דבר העורך

בימים האחרונים כלי התקשורת בארץ מלאים בדיווחים על פרשות שחיתות , אם זה קבלת שוחד או מינוי בני משפחה לתפקידי מפתח בעמדות כוח על ידי נבחרי ציבור. זה לא מפתיע שדווקא בתקופת בחירות כל הזבל צף, זה גם ברור שהמידע מגיע לתקשורת על אינטרסנטים כאלה ואחרים, אבל לכולם ברור שיש בצורת ההתנהלות של הממשל פה, משהו רקוב.

אם מחפשים דוגמא לשלטון תקין שלא מוטה משוחד, לא מושפע מלוביסטים ולא מעדיף קרובי משפחה, אפשר להסתכל בפרשת השבוע, על יוסף. בפרשה, מתואר שאחרי שיוסף התוודע לאחים, מיד השמועות החלו להתרוצץ בממלכה על האיחוד בין מנכ"ל חצר המלוכה לבין משפחתו וזה שימח בין היתר את העבדים. תהיתי לעצמי, למה התורה צריכה לספר לנו שעבדי פרעה שמחו, הם בסך הכול עבדים, את מי זה מעניין? הרש"ר הירש מסביר שזה הוכחה למוסריות  של יוסף. העבדים שזה בעצם "האזרח הקטן" הם לא אמורים לשמוח מכך שיוסף התאחד עם משפחתו, להיפך, זה מתכון למינוי מקורבים ושחיתות שלטונית כמיטב המסורת במזרח התיכון.

אלא, שעבדי פרעה - האזרח הקטן שתמיד חושש 'להידפק' – ידעו שזה דווקא סיבה לשמוח, לא רק בגלל שהם ידעו שלא צריך לחשוש ממינויים של בני משפחה, אלא שדווקא עכשיו בגלל שהמשפחה שלו הגיעה למצרים, הוא ישתקע שם ויהיה להם מישהו בחצר המלך שאפשר לסמוך עליו.

אולי אם האנשים שאחראים על השלטון היו לוקחים את התורה כערך המרכזי בחיים הדברים היו מתנהלים בצורה שונה.

גוט שאבעס

דודי.