כשקראתי את פרשת השבוע, נתקלתי בפסוק שבו יעקב אומר לאנשיו לרווח את
העדרים כדי שעשו יחשוב שיש הרבה כבשים, כשבאמת לא היה. חשבתי לעצמי, מה הטעם? הרי
עשו יגיע ויראה שאין באמת הרבה כבשים, והדבר הראשון שיעלה לו לראש זה, "עוד
פעם האח הקטן הזה עם הקומבינות שלו מנסה לעבוד עלי..." ומיד יצופו כל רגשות
הזעם והאיבה שיש לעשו כלפי יעקב. אלא שיעקב הבין דבר פשוט, אפשר לומר הרבה מילים
ולעשות המון מעשים, אבל זה לא באמת משנה, מה שמשנה זה הצורה שבה אומרים את המילים
ומבצעים את המעשים. ולכן יעקב חילק את העדרים, הוא הכיר את עשו וידע מה צריך לעשות
כדי לרצות אותו, ובצורה שהוא הגיש את המנחה לעשו, זה מה שהרגיע את האח הזועם שרוצה
המון.
ראינו השבוע את הפוליטיקאים מתרוצצים מאולפן לאולפן ומתזזים בין
מיקרופון לאוזניה כדי לומר לעם ישראל שהקטע של לחיות על חשבון הציבור, ממש קסם להם
וחבל שזה ייפסק, ומה שיפה זה הטיעונים, יש את האלו שממשיכים עם הטרנד שבעיניי עבר
זמנו, שצריך להציל את המדינה מהחרדים ורק הם יודעים לעשות את זה, יש את האלה
שידאגו לאזרח הפשוט שעובד קשה ומה שהוא לא יודע, זה שבכל מקרה הוא ימשיך לעבוד
קשה, יש את "מר ביטחון" ו"מר כלכלה" שבמקרה שלנו אותו שחקן
משחק את שני התפקידים, ואחרון חביב זה האח הקטן והחורג שיקסים את כולם.
זה לא שאני ממליץ להיות פוליטיקאי או להתנהג כאחד כזה, אבל יש משהו
שאני יכול ללמוד מהם (באמת שקשה לי לכתוב את זה) גם אם יש לי משהו להעיר לחבר או
סתם הערה לומר למישהו, אז יש דרך לעשות את זה, ואפשר לעשות את זה בצורה שהבן אדם
שאליו מכוון המסר לא יגיע למצב שבו הוא מרגיש לא נעים, אלא יבין שבאמת שיש
רצון לתקן ולעשות טוב.
גוט שאבעס
דודי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה