצמי איזה כיף לשמח כמה יהודים טובים, וכמה חמימות יכולה להיות במצווה פשוטה כמו הדלקת נרות חנוכה, ועוד ברובע היהודי קרוב ל"דביר קדשו" של הקב"ה.

אז אם ככה זה במצוות שהם לכאורה "פשוטות" אז בטח שבמצוות שהם כתובות בתורה, שנאמרו מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו כיבוד אב ואם ושבת, יש מקום לשמוח.

יהי רצון שיתקיים בנו "חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה" כי באמת באמת "ארכה לנו הישועה ואין קץ ולימי הרעה..."

כנגד כל הסיכויים

הרב דניאל צ'סטר

עם ישראל וחג החנוכה – שני דברים שתמוהים בדיוק באותה נקודה, לשניהם אין כל הגיון, אך לשניהם יש גם את אותו סוד.

עם ישראל שורד תקופות קשות, גלויות חוזרות ונשנות, שעבודים שמרסקים את הגוף אך לא את הנשמה, רציחות ועינויים. בלי כל פרופורציה לגודלו. עם שההיגיון לא תקף לגביו. אך הוא גם העם שמתהדר בתואר "עם הנצח".

חג החנוכה, בפורמט קטן יותר, אך אולי דווקא לכן יותר קל להבחין בחוסר ההיגיון שבו. החשמונאים יוצאים למלחמה בצורה לא הגיונית לחלוטין, הן בכמות הן באיכות הלוחמים ובוודאי באיכות כלי המלחמה. הם רואים את כמויות החיילים מולם הם רואים את מכונות המלחמה שאין להם כל סיכוי כנגדם, אך הם בניגוד לכל הגיון יוצאים לקרב.

גם כשהחשמונאים החזירו לידם את בית המקדש, לא היה להם שמן להדליק לשמונה ימים, ובמקום לעשות פתילות דקות או כל רעיון אחר. בניגוד לכל היגיון, הם מדליקים כרגיל בלי לחשוב מה יהיה.

עם ישראל, אם נעמיק לרגע נראה כי הוא לא נקרא ע"ש ה'תוכל' שיעקב יכול היה למלאך. אלא דווקא ע"ש ה'שרית', ע"ש המאבק עם המלאך. התפקיד שלנו הוא להיאבק עם מי שמנסה אותנו. ההצלחה היא כלל לא תפקידנו. המאבק והניסיונות להתמודד הוא תפקידנו מאז יעקב אבינו עובר דרך החשמונאים וממשיך עד ימינו.

נעשה אנו את תפקידנו, ונראה כיצד חוקי הטבע ההגיוניים, מפנים את מקומם לנס האלוקי שפועל מעבר להיגיון.

באנו חושך לגרש                                                                    

הרב חנוך רוזנברג

אם ישאלו אותנו מי היה האדם הראשון שחגג את חנוכה, נחשוב מיד על מתתיהו בן יוחנן. האמת היא שהוא לא היה האדם הראשון. האדם הראשון היה לא פחות מ...אדם הראשון!

כך מספרת הגמרא במסכת עבודה זרה: כאשר ראה אדם הראשון [שנברא בתשרי] שהיום מתקצר והולך, חשב שהלילה יגדל ויגדל עד שהאור יפסיק לגמרי. הוא חשש, שבדרך הזאת מממש הקב"ה את העונש של המיתה שנגזרה על האדם. אם אין אור, אין צומח ואין חיים. העולם הולך ומחשיך. איזו הרגשה איומה! מה עשה אדם הראשון? ישב בתענית ובתפילה שמונה ימים, והופ! הנה, הלילה התחיל להתקצר! האור חוזר לשלוט בעולם! אדם הראשון הבין שלא מדובר בחושך גדול שמשתלט על העולם, אלא יש כאן מחזוריות, פחות אור ויותר חושך, ואחר כך יותר אור ופחות חושך. עמד אדם הראשון ועשה שמונה ימים של חג. חג האור!

