הפרסומי והניסא
ימי ילדותי עברו
עלי בעיירה "אלן טאון" פנסילבניה (Allentown pen.
U.S.A ) בין שכני הגויים, חברי הטובים היו ג'ואי מהבית בצד ימין וג'ק
שגר משמאל, על אף היותי הבחור היהודי היחידי בשכינה היחס אלי ואל משפחתי תמיד היה
סובלני ביותר ולא הרגשתי ניכור מיוחד.
אמנם בהגיע ימי
החנוכה דברים היו קצת משתנים כל שכיננו היו קונים עצי אשוח ועוד מרעין בישין
לחגיגת יום אידם, ואנו היינו מסתתרים בבית ומדליקים נרות חנוכה בהיחבא "כדי
לא לעצבן את השכנים" כמו שהיה אומר לי אבי ז"ל.
היתה זו תחושה
נוראה של בושה במצוה גדולה זו, ובדידות מוחלטת כיון שכמובן לא חגגנו את יום אידם
ולא יכולנו לחגוג בגלוי את יום חגינו. תמיד קנני בליבי בסתר התחושה של "הלואי
והיה לנו גם עץ אשוח"
שנים עברו
נעשיתי בר מצוה ולאחר מכן יצאתי לישיבה בניו יורק, וכמעט שלא חזרתי הביתה. חג
החנוכה בישיבה היה חוויה שונה לחלוטין, ממש בבחינת המבדיל בין קודש לחול. היינו
מדליקים נרות בחצר הישיבה בגאון ואח"כ יוצאים בריקודים ומחולות ליד הנרות.
הראש-שיבה והמשגיח היו מדברים על הניסים שארעו ועל המסרים שחג זה מעביר לנו.
אחד מהם נחרט
בזיכרוני במיוחד המכבים כשבאו לבית המקדש רצו לעשות מעשה שיוכיח לכולם שעל אף
המצב הגשמי והרוחני העגום ששרר אז, בגלל ההתייוונות והגזירות הקב"ה לא עזבנו
ושכינתו בתוכנו באמצעות לימוד התורה שבע"פ, ולכן החליטו להדליק את המנורה
בפרסום בחצרות קדשך, להודיע ולהראות לכולם שאיננו מתביישים בדתנו ובתורתנו,
ואע"ג שיכלו להדליק את המנורה ע"י פתילות דקות ועי"כ היתה דולקת
לזמן ארוך יותר, בחרו להדליקה דוקא בהידור הגדול ביותר להראות אורה ויפיה של התורה
ואיך שאין אנו מתפשרים על קיומה.
שנה אחת קיבלתי
מברק מאבי ז"ל שבו ביקשני לבוא לחג החנוכה הביתה כיון שכבר זה זמן רב לא הייתי
בבית. אחרי התיעצות עם הרא-שיבה החלטתי להענות לבקשתו ויצאתי הביתה כשבלבי רגשות
מעורבים, מצד אחד השמחה לראות את בני משפחתי, ומצד שני התחושות הנוראות שהיו לי
בילדותי מימי החנוכה .
בצהרי היום ערב
חנוכה החלטתי שהגיע הזמן לשנות את הגישה.
נגשתי לאבי
וספרתי לי את ה"ווארט",ואמרתי לי שאין לנו מה להתבייש ואין לנו מה לפחד
ועלינו להיות איתנים ולהדליק את המנורה על פתח הבית ולחגוג ולשמוח בריש גלי. אחרי
מסע שכנועים אבי נעתר ויצאנו להכין את מקום ההדלקה. מסביב שכיננו עסקו בהכנת
ה"נעריש קייט" שלהם עצי חָשוּך, ומנורות צבעוניים למיניהם,
אנו רצים והם רצים......
בהגיע השקיעה
יצאנו אל החנוכיה, הרגשתי ממש כמו יהודה המכבי בעמדי ליד המנורה מוכן ומזומן לפרסם
את הנס הגדול של אני יהודי ואני גאה בתורתי ובמורשתי, ברכנו את הברכות בכונה
ופצחנו בשירת הנרות הללו..... מעוז צור..... לפתע הרגשתי טפיחה (צ'פחה בלע"ז)
על כתפי, פניתי לאחורי והנה אביו של גו'אי טופח לי על הכתף ואומר לי בחיוך
"כל הכבוד", עוד אני מהרהר בליבי צ'פחה זו על שום מה, והנה גם מצדי השני
זוכה אני לטפיחה על הכתף לשם שווי משקל, אביו של ג'ק טופח לי ובדמעות בעיניו אומר
לי "כל הכבוד".
מבולבל לחלוטין
נכנסתי הביתה לאכול סופגניות וללבב לביבות ובכלל להוסיף קלוריות כששמחה רבה בליבי
על הזכות של פרסום הנס גם לגוים אלו.
למחרת יצאנו שוב
להדליק ולפתע אבי ז"ל אומר לי "געצעל תראה מה קורה!" ולתדהמתי הרבה
אני רואה נרות חנוכה דולקים בביתו של ג'ואי ובביתו של ג'ק, ובעצם גם אצל השכנים
לידם כמעט כל הבלוק כולו מדליק נרות חנוכה במקומם של עצי חָשוּך!
מתברר שכל מה שהיה
דרוש לאותם יהודים, שכיני הקרובים שהתביישו אחד מהשני ביהדותם היה, שיקום מכבי אחד
ויכריז בגאון מי לה' אלי וזה מעצמו כבר פתח את ליבם והביא את גאוותם.
כמובן שחנוכה
מאותו היום עד נשואי, חגגתי בבית אבי בחברת ג'ואי, ג'ק, ומשפחתם שדרך אגב כבר
קוראים להם יוס'ל ויעקב, אבל זה כבר סיפור אחר.
חנוכה שמח!
געצעל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה