ראש הישיבה שליט"א - פרשת בשלח תשע"ג

הרבה שלוחים יש למקום

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויאמר ה' אל משה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא... ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, כי לא ידעו מה הוא, ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה... וילקטו המרבה והממעיט... ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו, ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר" (שמות טז, ד-יט)

בפסוקים אלו אנו למדים על כך שהמן היה 'ניסיון' עבור בני ישראל, ואנו מבקשים להבין מהו הניסיון בכך, ומדוע הורשו לאסוף מן רק לאותו יום ולא הורשו להשאיר מן מיום ליום?

עוד אנו שמים לב לנס הגדול שנעשה במן, שלמרות שהיו אנשים שניסו לקחת ממנו כמות גדולה או כמות קטנה, תמיד היו מוצאים בכליהם בדיוק את הכמות הקבועה שנקבעה עבורם, ואנו נדרשים להבנת המסר הגדול שבנס זה.

בלשון הפסוק אנו מוצאים שמטרת 'ניסיון המן' היה "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".

לאיזו תורה מתכוון הפסוק, והרי תורה עדיין לא ניתנה באותו זמן? רש"י פירש לנו שהניסיון במן היה לראות האומנם ישמרו עם ישראל על 'הלכות המן' המחייבות שלא להותיר ממנו עד בוקר, ולפי זה תתפרש המילה 'תורתי' במובן של 'הוראתי' המסוימת והממוקדת שלא להותיר מהמן.

דבר זה טעון הסבר, שהרי מובנה של המילה 'תורה' בא בדרך כלל לבטא הוראות כלליות ויסודיות יותר בעבודת ה', הוראות רחבות ומקיפות שכוללות את עיקרי יסודות הדת, ולא רק הוראה פרטית לדור מסוים, ולכן מתבקש הסבר רחב יותר על ניסיון המן, כיצד השימוש הנכון במן מלמד את הדורות כולם על ההליכה לאור התורה.

ניסיון המן

בואו ונבין, מדוע באמת ניתן המן בהוראה לאסוף ממנו רק לאותו יום? מדוע שלא יוכל כל אחד לקחת ולאסוף אותו לתקופה ממושכת, ולאחר שיגמר לו המן בביתו, יבוא שוב לאסוף אותו?

אם נתבונן במהלך הדברים, נשים לב שמשה העביר לעם את הידיעה הכללית שהם אמורים לקבל 'לחם מן השמים', אך לא פירט להם בדיוק איך יראה אותו לחם, עד שעם ישראל פגשו את ה'לחם' בעצמם בתדהמה, ולא ידעו מהו, ורק אז אמר להם משה: "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה".

מדוע בעצם שלא יכין אותם משה רבינו מראש, על אותו הלחם המשונה שהם עתידים לפגוש למחרת? למה רק לאחר שפגשו אותו וביררו מהו לימד אותם משה שאכן, זהו הלחם המובטח?

גם את הנס ש"לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר", פגשו בני ישראל בעצמם, ללא שסיפרו להם על כך מראש, וללא שנצטוו שלא ללקוט יתר על המידה. מדוע לא אמר להם משה מראש שאין טעם באיסוף המרובה של המן?

המן – לקח לדורות

בסוף פרשת המן, אנו מוצאים את עניין השמירה לדורות של צנצנת המן: "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו... למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר".

וחז"ל מספרים לנו: "בימי ירמיהו הנביא, כשהיה מוכיח את ישראל למה אין הם עוסקים בתורה, והם אומרים, נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן, אמר להם, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו" (רש"י).

אנו לומדים מכך על מטרתו היסודית של המן, שבא ללמד את עם ישראל את יסודות האמונה הגדולה ואת גדרי הביטחון בה' בכל מה שקשור לפרנסתו ומזונותיו של האדם, שכולם בגזירת עליון.

מקובלים אנחנו שלמרות ביטחוננו הגדול בה', שהכל מגיע מה' יתברך, על האדם לעשות 'השתדלות' כדי לזכות בשפע האלוקי. השתדלות זו של האדם מחד, והשפע היורד אליו ממרום מאידך, זהו החיבור המושלם שמקשר את האדם אל בוראו. האדם פועל מלמטה וה' מצליח את דרכו מלמעלה.