מתי היום מתקצר והולך? מתי השיא של החושך? בחנוכה! השבוע של חנוכה הוא השבוע החשוך ביותר בשנה. ליתר דיוק, בכל שנה, ב-21 בדצמבר יש את הלילה הארוך ביותר, ושיא החושך הוא בסוף החודש שגם הירח מפסיק להאיר. אין לילה חשוך יותר וארוך יותר מהלילות האחרונים של חודש כסלו והלילות הראשונים של חודש טבת.

כמה ימים חגג אדם הראשון? שמונה. למה דווקא שמונה, זו שאלה מעניינת. אבל על פי הסיפור של הגמרא, כבר אדם הראשון חגג בימים אלו של חנוכה חג על התחדשות האור.

המכבים שקבעו חג בדיוק באותם ימים, הוסיפו תובנה חשובה לחג הזה. הסיפור של המכבים מתייחד בכך שהם לא ישבו בתענית כשיוון החשיכו את עיניהם של ישראל, אלא קמו כנגד כל הסיכויים ונלחמו בכל הכוח כנגד החושך. ומה הם עשו כשניצחו? "הדליקו נרות בחצרות קדשיך"!

המכבים לימדו אותנו איך מתנהגים בחושך. בלילות הארוכים ביותר והחשוכים ביותר הם תיקנו לנו להדליק נרות. לא להשלים עם החושך. להיפך, לגרש אותו, להילחם בו ולהפיץ את האור.

חושך – יכול להיות תיאור פיזיקלי, כמו החושך של הלילה, ויכול להיות תיאור רוחני, כמו החושך של יוון. אבל לכל אחד מאיתנו יש חושך לפעמים. חושך של דכדוך, חושך של חוסר סיפוק, חושך של כישלונות. מה עושים? כנגד כל הסיכויים – מדליקים את האור, נר קטן שמגרש חושך גדול ועמוק.

 אורות בהידור

יוסף סגל

חנוכה זה חג של הרבה אור. המשמעות הבסיסית של אור, היא היכולת לראות את האמת.

יש ענין מיוחד בחנוכה שלא מצינו כמותו במקומות אחרים, והוא העניין של ההידור. להלכה נקבע שצריך לקיים את המצווה בהידור רב. אין פה המקום להאריך בעניין. ונשאלת השאלה, מה מצינו בחנוכה שלא מצינו במקומות אחרים שההידור נקבע להלכה למעשה? אפשר לענות, שזה בגלל שכל הבסיס של להדליק את המנורה, וכל הנס קרה רק בגלל ההידור, שהלא 'טומאה הותרה בציבור' אז אם כן, לא היו בכלל צריכים שמן זית זך חתום, אבל בגלל שהשתדלו מעל לטבע, הקב"ה עשה נס מעל לטבע, וכמו שהידרו בעצם הנס כך גם כשזוכרים אותו, מהדרים.

חנוכה הוא זמן של אור ושמחה, שהלא כשרואים את האמת והקדושה, מסתבר שגם נשמח. אני חושב שכל אחד ואחד מאיתנו ובכלל בית ישראל, יכול למצוא את הנקודה של האור שלו פה בימים המיוחדים האלה של חנוכה, שהם בבחינת מעל לטבע, וכל אחד צריך למצוא את הנקודה הזאת ולהתחבר ככל האפשר לאבא שאוהב אותו כל כך הרבה ורק משפיע עלינו מלא סופגניות ושפע גדול. צריך להסתכל חמש דקות בנרות ולתת לנרות להסתכל עלינו, רק לחמש דקות שייכנסו לנו ללב, להתבודד ולהתקרב לאבא, ולתת אור לנשמה שלנו וכוח להמשיך קדימה, לחזק ולהתחזק.

מי ייתן וכל אחד מהאחים לדרך ימצא את החיבור המיוחד הזה, ושנזכה כולנו לניסים הפרטיים שלנו ולניסים שכל כלל ישראל צריך בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

הרב ירמיהו פריימן

למה יגידו ומה יאמרו, האמנם?

