הרב אליהו מאיר פייבלזון - פרשת וארא תשע"ג

חיים יהודיים

הרב אליהו מאיר פיבלזון

בפרשה הקודמת עסקה התורה בעיקר בגלות מצרים. בפרשתנו מתחילה התורה לתאר את הגאולה – יציאת מצרים. התורה מעמידה את יציאת מצרים כיסוד עיקרי ליהדות כולה. בפתיחת עשרת הדברות, מציג הקב"ה את עצמו במילים (שמות כ, ב) "אנכי ד' אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים". וכבר כתב רבי אברהם אבן עזרא בפירושו, "שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד, מדוע הזכיר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא הזכיר אשר עשיתי שמים וארץ, ואני עשיתיך". ובאמת, בריאת העולם מוזכרת בתורה כולה (מלבד בתחילת התורה) פעמים בודדות בלבד, ואילו יציאת מצרים נזכרה עשרות פעמים! מצוות רבות הן זכר ליציאת מצרים, ומצוות רבות אחרות מיוסדות על יציאת מצרים. גם מעמד הר סיני ונתינת התורה, שבוודאי עומדות ביסוד היהדות כולה, לא מודגשות בתנ"ך כיציאת מצרים. בליל הסדר מדי שנה ושנה, אנו מספרים לילדינו ביציאת מצרים. "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ובכל דור ודור חייב האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

וכל זה צריך תלמוד. מה יש לנו לקחת מיציאת מצרים לחיינו? באיזה אופן מעצבת גאולת מצרים את תפיסת עולמנו, יותר מכל אירוע או רעיון אחר? כשאנו מסובים עם בנינו לשולחן הסדר, ומספרים להם ביציאת מצרים, איזה מסר אנו מעוניינים להעביר להם? ומאיזו בחינה המסר הזה משמעותי כל כך? אירוע שהתרחש לפני יותר משלושת אלפים שנה, באיזה אופן הוא יכול למלא את רוחנו? איזה תוכן הוא אמור לתת לנו ולבנינו? ברור לגמרי, שהעיסוק בשאלות אלה הוא חלק מהותי בלימוד תורת יציאת מצרים. אם נדע את התשובות עליהן, נוכל להפיק מיציאת מצרים את המשמעות שראוי להפיק ממנה. ההתבוננות בשאלות אלה, תביא אותנו להבנה טובה יותר של מהות היהדות.

טבעו של אדם החי בעולמנו, שקיומו חשוף לסכנות מסכנות שונות. לעומת זאת, האדם באופיו זקוק לתחושת ביטחון. בלעדיה אין הוא מסוגל לפעול בעולם, ורק עליה הוא יכול לבנות את חייו. ואכן, בני אדם יוצרים לעצמם מקורות ביטחון שונים ומשונים, כל מקור ורמת הביטחון והיציבות שאפשר לייחס לו. אבל, האמת הידועה לכולנו היא, שהקיום השברירי בעולמנו אין לו על מה שיסמוך, כדברי דוד המלך בספר תהילים (קמו, ג), "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה". למרות זאת, בני אדם יוצרים לעצמם תחושת ביטחון הנסמכת על כל מיני מחשבות, שדמיון ומציאות משמשים בהם בערבוביה.

עם ישראל בגלות מצרים, התקיים בתנאים שאין בהם כדי לאפשר תחושת ביטחון כלשהי. השנים הארוכות של הגלות והשעבוד, מחקו כל דימוי של יציבות וביטחון, אפילו תלוש לגמרי מן המציאות. השהות של עם בגלות כזו, דור אחר דור, מבטלת גם את הזיכרון המעורפל של ימים טובים שהיו בעבר. ממש כמו עובר במעי אימו, שאין לו שום קיום עצמאי, והריהו כירך אימו, כהגדרת חז"ל, כך היו ישראל במצרים, נשענים לגמרי על משעבדיהם, שנהגו איתם באטימות ובאכזריות.

אל המצב הנורא הזה, בא הקב"ה בכבודו ובעצמו, וגאלם משם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. במורא גדול זה גילוי שכינה, הופיע הוא יתברך, הוא לא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא שליח, הוא ולא אחר. הופיע ונשא אותם אליו כעל כנפי נשרים. משם והלאה עם ישראל מתקיים, אלפי שנים, כשיסוד קיומו ובטחונו הוא ההבטחה האלוקית. וכך אנו אומרים בליל פסח, כשכוס ישועות בידינו, "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". לאמור, בכל דור ודור, בין בשנים של גלות ומצוקה, ובין בשנים של שגשוג וניצחון, עם ישראל אינו מתקיים אלא על ההבטחה האלוקית, שהופיעה לעינינו בגאולת מצרים. בכל דור ודור, עד ימים אלה ממש, יש מי שעומד עלינו לכלותינו, ורק ההבטחה האלוקית היא שעומדת לנו, ובה אנו תולים ביטחוננו.

עם ישראל יצא ממצרים אל המדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב, וצימאון אשר אין מים (דברים ח, טו), מתוך אמון מלא בהנהגה האלוקית. רגע זה של אמון, נזכר לנו לדורות עולם אצל הקב"ה, כמאמרו ביד הנביא ירמיהו (ב, ב) "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר, כה אמר ד', זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". האדם היחיד, החי והזוכר את יציאת מצרים, מעמיד את קיומו על ההבטחה האלוקית, שהיא מתייחסת לכנסת ישראל כולה. בה הוא תולה את בטחונו, ועליה הוא נשען בכל עניני חייו. זוהי נקודת הבסיס של היהדות כולה, וזהו הלקח הראשוני שאנו למדים מיציאת מצרים.