אך כיצד ידע האדם את גבולות ההשתדלות, מה השיעור הראוי והסביר של ההשתדלות הראויה, ומהי ההשתלות שאינה ראויה, הדוחקת את רגלי האמונה בה' ועלולה ליצור אצל האדם את התחושה של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה"?

גדרי ההשתדלות הראויה

כאן באה פרשת המן, ומלמדת אותנו את גדרי הביטחון בה', ואת גבולות ההשתדלות.

משה רבינו מודיע לעם ישראל שיבטח בה' שייתן להם לחם מן השמים, אך הוא אינו מספר להם בדיוק איך נראה אותו לחם... בכך הוא בונה בליבם את מידת הביטחון, שיסמכו על ה' שאכן ידאג לכל מחסורם, גם אם הם לא יודעים לעת עתה בדיוק איך זה יקרה.

למחרת, יוצא עם ישראל לחפש את אותו לחם מובטח, אך בניגוד למה שהם חשבו, שירד להם אותו לחם מוכר שאכלו כל הימים, הם פוגשים בדבר לא צפוי, שממש כפשוטו ירד מהשמים. רק אז, מודיע להם משה שזהו הלחם המובטח.

בכך הם למדו שהאמונה בה' תביא להם את מבוקשם, לאו דווקא מאותם דברים מוכרים שהם ציפו להם.

בשלב זה, מתבקש העם לאסוף מהמן את הכמות הנדרשת רק לאותו יום בלבד, כדי להמשיך ולפתח את מידת הביטחון התמידית בה', שייתן לאדם את פרנסתו הנדרשת מדי יום, ללא שיצטרך לדאוג את דאגת המחר, ובתנאי שיעשה השתדלות סבירה וראויה, השתדלות שלא תפגע בשאר חובותיו האחרות במסגרת החובות היומיות שלו.

מאותה סיבה ממש לא מצווה משה רבינו מראש שלא לאסוף יותר מדי, כדי להפגיש אותם עם מציאות ההשגחה הפרטית המושפעת לאדם רק לפי כמות ההשתדלות הסבירה, שהיא כאמור ההשתדלות שאינה פוגעת בשאר חובותיו הכלליות של האדם.

ירידת השפע – כגודל האמונה

גם אותם אלו שהרבו באסיפת המן לצורך המחר, מצאו בכליהם בסך הכל את הכמות הנדרשת לאותו יום. הם למדו מכך, שהשתדלות שאינה סבירה, הנעשית לצורך המחר, לא תעלה ולא תוריד, ובסופו של יום הועילה ההשתדלות רק לאותו יום, והם מצאו בכליהם את אותה כמות מדויקת הנדרשת לאותו היום.

זהו אכן ניסיון גדול ומרכזי באמונה, לעשות השתדלות ראויה בעניין הפרנסה, השתדלות יומית, לאותו יום, השתדלות שמשאירה לאדם זמן ופניות לעבודת ה' ולשאר חובותיו האנושיות העומדות לפניו דבר יום ביומו. אם יהיה האדם טרוד היום בדאגת המחר, ויעשה היום השתדלות בשביל מחר, הוא פוגע בחובותיו היומיות המוטלות עליו היום, ומגלה בזה חיסרון באמונה שגם מחר תגיע הסייעתא דשמיא המיוחדת לאותו יום.

הניסיונות הניתנים לנו אינם בדיקה פשוטה האם אנו ראויים או לאו. דבר זה גלוי וידוע לפני ה' יתברך והוא אינו זקוק לראיה. הניסיון הוא בעצם האפשרות הניתנת לנו להשיג עוד מעלה ועוד התקרבות אל ה', כשמעמידים בפנינו כמה אפשרויות ואנו בוחרים באפשרות הנכונה. או אז, כשאנו בוחרים בטוב, עמדנו בניסיון, והגענו למקום גבוה יותר וקרוב יותר.

האמונה בה' שידאג לנו דבר יום ביומו, היא העמידה בניסיון, והביטחון הזה דבר יום ביומו, הוא זה שמוריד לאדם את השפע המגיע לו בדיוק לפי גודל אמונתו.

פרשת המן היא אכן ניסיון מרכזי, והעמידה בו היא הליכה לאור העקרונות היסודיים של התורה, המעמידה את האמונה והביטחון בה' במרכז חייו של האדם, ומלמדת את גבולות ההשתדלות הראויה. משום כך, מתאימה לניסיון זה האמירה היסודית: למען אנסנו הילך "בתורתי".