ישנה תופעה לא נעימה בקרב הציבור החרדי, אשר חלק מאורחות חיינו אנו עושים בשביל הפרוטוקול.  גם אם אנו לא מבינים, גם אם אנו חושבים אחרת, לא נעים לנו לשנות, או יותר גרוע עבור המחשבה של האנשים סביבנו, אנו מוכנים לשחק את המשחק.

אין צורך להכביר בטעם לפגם בלשון המעטה, על אדם שחי כך שנים ארוכות (במידה וזה לא התפוצץ לפני). על אחת כמה וכמה כשמדובר על קיום תרי"ג מצוות, אדם צריך לקיים אותם מתוך הבנה וטעם, ובעיקר למען שאיפותיו ולא למען דרישה החברתית הכללית.

אך מצאנו כמה מקומות בודדים שאדם צריך לקיים מצוה, אמנם מתוך הבנה וחיבה, אך למען החברה, אשר אנו בוחנים מה יגידו ומה יאמרו.

אחת מן המצוות היא מצות הדלקת נר חנוכה. אשר מובא בגמ' בשבת (דף כ"ג), שאם יש לאדם בית וחצר עם שני פתחים לשני כיוני החצר, מחויב הוא להדליק בשני הפתחים, משום החשש, שמא יגידו העוברים ושבים מצד אחד שאותו אדם לא הדליק נר חנוכה כי הם לא רואים את הצד השני.

הרי הוא קיים את המצווה בפתח ביתו, ומדוע נתחשב בדעתם של סתם אנשים שצועדים ברחוב, ונדרוש ממנו להדליק בעוד פתח רק משום מה יגידו ומה יאמרו?

אלא טעם הדבר, מהות המצווה של נר חנוכה, היא לפרסם את הנס, שע"י שאנו מדליקים נרות, אנו מזכירים את הנס עם פך השמן. ולכן אדם שלא היה באפשרותו להדליק נרות, אך ראה נרות חנוכה, מברך שעשה ניסים וכו', מכיוון שהתקיים הפרסום בראייתו.

ע"כ מובן מאוד מדוע חובה על כל בית שיאירו מתוכו נרות חנוכה, שיהיה ניכר לעין העוברים ושבים שבבית זה הדליקו נרות חנוכה. כי עד כמה שהמטרה היא פרסום, חובה עלינו להתחשב בדעתם של החברה סביבנו שיהא ברור להם שקיימנו את המצווה.   

בברכת חג חנוכה מאיר ומפורסם.

נקודת האור שלי

עזרא הררי רפול

כולם יודעים שחנוכה זה ניצחון של המעטים מול הרבים ומלחמת בני האור מול בני החושך. בעצם חנוכה זה הזמן של כל אחד למצוא נקודת אור אצלו בפנים.

אבל אצלנו במשפחה, לחנוכה יש משמעות הרבה יותר עמוקה ואישית. הסבא רבא שלי, הרב אברהם הררי רפול זצ"ל שהיה זקן רבני ארם צובא, היה נוהג לומר בתקופת חנוכה, "חנוכה בלי מים כחתן בלי יין, חנוכה עם מים ברכה משמים". אמרה זו נאמרת על ימי החנוכה שלא יורד בהם גשם. גשם ניתן לנו כברכה, וכשחנוכה מגיע בלי זה יש פחות ברכה בחנוכה.

תמיד בשעת הדלקת נרות לאורך הדורות במשפחת הררי רפול המשפט הזה היה באוויר, בטח בשנים שבהן ירד גשם בחנוכה, המשפט הזה הוסיף שמחה לחג החנוכה. אבל למרות שזו הייתה אמרה שתמיד ליוותה אותנו בחנוכה, אף פעם לא התעסקו אצלנו במשפחה יותר מדי עם אמרה זו.

בשנת תשנ"ב, השמיים לא נפתחו והגשם בושש מלבוא. בכ"ה בכסלו, נר ראשון של חנוכה, הסבא הגדול עלה השמימה, ובדרכו מעלה בסערה לגן העדן, נראה שפתח את ארובות השמיים שהמטירו סערת גשמי ברכה. באי הלוויה סיפרו שירדו גשמי ברכה, גשמים כאלו עזים שכולם נרטבו עד לשד עצומותיהם. זה היה כעין רמז לברכת חנוכה מסבא.

מאז, במשפחתי נשאר הרושם שחנוכה זה חג עם ברכה מיוחדת, ויום השנה לפטירתו מקבל מימד נוסף.

אני מאחל לכולנו שנמצא את נקודת האור שלנו לחנוכה ולכל השנה בכלל.

שלומי הלר

תמונת ניצחון

נרות החנוכה הם מעין תמונת ניצחון היסטורית. הסצנה הראשונה שעולה לי בראש כשאני חושב על החשמונאים, היא הקרב של המכבים, עומדים עם רומחים וקשתות בלבד, מול צבא אדיר עם רבבות חיילים ופילי מלחמה, שבסופו הוא חוזר עם הזנב מקופל בין הרגליים. אני חושב שזה היה נס, מאורע חד פעמי שלא יחזור.

בתקופת צוק איתן, גורמים מסוימים בימין השתוקקו לתמונת הניצחון, מה שגרם לאכזבה רבתי. הצורך בתמונת הניצחון נובע לעתים מאי סיפוק והצורך להוציא את העיניים ליריב, ויש תמונות ניצחון מסוג אחר, תמונת ניצחון מינורית זכורה לי מאחת ממערכות הבחירות האחרונות, כאשר מיעוט כלשהו הביע שיש לו בחירה משלו והוכיח שהוא קיים.

בסוף השבוע האחרון, קראתי ראיון עם שלמה ויזמן, בחור שבכל אירוע מסוקר תקשורתית הוא דואג להופיע עם טלית ותפילין ושק, אם תרצו, ה"לירן חולצה אפורה החרדי" שעושה את זה בעקבות ניסיון - כעין ניסיון יוסף הצדיק -  שנתקל בו במלון באירופה. זוהי הצורה שבה הוא מנציח את האמונה שלו. אריאל שרון אמר בעבר, שכל אדם צריך להחליט האם הוא חי בשביל ליהנות או כדי לנצח, ואני, אני רוצה לנצח. ובלי תמונה. 

  

הרב שלמה ריין

כל אחד מקבל את המגיע לו בלבד

הגמרא בסוטה דף ט. אומרת "שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנים לו, ומה שבידו נוטלין הימנו."

וכתב הרמב"ן בפרשת ויחי (מט, י) עה"פ "לא יסור שבט מיהודה - וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה, עברו על צוואת הזקן... וזה היה העונש של החשמונאים שמלכו בבית שני כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואעפ"כ נענשו עונש גדול... והגיע העונש בסוף למה שאמרו חז"ל (ב"ב ג:) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כולם בעוון הזה... שמלכו, ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי והיה העונש מדה כנגד מדה שהמשיל הקב"ה עליהם את עבדיהם והכריתום". ע"כ.

מדבריו נלמד שאדם לא יכול לחטוף ולקחת מה שאינו שלו ומה שלא יועד עבורו, ואפילו שבשעת המעשה יכלו בית חשמונאי לחשוב, ובצדק, שהמלוכה מגיעה להם בעקבות הניצחון המזהיר על מלכות יוון מדין 'המציל מן הארי ומן הדוב וכו', ואפילו שהיה נראה שהצליחו בלוקחם את המלכות וכמה דורות שהיו אצלם וטעו לחשוב שתישאר בידם, מ"מ בסוף כיון שהמלכות לא יועדה מלכתחילה עבורם נענשו והגיעו עד חרון אף כזה, שלא נשאר מבית חשמונאי שארית ופליטה, כמאמר הגמרא לעיל.

נלמד מכאן מידה מופלאה של הסתפקות, ושל הרצינות בה האדם צריך להתנהל בחייו האישיים בכל שלב, וגם כשהוא נמצא בצומת דרכים וביכולתו למנף את עצמו יבדוק היטב מה הנכון ומה הרצוי לנהוג, ובזה יינצל מקשיים ויגיע להצלחה אמתית ובר קיימא.